נראה לי, אחרי שהקשבתי לשיעור שיצא מישיבה יונברסיטי מאת ר. צ. סובולובסקי, בדומה לכך שבמה נאסר כאשר נחנך הבית עולמים, כך לימוד תורה בחוץ לארץ, במיוחד בנו יורק, הייתה תקופה שהייתה מותרת, אבל עכשיו שנבנה מדינת ישראל, אין היתר.
שחיטת חוץ (השוחט והמעלה בחוץ - פרק שלוש עשרה בזבחים) פותח בשתי ערכים, איסור עבודה זרה, לש ישחטו עוד לשעירים, שחיטת חוץ היא שחיטה בשדות לשעירים, והעלה בחוץ שהיא פגיעה בכבוד המקדש, ולא הביאה לפני ה׳. החלוקה בין שחיטה להעלה היא חידוש גדול, ולא כשיטת הרב ראם בשיעור 31 כעת, שרואה את השחיטה כתחילת עבודה לאכילת מזבח.
ככלל העלה בפרק זו אינה קשורה לאכילת מזבח אלא לכבוד המקדש.
עבודת דם היא מגשרת בין שחיטה, כפרת האדם, קורבן, אכילה להעלה, ואכילת מזבח ומגשרת לכבוד הבית. דם היא גם וגם. לא ברור הצד של העלה...
לחזור לנושא, הדוגמא של המקדיש בזמן היתר במות ושוחט חוץ אחרי איסור במות, מזכיר לי ישיבה יונברסיטי, כאשר נבנה הישיבה הייתה היתר במות, אבל כעת אין, כל יום מתחזק הפירוד בינם לבין ארץ ישראל, מפחיד.
היה אצלי ביקור, דברנו על יוסף מלאכי הי״ד, ואז אמרתי ששמעתי את ר׳ צ׳ סובולובסקי שאמר ביקור בארץ צריך להביא איתו רוח הארץ לתוך חייך ומצוותך בחוץ לארץ. ולי נראה, שביקור בארץ מפתח חושים חדשים, אהבת הכלל, להרגיש את החוויה הזאת משנה את האדם, ובחוץ לארץ הכאב של חיסרון האהבה הזאת תהיה מורגשת.
עכשיו אני רואה:
'כל זמן שארון בפנים [במשכן] הבמות אסורות, יצא – הבמות מותרות'[2].
ירושלמי מגילה א, יב.
זֶה סִימָןכָּל־זְמַן שֶׁהָאָרוֹן מִבִּפְנִים הַבָּמוֹת אֲסוּרוֹת.יָצָא הַבָּמוֹת מוּתָּרוֹת.
אֲפִילוּ לְשָׁעָה.כְּגוֹן הַהוּא דְּעֵילִי.
שָׁם שָׁם. מַה שָׁם שֶׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן הַבָּמוֹת אֲסוּרוֹת.אַף שָׁם שֶׁנֶּאֱמַר כָּאן הַבָּמוֹת אֲסוּרוֹת.
מֶעַתָּה אִם אֵין אָרוֹן אֵין פֶּסַח.
אַזְכָּרָה אַזְכָּרָה. מַה אַזְכָּרָה שֶׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן הַבָּמוֹת אֲסוּרוֹת.אַף אַזְכָּרָה שֶׁנֶּאֱמַר כָּאן הַבָּמוֹת אֲסוּרוֹת.
מַעֲשֵׂר שֵׁינִי בְּנוֹב וּבְגִבְעוֹן.
דְּרִבִּי יוּדָה אָמַר.חַטָּאת פֶּסַח לְיָחִיד בְּבָמָה גְדוֹלָה.אֵין חַטָּאת פֶּסַח לְיָחִיד בְּבָמָה קְטַנָּה.
אַף הַצִּיבּוּר אֵינוֹ מֵבִיא אֶלָּא מַה שֶׁקָּבַע עָלָיו הַכָּתוּב.סָבַר רִבִּי שִׁמְעוֹן. מִשֶּׁנִּקֵבַּע מַעֲשֵׂר שֵׁינִי עוֹד לֹא פָסַק.
כאשר יש היתר במות, אפשר להביא קורבן מבלי לפגוע בכבוד המקדש, אם היתר רק לבמה קטנה, הכוונה היא שאין פגיעה משום ששתי המערכות בשתי סקאלות שונות, היתר במה קטנה היא סקאלה פרטית, ואין זה פוגע בכבוד המקדש בסקאלה הלאומית. אבל אם היתר במה גדולה קיימת, מחוץ למקדש, מדוע אין זה פוגע בכבוד המקדש?
וכנראה פסח מעיד על סקאלה לאומית, יציאת מצרים היא לאומי, אבל אינה ארץ ישראלי, ולכן אפשר שפסח אינה לאומית אלא עם, סקאלה של עם, ולא סקאלה של לאום. אם כך אפשר להביא פסח בבמה גדולה, משום שהיא לא קורבן בסקאלה לאומית, המחייב ארץ ישראל ובית המקדש, וגם שילה נחשב קביעת מקום מקדש. ולכן ריש לקיש מבין שאם ׳שם׳ היא מקור הלימוד, הווית מקום, אז פסח גם בגדר מקום המקדש, אבל אם ׳שמת׳, אזכרה מתורגם ׳למקם׳, לשים במקום, הפעולה, אז פסח אינה לאומית.
קדושת המקום הלאומית וכבוד המקדש מצריך פעולה של לימוד תורה, לשים את התורה במרכז, התנועה מהווית עם להווית לאום מצריך ארון במקדש. ואולי ההפך יותר ברור, עאשר קיימת הווית לאום אין מקום אחר לתורה, אבל כאשר קיימת רק הווית עם, יש מקום לתורה פרטית בבמות.
הקשר של תורה לבמה ממש מה שאמרתי למעלה, ונראה שהאמירה של הירושלמי ׳זה סימן׳, כלומר הסיבה היא קדושת הארץ, והסימן היא הארון במקדש, כאשר חוזר הארון, התורה לציון, אין מקום להיתר במות. אין מקום לתורת חוץ לארץ.
