עשה דוחה לא תעשה -- אל יצא איש מקומו

בשבת דברנו על מצוות ׳אל יצא איש מקומו׳

מצוות עשה הפוגש את המצוות לא תעשה של מלאכה גרועה, העברה מרשות לרשות, ודברי הרב מנחם במסכת כמארג מלאים חכמה וחן.

והסברתי את דין קלוטה כמי שהונחה, על בסיס חילול מקום הקודש, לא שינוי בחפץ - ושיעורי הרב ראם לאחרונה מתפרשים יפה - https://www.youtube.com/watch?v=G4rlwpAyVwE

יוצא שמצוות עשה של שבת מייצר מקום קדוש

ואז דברנו על היכולת להפוך לא תעשה לעשה, וכאן נראה יש חידוש

בתוך העולם של יואב שורק -- https://youtu.be/F5XVLMM5Gxs?si=xIy5XTwJA8Gt0ton

והצורך ל׳דת לעם׳, מצוות עשה של עירובין מול לא תעשה כל מלאכה, אומנם בדוגמא הזאת העשה מתנהל בסקאלה אחר, חברתי, אבל אפשר לקחת את העשה של עירוב ולהשתמש בה גם במרחב הפרטי, ליצור מקום קדוש ולשמר את הלא תעשה על ידי פעולה חיובית

העם מחפש מה לעשות, לא מה לא לעשות. הפרטי מנוהל, בכפיה על ידי מה לא לעשות.

חושב...

ועוד המצוות מאפשרים תקשורת בין דורות של ערכים,  מצוות עשה מעבירות מסר ברור יותר מלא תעשה, שהרי יש יותר סיבות לא לעשות משהו ומלעשות דבר, כלומר אני יכול לפרש את המסר של אי עשהיה בהרבה דרכים, ואילו כמות המסרים שאפשר לפרש מתוך העשיה  צומצם יותר 

האם יש עוד דגמאות, והאם יש דוגמא שמתחיל פרטי, בלאו, עולה למדרגה כללי יותר ונהפך למצוות עשה, ושוב יורד לפרטי כעשה.  בטח יש.

יש דיני גניבה מאינו יהודי, כתבתי בספרי חוקי דוד, אפשר מדין הפרט קיים לאו, לא תגנובו.  אבל שהדין מתעלה לכלל, ובית דין נכנסים לתמונה יש דין של 'רעהו', וכעת יש מקום לומר שאין לאו של גניבה.  כלומר מדיני בעלות פרטית קיימת לאו, מדייני רשות חברתית כבר לא.  וחזל באו תקנו דיני תשלום בנזיקין גם לאינו יהודי, כדאי לעשות מעשה לשלם ... אולי

בעבר טענתי שעשה דוחה לא תעשה רק קיים כאשר הם באותה סקאלה, לכן נראה שהסיפור של עירוב מול מלאכת הוצאה אינה בדין עשה דוחה לא תעשה

וגם בדוגמאות של האא אי, הפתרון לעלות דרגה ולפתור אץ הסתירה אינה באמת דין של עשה דוחה לא תעשה

--

אתה מחפש תקנת עשה של חז"ל שדוחה לא תעשה מהתורה.

הדוגמה הקלאסית היא פרוזבול של הלל הזקן:

הלא תעשה: "לא יגוש את רעהו ואת אחיו" - איסור תורה לתבוע חוב אחרי שמיטה

התקנה החיובית: הלל תקן שאפשר למסור את השטרות לבית דין (פרוזבול), ואז מותר לגבות את החוב גם אחרי שמיטה

זו תקנה חיובית (לעשות מעשה של מסירת שטרות) שמאפשרת לעקוף את הלא תעשה התורתי, והיא נעשתה לתועלת הציבור - כי אנשים הפסיקו להלוות כשהתקרבה שמיטה.

דוגמה נוספת אפשרית: הפקר בית דין הפקר - עקרון שלפיו בית דין יכול להפקיר ממון ובכך "לדחות" איסורי ממון מהתורה, כמו בביטול קידושין במקרים מסוימים.

דברים פשוטים

יש רצון לחפש משמעות, ואפשר לראות בסיפור התנכ״י שלנו הרבה משמעות.  אבל אין זו עושה את החיים דתיים, מלאי אמונה.

החיפוש להתחבר לקב״ה, משום סיבות אלו ואחרות, אינו מתגשם בחיבור לסיפור משמעותי, יש הרבה מעשים וחיים מלאי משמעות ללא קב״ה.

השלב שבו הסיפור מהווה גילוי של קב״ה בעולם עושה אותה תנכ״י, כמו שכתבתי שם.

החידוש הוא שאני יכול ללמד כל אחד כיצד לחוות קב״ה בחיים שלהם, כמו שאני יכול ללמד כל אחד כיצד לחוות את הוויות אביי ורבא, ולהרגיש את התיאור של הרב סולוביציק.

כאשר אני מספר את החוויה של הפרד״ס בכפר עזה, אנשים נכנסים איתי לפרד״ס.

כיצד ליצור חיוב על חפץ -- רוח הבונה את המקום הגאולתי עם הזהות החדשה

רוח הבונה את המקום הגאולתי עם הזהות החדשה

סיפור יציאת מצרים מסופרת מבחוץ, אבל רק נשמעת מבפנים

לָכֵ֞ן אֱמֹ֥ר לִבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֮ אֲנִ֣י ה׳ -- שם הויה

....

וַיְדַבֵּ֥ר מֹשֶׁ֛ה כֵּ֖ן אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹ֤א שָֽׁמְעוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה מִקֹּ֣צֶר ר֔וּחַ וּמֵעֲבֹדָ֖ה קָשָֽׁה׃

משה רבנו משתדל לספר על קב״ה, שם הוויה, ובני ישראל אין להם רוח חדשה לשמוע, עד שהם חלק מהסיפור, שומעים את הסיפור מהמצרים

וּלְמַ֡עַן תְּסַפֵּר֩ בְּאזְנֵ֨י בִנְךָ֜ וּבֶן־בִּנְךָ֗ אֵ֣ת אֲשֶׁ֤ר הִתְעַלַּ֙לְתִּי֙ בְּמִצְרַ֔יִם

ישיעהו נ׳ י׳

מִ֤י בָכֶם֙ יְרֵ֣א ה׳ שֹׁמֵ֖עַ בְּק֣וֹל עַבְדּ֑וֹ אֲשֶׁ֣ר ׀ הָלַ֣ךְ חֲשֵׁכִ֗ים וְאֵ֥ין נֹ֙גַהּ֙ ל֔וֹ יִבְטַח֙ בְּשֵׁ֣ם ה׳ וְיִשָּׁעֵ֖ן בֵּאלֹ-הָיו׃ {ס}    

סולם - בלק ר״ז

אלא ההוא דצלי וכו': ומשיב, אלא אותו המתפלל תפלות בכל יום הוא שומע בקול ההוא שקורא לו הקב"ה, ומשתבח בו ואמר, שהוא עבדו ודאי, והיינו שומע בקול, באיזה קול. בקול ההוא שנקרא עבדו. כי שבח עליון הוא, שיצא עליו קול שהוא עבדו. ועוד שקול נשמע בכל אלו הרקיעים, שהוא עבד המלך הקדוש. וזה הוא, שומע בקול עבדו.

מזמור מ״ט

כִּ֤י יִרְאֶ֨ה ׀ חֲכָ֘מִ֤ים יָמ֗וּתוּ יַ֤חַד כְּסִ֣יל וָבַ֣עַר יֹאבֵ֑דוּ וְעָזְב֖וּ לַאֲחֵרִ֣ים חֵילָֽם׃

...

אַל־תִּ֭ירָא כִּֽי־יַעֲשִׁ֣ר אִ֑ישׁ כִּי־יִ֝רְבֶּ֗ה כְּב֣וֹד בֵּיתֽוֹ׃

כִּ֤י לֹ֣א בְ֭מוֹתוֹ יִקַּ֣ח הַכֹּ֑ל לֹֽא־יֵרֵ֖ד אַחֲרָ֣יו כְּבוֹדֽוֹ׃

כִּֽי־נַ֭פְשׁוֹ בְּחַיָּ֣יו יְבָרֵ֑ךְ וְ֝יוֹדֻ֗ךָ כִּי־תֵיטִ֥יב לָֽךְ׃

תָּ֭בוֹא עַד־דּ֣וֹר אֲבוֹתָ֑יו עַד־נֵ֝֗צַח לֹ֣א יִרְאוּ־אֽוֹר׃

...

שני מפגשים לאחרונה, אחת הייתה קבוצה של הורים שכולים בבני דוד שסיפרו על הבן שלהם, מידותיו וגבורתו, סיפורים מרשימים עם הדים חזקים לסיפורים על בננו יוסף מלאכי הי״ד.  עוד מפגש היה לנו עם קבוצה של תלמידים מבית ספר יסודי אגרון, כיתה ח׳ נדמה לי, הם באו ללמוד על סיפורו של יוסף מלאכי הי״ד, באיזהו שלב שרו את השיר ׳אור חדש׳ שנכתב על ידי אשר ובוצע על ידי אביגיל יודין, אשר ואנחנו ישבנו ביחד עם התלמידים ושרנו ביחד.

אין מה לעשות המפגש השני הייתה יותר עוצמתי בשבילי, נראה לי שהסיפור הגדול משתקף על ידי תלמידים, דור הבא, שמספר לנו את סיפורנו, ושר לנו את השיר...

-=-=-

מנחות דף מ -- כיצד ליצור חיוב על חפץ

משה ואהרן -- וַיְצַוֵּם֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל  - ציווי על חפץ - או אדם?

מעניין שקשה לי לתאר כיצד אדם מתהפך לאדם חדש ונשאר אם הציווי, כלומר האדם הראשון בזהות הנמוכה מקבל צווי ואז הוא מצטרף עם הציווי מקבל רוח חדשה מתעלה למקום גבוהה יותר, אבל מה קרה לציווי הראשון, בזהות החדשה אין את הציווי שהייתה.... 

אפשר שהציווי פורח באוויר ולא נתקשר לאדם, כמו שתי המצוות עשה הראשונות של הרמב״ם - הוא הציווי שנצטוונו.  ואז יוצא שהשאלה כיצד ציווי מתקשר לחפץ היא לא השאלה, אלא הפוך כיצד הציווי מתקשר לאדם היא השאלה.

שמואל א׳ י׳

וְצָלְחָ֤ה עָלֶ֙יךָ֙ ר֣וּחַ ה׳ וְהִתְנַבִּ֖יתָ עִמָּ֑ם וְנֶהְפַּכְתָּ֖ לְאִ֥ישׁ אַחֵֽר׃

ולבסוף שואל מאבד את הרוח...ורוח רעה נכנס בו.

וכן כאשר דוד המלך מבקשר - מזמור נ״א

אַל־תַּשְׁלִיכֵ֥נִי מִלְּפָנֶ֑יךָ וְר֥וּחַ קָ֝דְשְׁךָ֗ אַל־תִּקַּ֥ח מִמֶּֽנִּי:

יסודי התורה ז׳ א׳

מיסודי הדת לידע שהאל מנבא את בני האדם. ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה גבור במדותיו ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד והוא בעל דעה רחבה נכונה עד מאד. אדם שהוא ממולא בכל המדות האלו שלם בגופו כשיכנס לפרדס וימשך באותן הענינים הגדולים הרחוקים ותהיה לו דעה נכונה להבין ולהשיג והוא מתקדש והולך ופורש מדרכי כלל העם ההולכים במחשכי הזמן והולך ומזרז עצמו ומלמד נפשו שלא תהיה לו מחשבה כלל באחד מדברים בטלים ולא מהבלי הזמן ותחבולותיו אלא דעתו פנויה תמיד למעלה קשורה תחת הכסא להבין באותן הצורות הקדושות הטהורות ומסתכל בחכמתו של הקב"ה כולה מצורה ראשונה עד טבור הארץ ויודע מהן גדלו. מיד רוח הקודש שורה עליו. ובעת שתנוח עליו הרוח תתערב נפשו במעלת המלאכים הנקראים אישים ויהפך לאיש אחר ויבין בדעתו שאינו כמות שהיה אלא שנתעלה על מעלת שאר בני אדם החכמים כמו שנאמר בשאול והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר:

-=-=-

במנחות דף מא-מב הסוגיות של ציצית תכלת תפילין מזוזה מסתיימות, בסוף תפילין מחיי, ציצית ומזוזה מגינים, חובת בגד, ציווי של חפץ נשמע פחות חזק.

ואז המשנה מדברת על מנחה, נסך כחלק מאכילת זבח ובנפרד

ואולי אכילת מזבח שלא כמילוי רצון הבעלים, אלא לעצמו, קדושת העלאה, היא מבטא שוב את הרעיון של ציווי חפץ, המזבח מצווה, אש תמיד תוקד בו

מנחה ונסך בפרשת שלח,  יש משהו גאולתי, כניסה לארץ בקורבנות אלו,  אם בהמה מחברת את הפרטים של החי, מנחה ונסך הם הצומח, הם מחבקים את הקרקע לאדם.

-=-=-=-=

הגאולה מתחילה כפעולה חילונית, לא משום ירידה לצורך עליה, אשלגי, צורך לבנות כלי וכן הלאה, אלא

הזהות שלי לפני הגאולה היא תמיד במקום נמוך יותר, ולכן יחסית לגאולה בוודאי אני בזהות חילונית

אם אני משקר לעצמי ומניח את המבוקש, שאני בזהות גאולתית עוד לפני שמשכתי רוח חדש בקרבי, רוח הבונה את המקום הגאולתי עם הזהות החדשה, אינני יכול למשוך את הרוח, בסוד כלי ריקן אינו מחזיק

בין מצוות עשה של קידוש השם לאזהרה של חילול השם

יוסף וחבריו יצאו להילחם באהבת השם, ואנחנו מחוייבים לספר ולפרסם את סיפורם ולקדש את השם ברבים כמאמר הרמב״ם, ״אנחנו מצווים לפרסם האמונה ... ולהיות פרסום היחוד בזה יעד השם על ידי ישעיה שלא תשלם חרפת ישראל בזה המעמד ושיראו בהם בחורים בעת ההיא הקשה לא יפחידם המות ״

בספר דניאל פרק ג׳ נראה שחנניה מישאל ועזריה עשו מעשה, הם הפילו את עצמם לתוך הכבשן, שהרי השומרים נשרפו עוד לפני שהם נכנסו לאש.  ועוד הם עשו מעשה שדברו לפניכן למלך וסרבו בפה.

 השווה בין מצוות עשה של קידוש השם לאזהרה של חילול השם

נראה שקידוש השם כללי מאוד, עולמי

ואילו חילול מופיע בכמה רמות

ונראה פשוט הבדל בין לפועל לעשות מעשה, חייבת להיות כללי, המעשה היא כללית

ואילו באזהרה הפעולה היא בלאו, אבל אין הפעולה מייצרת את החילול אלא התודעה של הסביבה

כלומר חייל הנלחם אינו בגדר קום ועשה של קידוש השם, וכן הנרצח חלילה ללא פעולה אינה בגדר קידוש השם, רק הנרצח ללא פעולה שדרשת ממנה פעולה היא בגדר אזהרת חילול השם

ואילו קידוש השם מצריך פעולה

-=-=

מצוות עשה, ט׳

היא שצונו לקדש את שמו והוא אמרו ונקדשתי בתוך בני ישראל. וענין זאת המצוה אשר אנחנו מצווים לפרסם האמונה הזאת האמתית בעולם ושלא נפחד בהיזק שום מזיק ואע"פ שבא עלינו מכריח לבקש ממנו לכפותנו שלא נשמע אליו אבל נמסור עצמנו למיתה ולא נתעהו לחשוב שכפרנו אע"פ שלבותינו מאמינים בו יתעלה. וזאת היא מצות קדוש השם המצווים בה בני ישראל בכללם, רוצה לומר התרת עצמנו למות ביד האנס בעבור אהבתו יתעלה וההאמנה באחדותו כמו שעשו חנניה מישאל ועזריה בזמן נבוכדנצר הרשע כשצוה להשתחות לצלם והשתחוו לו כל ההמון וישראל בכלל ולא היה שם מקדש שם שמים אבל פחדו הכל והיתה בזה חרפה לכל ישראל על אשר אבדה זאת המצוה מכללם. ולא נצטותה זאת המצוה אלא לכמו המעמד המפורסם הגדול ההוא אשר פחד ממנו כל העולם, ולהיות פרסום היחוד בזה יעד השם על ידי ישעיה שלא תשלם חרפת ישראל בזה המעמד ושיראו בהם בחורים בעת ההיא הקשה לא יפחידם המות ויתירו נפשם ויפרסמו האמונה ויקדשו את השם ברבים, כמו שהבטיחנו באמרו לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו בי בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו יקדישו שמי וגו'. ולשון ספרא על מנת כך הוצאתי אתכם מארץ מצרים על מנת שתקדשו שמי ברבים. ובגמרא (סנהדרין ע"ד:) אמרו בן נח מצווה על קדושת השם או אינו מצווה, תא שמע שבע מצות נצטוו בני נח ואם אתה אומר כן תמניא הוו, הנה נתבאר לך שהיא מכלל מיני המצות המחוייבות לישראל, ושמו ראיתם על זאת המצוה מאמרו ונקדשתי בתוך בני ישראל. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בפרק שביעי מסנהדרין. (בפרשת אמור אל הכהנים, מדע הלכות יסודי התורה פ"ה):

מצוות לא תעשה, ס״ג

שהזהירנו מחלול השם והוא הפך קדוש השם שנצטוינו בו שקדם באורו בתשיעית ממצות עשה, והוא אמרו יתברך ולא תחללו את שם קדשי, והעון הזה יחלק לשלשה חלקים שנים כוללים והאחד מיוחד. ואולם החלק האחד הכולל כל מי שבקשו ממנו לעבור על דבר ממצות בשעת השמד והיה האונס מתכוין להעביר בין מצות קלות בין חמורות, או מי שיבוקש ממנו שיעבור על ע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים ואפילו שלא בשעת השמד, הנה הוא חייב להתיר נפשו ויהרג ואל יעבור כמו שבארנו בט' ממצות עשה. ואם עבר ולא נהרג כבר חלל את השם ועבר על לאו זה. ואם היה העובר במקום הרבים כלומר בעשרה מישראל כבר חלל את השם ברבים ועובר על לאו ולא תחללו את שם קדשי וחטאו גדול מאד אבל אינו לוקה בעבור שהוא אנוס, כי אין לבית דין לקיים גדר מלקות או מיתה אלא במזיד ברצון ועדים והתראה. ולשון ספרא בנותן מזרעו למולך ונתתי את פני באיש ההוא ואמרו ההוא ולא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה. הנה כבר התבאר לך שעובד ע"ז באונס אינו חייב כרת וכל שכן מיתת בית דין אבל עבר על חלול השם. והחלק השני הכולל גם כן כשיעשה האדם עבירה אין תאוה בה ולא הנאה אבל כיוון בפעולתו המרד ופריקת עול מלכות שמים, הנה זה מחלל גם כן ולוקה, ולפיכך אמר וחללת את שם אלהיך, כי זה מכוין להכעיס בזה הענין ואין הנאה גשמית בזה, והחלק המיוחד הוא שיעשה אדם ידוע במעלה ובטוב מעשה פעולה אחת נראה בעיני ההמון שהוא עבירה ואין ראוי לנכבד לעשות דמיון הפועל ההוא אע"פ שהפועל מותר, הנה הוא חלל את השם. והוא אמרם (יומא פ"ו) ה"ד חלול השם כגון אנא דשקילנא בשרא מבי טבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר, רבי יוחנן אמר כגון אנא דמסגינא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין. וכבר נכפל זה הצווי ואמר לא תחלל את שם ה'. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בפסחים וסוכה ויומא. (אמור אל הכהנים, מדע הלכות יסודי התורה):

ערך המביא לידי רוח או מקום המביא לידי כבוד

 בשיח עם הרב אליעזר קשתיאל, עלה שיטתו שהערך מקדים אץ הרצון שמקדם את הפעולה, אני מעריך את האמת, אני לא משקר, וזה נותן לי כוח לא לשקר וזה גובר על הרצונות שלי ושל אחרים שאני אשקר

לשיטתי, קודם נבנה מקום, זהות המייצר חובת כבוד ואז פעולה, לכן כאשר אני במקום המחייב כבוד לאמת אני לא משקר

ששים המה הגיבורים

 מצוה הראשונה והשנית והשלישית והרביעית והחמישית והששית והשביעית והשמינית והתשיעית, והעשירית אין הנשים חייבות בה. והאחת עשרה ולא תתחייב לנשים, והשתים עשרה ולא תתחייב לנשים, והשלש עשרה ולא תתחייב לנשים גם כן, והארבע עשרה ולא תתחייב לנשים גם כן. והחמש עשרה, 

מצוות עשה, א׳

היא הצווי אשר צונו בהאמנת האלהות, והוא שנאמין שיש שם עלה וסבה הוא פועל לכל הנמצאים, והוא אמרו אנכי ה' אלהיך.

מצוות עשה, ב׳

היא הצווי שצונו בהאמנת היחוד, והוא שנאמין שפועל המציאות וסבתו הראשונה אחד, והוא אמרו יתעלה שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד

מצוות עשה, ג׳

היא שצונו באהבתו יתעלה. וזה שנחשוב ונתבונן במצותיו ומאמריו ופעולותיו עד שנשיגהו ונהנה בהשגתו בתכלית ההנאה, וזאת היא האהבה המחוייבת,

מצוות עשה, ד׳

היא שצונו להאמין יראתו יתעלה ולהפחד ממנו, ולא נהיה ככופרים ההולכים בשרירות לבם ובקרי אבל נירא ביראת ענשו בכל עת וזהו אמרו את ה' אלהיך תירא

מצוות עשה, ה׳

הוא שצונו לעבדו, וכבר נכפל זה הצווי פעמים באמרו ועבדתם את ה' אלהיכם, ואמר ואותו תעבודו.

מצוות עשה, ו׳

היא שצונו להתחבר עם החכמים ולהתיחד עמהם ולהתמיד בישיבתם בכל אופן מאופני העבודה והחברה במאכל ובמשתה והעסק כדי שיגיע לנו להדמות במעשיהם ולהאמין האמתיות מדבריהם. והוא אמרו יתעלה ובו תדבק וכבר נכפל זה הצווי גם כן ולדבקה בו

מצוות עשה, ז׳

היא שצונו להשבע בשמו כשנצטרך לקיים דבר מהדברים או להכחישו, כי בזה תהיה הגדולה והכבוד והעילוי. והוא אמרו יתברך ובשמו תשבע, ובבאור אמרו אמרה תורה השבע בשמו ואמרה תורה אל תשבע,

מצוות עשה, ח׳

היא שצונו להדמות בו יתעלה כפי היכולת והוא אמרו והלכת בדרכיו. וכבר נכפל זה הצווי ואמר ללכת בכל דרכיו ובא בפירוש (סוטה י"ד) מה הקב"ה נקרא חנון אף אתה היה חנון

מצוות עשה, ט׳

היא שצונו לקדש את שמו והוא אמרו ונקדשתי בתוך בני ישראל. וענין זאת המצוה אשר אנחנו מצווים לפרסם האמונה הזאת האמתית בעולם ושלא נפחד בהיזק שום מזיק ואע"פ שבא עלינו מכריח לבקש ממנו לכפותנו שלא נשמע אליו אבל נמסור עצמנו למיתה ולא נתעהו לחשוב שכפרנו אע"פ שלבותינו מאמינים בו יתעלה

מצוות עשה, י׳

היא שצונו לקרוא קריאת שמע ערבית ושחרית והוא אמרו ודברת בם.

מצוות עשה, י״א

היא שצונו ללמוד תורה וללמדה וזהו הנקרא תלמוד תורה, והוא אמרו ושננתם לבניך וכתוב בספרי לבניך אלו התלמידים שהתלמידים קרויים בנים שנאמר יצאו בני הנביאים, ושם נאמר ושננתם שיהיו מחודדים בתוך פיך כשאדם שואלך דבר לא תהא מגמגם לו אלא אמור לו מיד.

מצוות עשה, י״ב

היא שצונו להניח תפילין של ראש והוא אמרו והיו לטוטפות בין עיניך. וכבר נכפל זה הצווי ארבע פעמים

מצוות עשה, י״ג

היא שצונו להניח תפילין של יד והוא אמרו וקשרתם לאות על ידך. וכבר נכפל זה הצווי ארבע פעמים, והראיה על היות תפילין של ראש ושל יד שתי מצות אמרם

מצוות עשה, י״ד

היא שצונו לעשות ציצית והוא אמרו יתעלה ועשו להם ציצית ונתנו על ציצית הכנף. 

מצוות עשה, ט"ו

 שצונו לעשות מזוזה והוא אמרו יתעלה וכתבתם על מזוזות ביתך.  

והשמנה עשרה ואין הנשים חייבות בה. והתשע עשרה,

מצוות עשה, י״ח

היא שצונו שיהיה כל איש ממנו כותב ספר תורה לעצמו ואם כתבו בידו מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני, ואם אי אפשר לו לכותבו צריך שיקנהו או ישכור מי יכתבהו לו, והוא אמרו כתבו לכם את השירה הזאת.

מצוות עשה, י״ט

היא שצונו לברכו אחר אכילה והוא אמרו ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך.

 והשש ועשרים מיוחדת בזכרי הכהנים, 

מצוות עשה, כ״ו

היא שצוה הכהנים לברך את ישראל והוא אמרו יתעלה כה תברכו את בני ישראל.

ול"ב 

מצוות עשה, ל״ב

היא שצונו לכבד זרע אהרן לפארם ולנשאם ושנשים מדרגתם מדרגה קודמת וראשונה ואפילו ימאנו לא נשמע מהם, זה כלו הגדלה לאל יתעלה אחר שהוא לקחם ובחרם לעבודתו ולהקריב קרבנותיו

ונ"ד 

מצוות עשה, נ״ד

היא שצונו לשמוח ברגלים, והוא אמרו יתעלה ושמחת בחגך, והיא מצוה שלישית מן השלש מצות שנוהגות ברגל.

וע"ג 

מצוות עשה, ע״ג

היא שצונו להתודות על העונות והחטאים שחטאנו לפני האל ולאמר אותם עם התשובה. וזהו הודוי וכונתו שיאמר אנא השם חטאתי עויתי ופשעתי ועשיתי כך וכך.

וצ"ד

מצוות עשה, צ״ד

היא שצונו לקיים כל מה שקבלנו על נפשנו בדבור משבועה ונדר וצדקה והקרבן וזולת זה, והוא אמרו יתעלה מוצא שפתיך תשמור, ואף על פי שחלקו מלות זה הפסוק ושמו כל מלה ממנו לענין אמנם הכוונה המגעת מכל מה שזכרתי לך שמצות עשה היא לקיים כל מה שהאדם מחייב על נפשו באי זה דבר שיהיה מהדברים והעובר עליו עובר על מצות לא תעשה

 [וקמ"א] 

מצוות עשה, קמ״א

היא שצונו להשמיט כספים כלומר החובות כלם בשנת השמטה, והוא אמרו יתברך ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך

וקמ"ג 

מצוות עשה, קמ״ג

היא שצונו לתת לכהן הזרוע והלחיים והקבה מכל זביחה שנזבח בבהמה טהורה.

וקמ"ז 

מצוות עשה, קמ״ז

היא שצונו לכסות דם חיה ועוף אחר שנשחטו. והוא אמרו יתעלה ושפך את דמו וכסהו בעפר. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בפ"ו מחולין.

וקמ"ט וק"נ 

מצוות עשה, קמ״ט

היא שצונו לבדוק בסימני בהמה וחיה השחוטין והוא שיהיו מעלה גרה ושוסע שסע ואז יהיו מותרין לאכלן, והיותנו מצווין לבדוק אותן באלו הסימנין הוא מצות עשה, והוא אמרו יתברך זאת החיה אשר תאכלו.

מצוות עשה, ק״נ

היא שצונו לבדוק בסימני העוף שיהיו קצת מינין ממנו מותרין, וסימני העוף לא נאמרו מן התורה אבל הגיע בחקירה כשאנחנו חפשנו המינין שנכתב איסורן אשר מצאנו בהם סגולות יכללו אותם והם סימני עוף טמא,

וקנ"ב 

מצוות עשה, קנ״ב

היא שצונו לבדוק בסימני דגים והם כתובים. והוא אמרו יתעלה ויתברך שמו את זה תאכלו מכל אשר במים.

וקנ"ד וקנ"ה וקנ"ו וקנ"ז וקנ"ח וקנ"ט וק"ס, וקס"א ואין הנשים חייבות בה, וקס"ב וקס"ג וקס"ד וקס"ה וקס"ו וקס"ז, וקס"ח ואין הנשים חייבות בה, וקס"ט ואין הנשים חייבות בה, וק"ע ואין הנשים חייבות בה, 

מצוות עשה, קנ״ד

היא שצונו שנשבות בשבת והוא אמרו יתברך וביום השביעי תשבות.

מצוות עשה, קנ״ה

היא שצונו לקדש את השבת ולאמר דברים בכניסתו וביציאתו נזכיר בם יציאת מצרים וקדוש היום ומעלתו והבדלו משאר הימים הקודמים ממנו והבאים אחריו, והוא אמרו יתברך זכור את יום השבת לקדשו כלומר זכרהו וקדשהו בברכה.

מצוות עשה, קנ״ו

היא שצונו לבער חמץ מבתינו ביום ארבעה עשר מניסן וזו היא מצות השבתת שאור

מצוות עשה, קנ״ז

היא שצונו לספר ביציאת מצרים בליל חמשה עשר מניסן בתחלת הלילה כפי צחות לשון המספר. וכל מי שיוסיף במאמר ויאריך הדברים בהגדלת מה שעשה לנו השם ומה שעשו לנו המצרים מעול וחמס

מצוות עשה, קנ״ח

היא שצונו לאכול מצה בליל חמשה עשר מניסן, יהיה שם כבש הפסח או לא יהיה. והוא אמרו יתברך בערב תאכלו מצות.

מצוות עשה, קנ״ט

היא שצונו לשבות ביום ראשון של פסח. והוא אמרו יתעלה ביום הראשון מקרא קדש ובא בפירוש קדשהו והוא שלא תעשה בו כל מלאכה אלא מה שמיוחד באכילה לבד כמו שבאר הכתוב.

מצוות עשה, ק״ס

היא שצונו לשבות ממלאכה בשביעי של פסח והוא אמרו יתעלה ביום השביעי מקרא קדש.

מצוות עשה, קס״א

היא שצונו לספור מקצירת העומר תשעה וארבעים יום. והוא אמרו יתעלה וספרתם לכם ממחרת השבת וגו'.

מצוות עשה, קס״ב

היא שצונו לשבות ממלאכה ביום עצרת. והוא אמרו יתברך וקראתם בעצם היום וגו'.

מצוות עשה, קס״ג

היא שצונו לשבות ממלאכה באחד בתשרי.

מצוות עשה, קס״ד

היא שצונו להתענות ביום עשירי מתשרי.

מצוות עשה, קס״ה

היא שצונו לשבות ביום הכפורים מהמלאכות והמעשים.

מצוות עשה, קס״ו

היא שצונו לשבות ממלאכה ביום ראשון של סוכות.

מצוות עשה, קס״ז

היא שצונו לשבות ממלאכה ביום שמיני מחג הסוכות.

מצוות עשה, קס״ח

היא שצונו לישב בסוכה שבעת ימים בימי החג

מצוות עשה, קס״ט

היא שצונו ליטול לולב ולשמוח בו לפני ה' שבעת ימים. והוא אמרו יתברך ולקחתם לכם ביום הראשון וגו'.

מצוות עשה, ק״ע

היא שצונו לשמוע קול שופר ביום ראשון מתשרי והוא אמרו יתעלה יום תרועה יהיה לכם.

וקע"ב 

מצוות עשה, קע״ב

היא שצונו לשמוע לכל נביא מהנביאים לעשות כל מה שיצוה אפילו בהפך מצוה או כלל מצוה מהמצות האלו ובתנאי שיהיה זה לפי שעה, לא שיצוה להתמיד תוספת או חסרון

וקע"ה 

מצוות עשה, קע״ה

היא שצוה לנטות אחרי רבים כשתפול מחלוקת בין החכמים בדין מדיני התורה כלה וכן נמשך ונטה בדין פרטי בין ראובן ושמעון דרך משל כשתפול מחלוקת בין דייני עירם אם שמעון הוא חייב אם ראובן, נמשך אחר הרוב.

וקפ"ד

מצוות עשה, קפ״ד

היא שצונו להסיר המכשולים והסכנות מכל מושבותינו, וזה שנבנה כותל סביב הגג וסביב הבורות והשיחין והדומה להם כדי שלא יפול המסתכן מהם או בהם,

 וקצ"ה 

מצוות עשה, קצ״ה

היא שצונו לעשות צדקה ולחזק החלשים ולהרחיב אליהם. וכבר בא הצווי במצוה זו במלות מתחלפות, אמרו יתעלה פתוח תפתח את ידך וגו' אמר והחזקת בו ואמר וחי אחיך עמך

וקצ"ז 

מצוות עשה, קצ״ז

היא שצונו להלוות לעני להקל לו מעניו ולהרחיב לו, וזה מצוה היותר חזקה ויותר מחוייבת מכל מצות צדקה,

ור"ו ור"ז ור"ח ור"ט ור"י ורי"א, ורי"ב ואין הנשים חייבות בה, [ורי"ג ואין הנשים חייבות בה, ורי"ד ואין הנשים חייבות בה, ורט"ו ואין הנשים חייבות בה, 

מצוות עשה, ר״ו

היא שצונו לאהוב קצתנו את קצתנו כאשר נאהב עצמנו ושתהיה אהבתו וחמלתו לאחיו כאהבתו וחמלתו לעצמו בממונו ובגופו וכל מה שיהיה ברשותו אם ירצה אותו ארצה אני אותו וכל מה שארצה לעצמי ארצה לו כמוהו. והוא אמרו יתעלה ואהבת לרעך כמוך.

מצוות עשה, ר״ז

היא שצונו לאהוב את הגרים והוא אמרו יתעלה ואהבתם את הגר, ואע"פ שהיה נכלל בזה עם ישראל באמרו ואהבת לרעך כמוך שזה הגר גר צדק

מצוות עשה, ר״ח

היא שצונו לצדק הפלס והמאזנים והמשקולות והמדות להפליג בצמצומם. והוא אמרו יתעלה מאזני צדק.

מצוות עשה, ר״ט

היא שצונו לכבד החכמים ולקום מפניהם ולגדל אותם. והוא אמרו יתעלה מפני שיבה תקום והדרת פני זקן. ולשון ספרא תקום והדרת קימה שיש בה הדור.

מצוות עשה, ר״י

היא שצונו לכבד אב ואם

מצוות עשה, רי״א

היא שצונו לירא מאב ואם, והוא שיתנהג עמהם כמנהג מי שהוא ירא ממנו שיענישהו כמו המלך

מצוות עשה, רי״ב

היא שצונו לפרות ולרבות לכוין לקיום המין, והיא מצות פריה ורביה. והוא אמרו יתעלה ואתם פרו ורבו.

מצוות עשה, רי״ג

היא שצונו לבעול בקדושין ולתת דבר ביד האשה או בשטר או בביאה, וזו היא מצות קדושין, והרמז עליו כי יקח איש אשה ובעלה

מצוות עשה, רי״ד

היא שצונו להתיחד חתן עם אשתו שנה תמימה שלא יצא חוץ לעיר ולא יצא לצבא ולא יעבור עליו דבר מהדברים הדומים לאלו אבל ישמח עמה עד מלאת לו שנה תמימה.

מצוות עשה, רט״ו

היא שצונו למול את הבן. והוא אמרו יתעלה לאברהם המול לכם כל זכר וכתיב בתורה שהוא בכרת מי שמבטל מצוה זו.

ורל"א]:

מצוות עשה, רל״א

היא שצונו לקבור הרוגי בית דין ביום שנהרגו. והוא אמרו יתעלה כי קבור תקברנו ביום ההוא

שיטת לימוד -- נדרים - הרב גיא אלאלוף

אני מקשיב לרב גיא אלאלוף בשיעור בנדרים -- 

https://www.youtube.com/watch?v=LFbp6MYdk3g

וזה דוגמא יפה לשיטת לימוד ׳חרדי׳.  הרב גיא מציג את הנושא, משנה גמרא, מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש, מדוע כינוי נדרים כנדרים.  אז הרב מקשה קושיות, מציג חידוש שלו (שפה נוכרית ואומות העולם היא שפת העברית המדוברת על ידי יהודים בארץ נכריה), מביא מקורות וסמכות לחידושו, חוזר על גודל החידוש היחודי שהוא חידש, מציג עוד נושא, תורתו של שפה (זה כבר לא גישה חרדית, מקורות חיצוניות פילוסופיה) לומד שריש לקיש סובר ששפה היא דבר נוקשה ונוצרת על ידי סמכות, ואילו רבי יוחנן סובר ששפה היא נזילה ונוצרת בו בזמן על ידי אנשים המדברים אותה.  אחרי זמן מה, מסכם - חז״ל (ריש לקיש) לא רצו שבני ישראל חלילה יחטאו באמירת שם, ולכן יצרו כינויים כדי להרחיק את האדם מעבירה.

השיטה החרדית, מקבלת בקל שהגמרא רוצה לחדש חומרה, הרחקה מעבירה, והיא גם נהנת מהסמכות המוצגת על ידי מקורות, ולבסוף המגיד שיעור חידש תורה, אז זה מדד של לימוד.  לא ברור לי הקשר בין שתי החידושים של הרב גיא, האם הגישה הפילוסופית תלויה בהנחת החידוש ששפת האומות היא יהודים המדברים עברית?

לשיטת הרב צוריאל, תג״ל, הלימוד ממשיך עם השאלות: מה הם הערכיים שעומדים מאחורי מחלוקת ריש לקיש ורבי יוחנן?  כיצד הם מופיעים בחיי?

אני הייתי לומד שריש לקיש רואה בנדרים שפת הקודש, מחוברת חזק לקורבנות. האמירה שקורבן מביא לידי חילול השם, היא אמירה על קדושת הקורבן, והכינויי מאפשר יד לאדם לגשת לעולם הקדושה.  רבי יוחנן רואה בשפה תוצר חברתי, ופועל יוצא מהעם, ולכן רבי יוחנן מחבר את הנדר לעם, ומרחיק את נדרים מעולם הקודש.

האם כיום יש לי גישה לעולם הקודש דרך נדרים?  האם מסכת נדרים הנמצאת בסדר נשים היא סימן למערכת יחסים זוגית של קדושה?

השיטה של תג״ל זולגת למשיחיות, הנושא היא בית המקדש בימינו, והיא בורחת מסמכות, והרחקות מקדושה.