הלכות שמיטה ויובל פרק י״ב הל׳ ט״ז
אֵין סוֹמְכִין אֶלָּא עַל חוֹמָה הַמֻּקֶּפֶת בִּשְׁעַת כִּבּוּשׁ הָאָרֶץ. כֵּיצַד. עִיר שֶׁלֹּא הָיְתָה מֻקֶּפֶת חוֹמָה בְּשָׁעָה שֶׁכָּבַשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת הָאָרֶץ אַף עַל פִּי שֶׁמֻּקֶּפֶת עַתָּה הֲרֵי הִיא כְּבָתֵּי הַחֲצֵרִים. וְעִיר שֶׁהָיְתָה מֻקֶּפֶת חוֹמָה בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ מֻקֶּפֶת עַתָּה הֲרֵי הִיא כְּמֻקֶּפֶת.
וְכֵיוָן שֶׁגָּלוּ בְּחֻרְבָּן רִאשׁוֹן בָּטְלָה קְדֻשַּׁת עָרֵי חוֹמָה שֶׁהָיוּ בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ. כֵּיוָן שֶׁעָלָה עֶזְרָא בַּבִּיאָה הַשְּׁנִיָּה נִתְקַדְּשׁוּ כָּל הֶעָרִים הַמֻּקָּפוֹת חוֹמָה בְּאוֹתוֹ הָעֵת
מִפְּנֵי שֶׁבִּיאָתָן בִּימֵי עֶזְרָא שֶׁהִיא בִּיאָה שְׁנִיָּה כְּבִיאָתָן בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ. מָה בִּיאָתָן בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ מָנוּ שְׁמִטִּין וְיוֹבְלוֹת וְקִדְּשׁוּ בָּתֵּי עָרֵי חוֹמָה וְנִתְחַיְּבוּ בְּמַעֲשֵׂר. אַף בִּיאָתָם בִּימֵי עֶזְרָא מָנוּ שְׁמִטִּין וְיוֹבְלוֹת וְקִדְּשׁוּ בָּתֵּי עָרֵי חוֹמָה וְנִתְחַיְּבוּ בְּמַעֲשֵׂר:
וְכֵן לֶעָתִיד לָבוֹא בְּבִיאָה שְׁלִישִׁית בְּעֵת שֶׁיִּכָּנְסוּ לָאָרֶץ יַתְחִילוּ לִמְנוֹת שְׁמִטִּין וְיוֹבְלוֹת וִיקַדְּשׁוּ בָּתֵּי עָרֵי חוֹמָה וְיִתְחַיֵּב כָּל מָקוֹם שֶׁיִּכְבְּשׁוּהוּ בְּמַעַשְׂרוֹת
שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ל ה) "וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ". מַקִּישׁ יְרֻשָּׁתְךָ לִירֻשַּׁת אֲבוֹתֶיךָ. מָה יְרֻשַּׁת אֲבוֹתֶיךָ אַתָּה נוֹהֵג [בָּהּ] בְּחִדּוּשׁ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ אַף יְרֻשָּׁתְךָ אַתָּה נוֹהֵג בָּהּ בְּחִדּוּשׁ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ:
הל׳ תרומות פרק א׳ הלכה כ״ו
הַתְּרוּמָה בַּזְּמַן הַזֶּה וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי בָּבֶל וַאֲפִלּוּ בִּימֵי עֶזְרָא אֵינָהּ מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶן.
שֶׁאֵין לְךָ תְּרוּמָה שֶׁל תּוֹרָה אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד וּבִזְמַן שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל שָׁם
שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי תָבֹאוּ" בִּיאַת כֻּלְּכֶם
כְּשֶׁהָיוּ בִּירֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה וּכְמוֹ שֶׁהֵן עֲתִידִין לַחֲזֹר בִּירֻשָּׁה שְׁלִישִׁית.
לֹא כְּשֶׁהָיוּ בִּירֻשָּׁה שְׁנִיָּה שֶׁהָיְתָה בִּימֵי עֶזְרָא שֶׁהָיְתָה בִּיאַת מִקְצָתָן וּלְפִיכָךְ לֹא חִיְּבָה אוֹתָן מִן הַתּוֹרָה.
וְכֵן יֵרָאֶה לִי שֶׁהוּא הַדִּין בְּמַעַשְׂרוֹת שֶׁאֵין חַיָּבִין בַּזְּמַן הַזֶּה אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶם כִּתְרוּמָה:
רב חיים, בחידושי הרמב״ם הלכות שמיטה ויובל פרק י״ב
מכל מקום נראה פה שהרב חיים רוצה להחיל התנאי של ביאת כולכם גם בהלכות יובל.
ביאת כולם חל כאשר באו, כל יושביה נמדד בכל עת מחדש.
קודם כל הרב חיים שוב מחבר את שמיטה ויובל לשיטתו עם תרומות, ושוב מחבר מעשרות עם תרומות. ועוד הוא מחדש שקיימת ירושה וקידוש דווקא בזמן הירושה, וקידוש בזמן הירושה מקנה חלות שם לארץ, ולכן ללא ביאת כולם ׳הוי חסרון בעצם הארץ׳, כלומר חלות שם ׳ארץ ישראל׳ נפגעיה.
ממש לא שיטתי, וגם קשה להבין כיצד הרב חיים מסביר את הרמב״ם שאומר בביאה שניה כמו הראשונה מנו שמיטין ויובלות וקדשו ערי חומה?
רב חיים דייק שהרמב״ם מצטט את הפסוק ׳כי תבאו׳ ונראה לו שמדובר בפסוק בפרשת בהר
וַיְדַבֵּ֤ר ה׳ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בְּהַ֥ר סִינַ֖י לֵאמֹֽר׃
דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּ֤י תָבֹ֙אוּ֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י נֹתֵ֣ן לָכֶ֑ם וְשָׁבְתָ֣ה הָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַה׳׃
ולי נראה שמדובר בפרשת שלח, מקדמה לפרשת חלה (תרומה)
https://www.sefaria.org.il/Numbers.15.2?lang=he&with=all&lang2=he
וַיְדַבֵּ֥ר ה׳ אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם כִּ֣י תָבֹ֗אוּ אֶל־אֶ֙רֶץ֙ מוֹשְׁבֹ֣תֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י נֹתֵ֥ן לָכֶֽם׃
פרשת נסכים...
וַיְדַבֵּ֥ר ה׳ אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם בְּבֹֽאֲכֶם֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֛י מֵבִ֥יא אֶתְכֶ֖ם שָֽׁמָּה׃
וְהָיָ֕ה בַּאֲכלְכֶ֖ם מִלֶּ֣חֶם הָאָ֑רֶץ תָּרִ֥ימוּ תְרוּמָ֖ה לַה׳׃
פרשת חלה...
עכשיו ראיתי את התנחומא עם הערת עץ יוסף, מופיע ברבה:
https://www.sefaria.org.il/Bamidbar_Rabbah.17.2?lang=he&with=all&lang2=he
כָּךְ פָּתַח רַבִּי תַּנְחוּמָא בַּר אַבָּא בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא אָחִיו שֶׁל רַבִּי אַחָא בֶּן רַבִּי חֲנִינָא זֹאת הַפָּרָשָׁה שֶׁל נְסָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו, ו ז): אוֹ לָאַיִל תַּעֲשֶׂה מִנְחָה, וְיַיִן לַנֶּסֶךְ שְׁלִשִׁית הַהִין, וּמִכָּאן וָאֵילָךְ (במדבר טו, יט כ): וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ, רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה, הֲרֵי חַלָּה לְמַטָּה וּנְסָכִים לְמַעְלָה, לְפִיכָךְ פָּתַח רַבִּי חֲנִינָא (קהלת ט, ז): לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשְׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ, מַהוּ (קהלת ט, ז): כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ, אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ זוֹ פָּרָשַׁת חַלָּה. וּשְׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ זוֹ פָּרָשַׁת נְסָכִים. מַהוּ כִּי כְבָר רָצָה וגו', זוֹ הַכְנָסַת יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ וגו'.
מוכח כדברי הרמב״ם, כניסה לארץ ׳כי תבאו׳ היא עילת פרשת חלה
=====
והשאלות הפשוטות:
כיצד יובל יכול לנוהג בעולם שקיימת עליה חדשה לארץ (או גרים המתגיירים), העולים החדשים לא יהיה להם אפשרות להיכנס לכלכלת מדינת ישראל? ועוד, כיצד אפשר אפילו ללא עליה חדשה אבל גידול טבעי יביא לכך שכל אזרח יתצטמצם למרחב קטן מכדי שימוש?
ועוד נראה לי שמכירת בתי ערי חומה לצמיתות מוכיח שאכן קיימת מדיניות קפיטליסטית, קיימת בעלות קנייינית על בתים.
לכן נראה לי שיובל באה להקנות רגש ללאומיות, יש מרחב ומקום וזמן שהלאום מתקדש, כלומר קיימות נקודות זמן של כוננות הלאום, יציאת מצרים, כיבוש יהושע, ימי עזרא, בית שני המכביים, מדינת ישראל המודרנית 1948, 1967, 1973, כל נקודות האלו הם הזדמנות לכוננות הלאום. ואפשר *להתחיל* למנות יובל מחדש כל פעם. הגדרה חדשה של כל יושביה בכל נקודות זמן כזה.
=-=-=-
ואולי הסיבה שהרמב״ם בחר בשפת המדרש ולא שפת הגמרא בכתובות אפשר להסביר שהרמב״ם לפי הגמרא בכתובות רוצה ללמד שביאת כולם שונה מהותית. ואילו היה לומד רק מפרשת חלה, יש הבאה, ׳מביא אתכם שמה׳, אבל אין ישוב הארץ ואין נתינה. ואולי בעיקר הנתינה היא מרכיב מהותי ליצירת הקדושה של הקהל בבואם אל הארץ. שהרי קדושת יהושע הייתה בנתינה ולא כמו ימי עזרא בישוב. לא מספיק לבוא, צריכים לקבל את הקדושה האלוקית הכללית של האומה. אלא שבפרשת בהר יש אותו ביטוי, 'נתן לכם'
עכשיו נראה לי שניסיתי יותר מידי קשה ליישר את זה עם הרב חיים. ודווקא הפוך, הלימוד של הרמב״ם באה לומר שקדושת ביאה לארץ *אינה* באה בנקודת זמן אחת, ולכן דווקא הוא לא לומד מ׳בבואכם׳. והלימוד מזוג הפרשיות ממתן את הדריש של ביאה לארץ, ולכן הרמב״ם עצמו משתמש בלשון מורכב, גם ביאה לארץ וגם ישוב הארץ
