מתני'
מי שנזר נזירות הרבה והשלים את נזירותו ואח''כ בא לארץבש''א נזיר שלשים יוםובית הילל אומרים נזיר בתחלהמעשה בהילני המלכה שהלך בנה למלחמה ואמרה אם יבוא בני מן המלחמה בשלום אהא נזירה שבע שנים ובא בנה מן המלחמה והיתה נזירה שבע שנים ובסוף שבע שנים עלתה לארץ והורוה ב''ה שתהא נזירה עוד שבע שנים אחרות ובסוף שבע שנים נטמאת ונמצאת נזירה עשרים ואחת שנהאמר רבי יהודהלא היתה נזירה אלא ארבע עשרה שנה:
(דף כ - א)
גמ'
קתני רישא בית שמאי אומרים נזיר שלשים יום ובה''א נזיר בתחלה
לימא בהא קמיפלגי
דבית שמאי סברי ארץ העמים משום גושה גזרו עליהובית הלל סברי משום אוירא גזרו עליה
לא דכולי עלמא משום גושה גזרו עליה
וב''ש סברי בסתם נזירות קניסנא
וב''ה סברי כי קניסנא בתחילת נזירות:
[נראה מחלוקת, ובית הלל מחמירים?!
ופשט, אולי, נזיר קדושת זהות, ובחוץ לארץ אין זהות. ויוצא לבית שמאי הסבורים הויית נזיר ולא פעולות נזיר, שקיימת נזירות חוץ לארץ, וקיימת נזירות ארץ ישראל, שתי סוגי נזירות. והנזר בחוץ לארץ (מעניין לא נדר נזירות אלא נזר נזירות) נהיה נזיר של חוץ לארץ, כאשר הוא עולה לארץ אין הוא אותה אדם, אז אין קשר בין האדם ההיא לאדם הזו, ולכן נזירות שלושים יום כסתם קנס. ואילו בית הילל רואים אותו אותה אדם, ברמה של פעילות, מעשים, ולכן כאשר עולה לארץ הרשימו של האדם ההוא נשאר.
לשיטתי, טומאת חוץ לארץ, מתחילה כאשר ה׳ יוצא מארץ מצרים, ומת כל בכור, אין קדושת ראשית, אין מערכת פתוחה המאפשרת בחירה חופשית....
]
מעשה בהילני המלכה וכו':
איבעיא להו בשנטמאת ואליבא דב''ש או דלמא בשלא נטמאת ואליבא דב''ה
ת''ש
עלתה לארץ והורוה ב''ה שתהא נזירה עוד שבע שנים אחרות וכו'
ואי ס''ד בשנטמאת ואליבא דב''ש אי הכי ר' יהודה אומר לא היתה נזירה אלא י''ד שנה
י''ד שנה ושלשים יום מיבעי ליה
תניא נמי הכי
רבי יהודה אומר משום ר' אליעזר דאמר קרא
{במדבר ו-יג/כא} זאת תורת הנזיר התורה אמרה כי נטמא ביום מלאת תן לו תורת נזיר:
מתני'
מי שהיו שתי כיתי עדים מעידות אותו אלו מעידים שנזר שתים ואלו מעידים שנזר חמש
ב''ש אומרים נחלקה העדות ואין כאן נזירות
וב''ה אומרים יש בכלל חמש שתים שיהא נזיר שתים:
גמ'
מתני' דלא כי האי תנא
דתניא רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אומר
לא נחלקו ב''ש וב''ה על שתי כיתי עדים אחת אומרת שתים ואחת אומרת חמש שיש בכלל חמש שתים על מה נחלקו על כת אחת אחד אומר שתים ואחד אומר חמש שב''ש אומרים נחלקה עדותן ובה''א יש בכלל חמש שתים
אמר רב
הכל מודים במונה
א''ל רב חמא לרב חסדא מאי קאמר
אילימא אחד אומר חמש ולא שתים ואחד אומר שתים ולא חמש הא קא מכחשי אהדדי
אלא אחד אומר אחת ושתים ואחד אומר שלש ארבע חמש
הא למה לי השתא יש לומר חמירתא
הא למה לי השתא יש לומר חמירתא
אמר רב קילתא לא אמר אמרי במערבא אין הכחשה במונה:
(דף כ - ב)
(דף כ - ב)
פרק רביעי - מי שאמר
מתני'
מתני'
מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ואני
כולם נזירים
הותר הראשון
הותרו כולן
הותר האחרון
האחרון מותר וכולם אסורין
אמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר פי כפיו ושערי כשערו
ה''ז נזיר
[מעניין, המשך המשנה לא פותחת ב׳אמר הריני׳, כאילו יש בשיח עם אישתו דמיון למקרה של ׳פי כפיו...׳]
הריני נזיר ושמעה אשתו ואמרה ואני
מיפר את שלה ושלו קיים
הריני נזירה ושמע בעלה ואמר ואני
אינו יכול להפר
הריני נזיר ואת ואמרה אמן
מיפר את שלה ושלו קיים
הריני נזירה ואתה ואמר אמן
אינו יכול להפר:
גמ'
יתיב ר''ל קמיה דר' יהודה נשיאה ויתיב וקאמר
והוא שהתפיסו כולן בתוך כדי דיבורוכמה תוך כדי דיבור כדי שאלת שלוםוכמה כדי שאלת שלום כדי שאומר שלום תלמיד לרב
א''ל
תוב לא שבקת רווחא לתלמידא
דף כא - א
תניא נמי הכי
מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ושהה כדי דבור ואמר ואני הוא אסור וחבירו מותרוכמה כדי דבור כדי שאילת שלום תלמיד לרב
לימא מסייעא ליה
מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר
ואני ואני ותו לא
תנא כי רוכלא ליחשיב וליזיל וליתני חד ולשמעינן הני
ה''נ ומשום דקתני סיפא הותר הראשון הותרו כולן הותר האחרון האחרון מותר וכולן אסורין
מכלל דאיכא אמצעי ומשום הכי קתני ואני ואני
איבעיא להו
חד בחבריה מיתפיס או דלמא בקמא מיתפסי
למאי נפקא מינה לאתפוסי ומיזל
אי אמרת חד בחבריה מתפיס מתפסין ואזלין לעולם
ואי אמרת בקמא מתפסי טפי מכדי דבור לא מתפסין
מאי
[מדוע זה מעניין אותי?]
[יש מקום לפרש ביחס לפרק הקודם, זהות נזיר אינו דומה מהראשון לשני, אם השלישי אמר ׳ואני׳, והתכוון לראשון, והוא מכיר את הראשון, הוא רוצה להיות נזיר כמוהו דווקא, ואין הוא רוצה להיות נזיר כמו השני, למשל הראשון יש פה מימד של קודש והשני מימד של פרישות, תוך כדי דיבור הראשון השלישי אמר ׳ואני׳, לשיטתי הייתי מתפיס בראשון. אבל אם אמר לא תוך כדי דיבור של הראשון אלא תוך כדי דיבור של השני אז פשוט הוא כשני. והשאלה שלנו במשנה רק כאשר השלישי אמר תוך כדי דיבור של הראשון, שהמשנה פוסקת שהוא נזיר, והתשובה שהוא מתפיס בשני ולא בראשון, אע״פ שהיה אפשרות להתפיס בראשון. כלומר התפסה של נזירות אינו תלוי בזהות של הנזירות אלא בעצם נזירות.
אז אפשר לפרש שהדיון הוא האם קיים ׳עצם נזירות׳ אידאי אפלטוני, והמתפיס בה נזיר, או קיים גברא של נזיר. לשיטתנו ההסבר הוא שאדם מחפש לדמות לאחר, האם הקדושה היחודי של האחר היא דבר מגושם בשני ויש מקום להתפיס בה או רק הקדושה התורנית יש מקום להתפיס בה. ונראה מהסוגיא שלנו הצד השני. והסוגיא הבאה תהיה על המעשים ולא זהות...]
ת''ש
הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ואני
ותו לא מידי ש''מ בקמא הוא דמתפסי
דאי ס''ד חד בחבריה מיתפיס ליתני טובא
ואני תנא כי רוכלא ליחשיב וליזיל
וליתני חד ולשמעינן כולהון
איידי דקתני הותר הראשון הותרו כולן הותר האחרון האחרון מותר וכולן אסורין
מכלל דאיכא אמצעי משום הכי קתני ואני ואני
ת''ש
הותר הראשון הותרו כולן ראשון הוא דשרו הא אמצעי לא
ש''מ בקמא מתפסין
אימא לך לעולם חד בחבריה מתפיס ואיידי דבעי מיתנא הותרו כולן דאי תנא אמצעי איכא ראשון דלא משתרי משום הכי קתני ראשון
ת''ש
הותר האחרון האחרון מותר וכולן אסורין
דלא איכא אחרינא בתריה
אבל אמצעי דאיכא אחרינא בתריה משתרי
ש''מ חד בחבריה מתפיס
לעולם אימא לך בקמא מיתפסין
ומאי אחרון דקתני אמצעי
ואיידי דתנא ראשון תנא אחרון
ת''ש
דתניא בהדיא
הותר הראשון הותרו כולן הותר האחרון האחרון מותר וכולן אסורין
הותר אמצעי הימנו ולמטה מותר הימנו ולמעלה אסור
שמע מינה חד בחבריה מתפיס שמע מינה:
(דף כא - ב)
הריני נזיר ושמע חבירו ואמר פי כפיו ושערי כשערו וכו':
משום דאמר פי כפיו ושערי כשערו הרי נזיר
ורמינהו
ורמינהו
ידי נזירה ורגלי נזירה לא אמר כלוםראשי נזירה כבדי נזירה ה''ז נזירזה הכלל דבר שהנשמה תלויה בו ה''ז נזיר
אמר רב יהודה
דאמר הכי יעשה פי כפיו מיין ושערי כשערו מלגוז:
[רציתי שמעשי נזיר לא יהיה בהם קודש, שאפשר להתפיס בהם ולא כמו ׳ואני׳ ברישא, וכן היה נראה, רק דבר שהנפש תלוי בו, זהות קודש. אבל רב יהודה מחזיר אותנו למעשה, ׳יעשה פי׳. מה שיטתו? אולי אישתו תעזר...]
הריני נזירה ושמע בעלה ואמר ואני אינו יכול להפר:
איבעיא להו
בעל מיעקר עקר או דלמא מיגז גייז
למאי נפקא מינה
לאשה שנדרה בנזיר ושמעה חברתה ואמרה ואניושמע בעלה של ראשונה והפר לה
אי אמרת מיעקר עקר ההיא נמי אישתראי
ואי אמרת מיגז גייז איהי אישתראי חברתה אסירא
מאי
ת''ש
הריני נזירה ושמע בעלה ואמר ואני אינו יכול להפר
ואי ס''ד בעל מיגז גייז ליפר לאשתו והוא ליתסר
אלא לאו ש''מ בעל מיעקר עקר
לא
לעולם מיגז גייז ובדין הוא דליפר לה
והיינו טעמא דלא מצי מיפר כיון דאמר לה ואני כמאן דאמר קיים
ליכי דמי אי מתשיל אהקמתו מצי מיפר ואי לא לא מצי מיפר
ת''ש
האשה שנדרה בנזיר והפרישה את בהמתה ואח''כ הפר לה בעלה
אם שלו היתה הבהמה תצא ותרעה בעדר ואם שלה היתה הבהמה החטאת תמות
ואי ס''ד בעל מיעקר עקר תיפוק לחולין
אלא לאו ש''מ בעל מיגז גייז
לעולם אימא לך בעל מיעקר עקר
והיינו טעמא כיון דלא צריכה כפרה הות כחטאת שמתו בעליה
וגמירי דחטאת שמתו בעליה תמות
ת''ש
האשה שנדרה בנזיר והיתה שותה יין ומטמאה למתים
הרי זו סופגת את הארבעים
היכי דמי אילימא דלא היפר לה בעל צריכא למימר
אלא פשיטא דהיפר לה בעל
ואי ס''ד בעל מיעקר עקר אמאי סופגת ארבעים
אלא לאו ש''מ בעל מיגז גייז
לעולם אימא לך בעל מיעקר עקר
ומשום דקתני סיפא היפר לה בעלה והיא לא ידעה והיתה שותה יין ומטמאה למתים אינה סופגת את הארבעים תנא נמי רישא סופגת
(דף כב - א)
ת''ש
האשה שנדרה בנזיר ונטמאת ואח''כ הפר לה בעלה מביאה חטאת העוף
ואינה מביאה עולת העוף
ואי ס''ד בעל מיגז גייז תייתי נמי עולת העוף
ואלא מאי מיעקר עקר חטאת העוף נמי לא תייתי הכי נמי
והא מני ר' אלעזר הקפר היא
דתניא ר''א הקפר (בר רבי) אומר מה ת''ל {במדבר ו-יא} מאשר חטא על הנפש
וכי באיזו נפש חטא זה
אלא מפני שציער עצמו מן היין נקרא חוטא
והלא דברים ק''ו ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא
המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה
ת''ש
דתניא בהדיא
האשה שנדרה בנזיר ושמעה חבירתה ואמרה ואניובא בעלה של ראשונה והפר לה היא מותרת וחבירתה אסורהשמע מינה בעל מיגז גייזרבי שמעון אומר
אם אמרה לה הריני כמותיך שתיהן מותרות
[נראה שרבי שמעון לשיטתו, עולם המעשה, והריני כמותיך במעשים בשונה מ׳ואני׳ זהותי כמו זהות שלך, הבעל מיפר לאישתו, ומשום שזהות ׳אישתו׳ ׳ובעל׳ אינו יכולה להתפיס בהם, רק זהות ׳נזירה׳ היא נשארת נזירה. אבל ׳הריני כמותיך׳ במעשים, מעשה נזירות מעיקרה נגמרו. זהות דבר דינמי הולך ומתפתח והבעל חלק מהזהות המתפתח]
דף כב - ב
מר זוטרא בריה דרב מרי אמר
דף כב - ב
מר זוטרא בריה דרב מרי אמר
האי היינו דרמי בר חמא
דבעי רמי בר חמא
הרי עלי כבשר זבח שלמים מהוכי מתפיס איניש בעיקרא מתפיס או דלמא בצננא מתפיס
מי דמי
התם כיון דאמר הרי עלי כבשר זבח שלמיםאע''ג דלאחר שנזרק דמו מצי אכיל ליה בחוץ מיקדש קדישאבל הכא אי ס''ד בצננא קא מתפיסהא הפר לה בעלה
איכא דאמרי
היינו דרמי בר חמא ודאי:
[מה אני לומד, שמתפיס צריך ׳קודש׳ להתפיס, או לא. אפשר שרשות לאכול בשר שלמים, אע״פ שעדיין קדוש, מראה שאין מגבלה, קודש במובן שמופרד ופרוש, או אפשר שקודש במובן של זהות חדשה, עליה למקום גבוהה יותר, ואז האכילה אינה מורידה מהקדושה, ולכן הנדר קיים, שנודר בזהות קדושה...]
