ציבור המלך

ראה

https://ashlag-cause-and-kook-affect.blogspot.com/2018/12/blog-post_25.html

שיטתו של הראי״ה קוק:
מה גדר אמירתו של הראי״ה קוק במשפט כהן קמ״ג דף שט״ז ״אלא דמלחמה והלכות צבור שאני״
האם הראי״ה קוק אומר שסכנה בציבור אינו דומה למלחמה, או הפוך, דווקא שציבור דינו דומה לדין מלחמה.....כך חשבתי....


שמות

וְיֹ֨ום֙ הַשְּׁבִיעִ֔֜י שַׁבָּ֖֣ת לַה׳ אֱלֹקיךָ לֹֽ֣א תַעֲשֶׂ֣֨ה כל מְלָאכָ֡֜ה אַתָּ֣ה וּבִנְךָֽ֣ וּ֠בִתֶּ֗ךָ עַבְדְּךָ֤֨ וַאֲמָֽתְךָ֜֙ וּבְהֶמְתֶּ֔֗ךָ וְגֵרְךָ֖֙ אֲשֶׁ֥֣ר בִּשְׁעָרֶֽ֔יךָ

 אני לומד שהלאו, ׳לא תעשה כל מלאכה׳ לא תופס על כולם, רק ׳אתה, ובנך, ...׳, ולא על ציבור....


כנראה הרב סורצקין חולק, אבל אינני יודע מה מקור לימודו:
https://judaism.stackexchange.com/questions/68613/active-vs-passive-regarding-work-during-6-days-of-the-week
Rabbi Sorotzkin says that since this command was given to the entire community of Bnai Yisrael, it is not only each individual that must not do work, but that the community should ensure that no work is done in violation of Shabbos and that all needed work has been completed during the six days of the week.


אוזנים לתורה
file:///Users/idavidg/Downloads/Hebrewbooks_org_39722.pdf

 בקרב מלאכה תיעשה ימים ד שרק שישמרו הדרכים, בכל וישפיעו ישראל, ^כל ז כפיה ע״י ואפילו השבת את ב״י יומת״. 

{א} וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ לַעֲשׂת אֹתָם: {ב} שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה׳ כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת: {ג} לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת: (פ) {ד} וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ לֵאמֹר: {ה} קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה׳ כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה׳ זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת:

אני שומע, שהדיבור הראשון היה לפרטים, והשני הייתה לכלל.  בראשון כתוב ׳ויאמר אלהם׳, ובשני כתוב ׳אל כל עדת בני ישראל לאמר׳

ויקרא פרק-כג

{ג} שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִוא לַיהֹוָה בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם: 

גם פה נראה לדייק, דווקא ב׳מושבתיכם׳ אבל במקדש מותר, ובכל מקום כללי שאינו מושב של היחיד מותר


=-=-=
הרמב״ם בהלכות שבת פרק כ׳ הל׳ א׳ ו׳ב:

אסור להוציא משא על הבהמה בשבת שנאמר למען ינוח שורך וחמורך וכל בהמתך. אחד שור וחמור ואחד כל בהמה חיה ועוף. ואם הוציא על הבהמה אף על פי שהוא מצווה על שביתתה אינו לוקה לפי שאיסורו בא מכלל עשה. לפיכך המחמר אחר בהמתו בשבת והיה עליה משאוי פטור.

והלא לאו מפורש בתורה שנאמר לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ובהמתך. שלא יחרוש בה וכיוצא בחרישה ונמצא לאו שנתן לאזהרת מיתת בית דין ואין לוקין עליו

אני לומד שהלאו, ׳לא תעשה כל מלאכה׳ לא תופס על כולם, רק ׳אתה, ובנך, ...׳, ולא על ציבור....

=-=-=

האם יש מקום ללמוד מדיני חרש, שוטה וקטן?

הרעיון הוא שהם פטורין ממצות משום שאין להם דעת, ואין להם דעת היא הגדרה של אי יכולת להכליל דברים.  חרש, שוטה וקטן, כל אחת יש לה את המימד שלה:  חרש מבטא אי יכולת להכליל דברים בזה שאינו יכול לתקשר עם אחרים, קטן אין לו יכולת לתקשר עם אחרים בזה שהוא לא מבין שפה מורכבת, רק דברים פשוטים, קטן רק יכול לפעול דרך שכר ועונש, עולם ללא הכללה.  ושוטה מאבד מה שנותנין לו, אין לו יכולת להעריך דברים,  סולם ערכים באה מתוך הכללה של דברים.

חרש, שוטה וקטן אינם חלק מהציבור, אין הם נכללים, משום שאין להם חוש הכללה.

הרמב״ם בהלכות שבת פרק כ׳ הל׳ ז׳ אומר:

היה עמו חרש שוטה וקטן מניח כיסו על החמור ואינו נותנו לאחד מהן מפני שהן אדם מישראל. היה עמו חרש ושוטה ואין עמו בהמה נותנו לשוטה. שוטה וקטן נותנו לשוטה. חרש וקטן נותנו לאי זה מהן שירצה. לא היתה עמו בהמה ולא נכרי ולא אחד מכל אלו מהלך בו פחות פחות מארבע אמות. ואפילו מציאה שבאה לידו מהלך בה פחות פחות מארבע אמות. אבל קודם שתבא לידו אם יכול להחשיך עליה מחשיך ואם לאו מוליכה פחות פחות מארבע אמות.

מעניין המדרג, יש מצוות שביתת בהמתו, וכן יש צורך בשביתת חרש שוטה וקטן,

=-=-=-=-
היה נראה לי שמינוי מלך, ומלחמת מצוות ובניית המקדש הם מגדירים פעולות של הציבור.  ולכן שלמה המלך חגג בשבת (ואפילו יום כיפור) חנוכת המקדש, כמו שהנשיאים חגגו (הגמרא אומרת במועד קטן דף ט׳)

הרמב״ם בפרק ה׳ הל׳ ג׳ אומר שמלך ׳ופורץ לעשות לו דרך ואין ממחין בידו. ... אלא הולך בשוה ועושה מלחמתו:׳

לא ברור עם הכוונה דוקא בשעת מלחמה או בכלל, מלך בונה דרכים שיעזרו לו למלוך גם בשעת מלחמה.

נראה המקור מסנהדרין, כ׳, משנה מפורשת:

אבל גם הגמרא בב״ק סא? מביאה, נראה שלימוד משם מלמד על דיני קנין, ולא על שבת.  אפשר ללמוד שמלך, וציבור אין להם דיני קנין כפרט.


יש גמרא בגיטין דף ח׳...

ת"ר בשלשה דרכים שוותה סוריא לארץ ישראל ובשלשה לחו"ל:
סימן ע"ב ר"ק:
^דעפרה טמא כחו"ל והמוכר עבדו לסוריא כמוכר בחו"ל ^הוהמביא גט מסוריא כמביא מחו"ל ובשלשה לא"י ^וחייבת במעשר ובשביעי' כא"י ^זוהרוצה ליכנס לה בטהרה נכנס והקונה שדה בסוריא כקונה בפרוארי ירושלים חייבת במעשר ובשביעית כא"י קסבר כיבוש יחיד שמיה כיבוש והרוצה ליכנס לה בטהרה נכנס והאמרת עפרה טמא ^אבשידה תיבה ומגדל דתניא ^בהנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל רבי מטמא רבי יוסי ברבי יהודה מטהר ואפי' רבי לא קא מטמא אלא בארץ העמים דגזרו על גושה ועל אוירה אבל סוריא על גושה גזרו על אוירה לא גזרו והקונה שדה בסוריא כקונה בפרוארי ירושלי' למאי הילכתא אמר רב ששת לומר שכותבין עליו אונו ואפילו בשבת בשבת ס"ד כדאמר רבא אומר לעובד כוכבים ועושה ^גה"נ אומר לעובד כוכבים ועושה ואע"ג דאמירה לעובד כוכבים שבות משום ישוב א"י לא גזור רבנן

לשיטתי, הסיבה שרק קיימת היתר מדרבנן ולא מדאורייתא לכתיבה בשבת היא משום שהקונה בסוריא כקונה בירושלים במובן המוגדר לעיל, משום כיבוש יחיד, שאומנם שמיה כיבוש, אבל לא שמיה כיבוש רבים, וכך גם מצוות ישוב הארץ אינה אלא מצווה המוטלת על היחיד.  אבל אילו היה מדובר בכיבוש רבים, ומצווה המוטלת על הציבור, היה אפשר לכתוב ממש, וכך פשטות המאמר של רב ששת, ׳כותבין אונו ואפילו בשבת׳.

מה עם פרשת הקהל?  נראה לי שתי טענות ברמב״ם, 1) מדין פרשת הקהל אין סתירה לקיום שבת, או משום שפועלת הקהל אינה מלאכה (קריאה בתורה), או משום שהיא דוחה את השבת, אלא שקיימת מכשירי מצווה, תקיעות ותחינות, והם אינם דוחים את השבת.  2) עיקר המצווה בוודאי דוחה, ואילו היה אפשר היו מקיימים אותה ביום טוב, אבל מסיבות טכניות, אין מספיק מקום בעזרה, דחו אותה ליום ראשון, ועכשיו שנדחה, בשבת אין מקום להכשרי מצווה לדחותה.

=-=-
קושיא ממסכת שבת אולי...אישית לא נראה לי קשה....דווקא מילה בזמנה אינה דוחה שבת, מצווה פרטית, אבל קורבן ציבור דוחה שבת, הגמרא לא אומרת שלא

לבדו - למעוטי מילה שלא בזמנה דלא דחיא שבת ויו"ט דאי לא מעטיה קרא אתיא בק"ו דתידחי בפ' ר' אליעזר (לקמן קלב:) דהכי תניא התם ומה צרעת שדוחה את עבודה ועבודה דוחה את השבת מילה שלא בזמנה דוחה אותה דהכי תניא התם מילה דוחה את הצרעת בין בזמנה בין שלא בזמנה ויליף לה מקראי שבת שנדחית מפני עבודה אינו דין שתהא מילה שלא בזמנה דוחה אותה אתא לבדו לאפוקי מהאי ק"ו דלא תדרוש ליה וממילא שמעינן מינה דמצוה שאין זמנה קבוע ויכול לעשותה למחר אינה דוחה יום טוב וה"ה לשריפת קדשים טמאים:

=-=-=
עוד נראה שהריטב״א בוודאי לא סובר כשיטתי

http://www.tora.us.fm/tnk1/sofrim/zuckm/jofr2.html

הריטב"א אומר שרק מצוה שזמנה נאמר במפורש בתורהרק היא   דוחה את השבת.    נביא לכך מספר דוגמאות:
מצוות מילה : נאמר בתורה:   " וביום השמיני ימול בשר עורלתו"   היות וזמן המילה מצוין במפורש, לכן עושים ברית מילה אף בשבת.
קרבן פסח : נאמר בתורה   "ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו, בארבעה עשר יום בחודש הזה, בין הערביים תעשו אותו במועדו, ככל חוקותיו וככל משפטיו תעשו אותו" - היות והזמן של קרבן הפסח מצוין במפורש בתורה, לכן מביאין ומקריבין את קורבן הפסח גם בשבת.
קורבנות שבת : בכל שבת קרבים 4 קרבנות (2 תמידים +2 מוספים), כך עולה שבשנה שלמה קרבים מאתיים קרבנות (50 שבתות X 4). כל   הקורבנות הללו דוחים את השבת, למרות העבודה הרבה שיש לכוהנים בעטיים. למשל, מלאכת השחיטה - זו מלאכה האסורה בשבת מהתורה, אבל הותרה לצורכי המקדש.

=-=-

פסחים_סה

מתני' אלו דברים בפסח דוחין את השבת ^השחיטתו וזריקת דמו ומיחוי קרביו והקטרת חלביו אבל צלייתו והדחת קרביו אינן דוחין את השבת הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו אין דוחין את השבת ר' אליעזר אומר דוחין אמר ר"א והלא דין הוא מה אם שחיטה שהיא משום מלאכה דוחה את השבת אלו שהן משום שבות לא ידחו את השבת א"ל רבי יהושע יום טוב יוכיח שהתירו בו משום מלאכה ואסור בו משום שבות א"ל ר"א מה זה יהושע מה ראיה רשות למצוה השיב רבי עקיבא ואמר הזאה תוכיח שהיא משום מצוה והיא משום שבות ^וואינה דוחה את השבת אף אתה אל תתמה על אלו שאף על פי שהן משום מצוה והן משום שבות לא ידחו את השבת אמר לו רבי אליעזר ועליה אני דן ומה אם שחיטה שהיא משום מלאכה דוחה את השבת הזאה שהיא משום שבות אינו דין שדוחה את השבת אמר לו רבי עקיבא או חלוף מה אם הזאה שהיא משום שבות אינה דוחה את השבת שחיטה שהיא משום מלאכה אינו דין שלא תדחה את השבת אמר לו ר' אליעזר עקיבא עקרת מה שכתוב בתורה (במדבר ט, ב) במועדו בין בחול בין בשבת אמר לו רבי הבא לי מועד לאלו כמועד לשחיטה כלל אמר רבי עקיבא כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת שחיטה שאי אפשר לעשותה מע"ש דוחה את השבת:....
אמר להם נאמר מועדו בפסח ונאמר (במדבר כח, ב) מועדו בתמיד מה מועדו האמור בתמיד דוחה את השבת אף מועדו האמור בפסח דוחה את השבת ועוד ק"ו הוא ומה תמיד שאין ענוש כרת דוחה את השבת פסח שענוש כרת אינו דין שדוחה את השבת

אני לומד מהק״ו השני, שענישת כרת שהיא בדרגת ציבור, כרת מוציא את האדם מהכלל, היא סיבה לדחיית שבת.  ולא עוד, אלא יש סיבה נוספת, ׳מועדו׳.  השאלה היא האם ׳מועדו׳ כוונתה לזמן מיוחד, או למפגש.  לשיטתי מועד היא מפגש, מקום וזמן ביחד.  אבל לאו דווקא זמן דוחה את השבת.  המקום של בית המקדש היא מגדירה מצוות הציבור.

...

אלא אמר קרא (במדבר כח, י) עולת שבת בשבתו על עולת התמיד מכלל [עולה] דתמיד קרבה בשבת

הגמרא לא רצתה ללמוד מ׳מועדו׳ לקורבן התמיד, ולכן למדה מפסוק שעולת התמיד קרבה בשבת, כמו שעולת השבת קרבה בשבת.  ובאמת כיצד ניתן להביא עולת השבת בשבת!

=-=-=-

-- אני מרגיש שהגמרא בפסחים אינה הגמרא המכוננת שאני מחפש, אני מחפש משהו בקודשים....שם קיימת חלות שם צבור...בפסחים ר״ע די מפורש מחפש הגדרת מלאכה

=--=

הרמב״ם הל׳ עבודת יום כפור, פרק ה׳ ה׳ י״ג....שתמות שאין חטאת הרבים מתה

ואולי הגמרא אינה רוצה לומר קורבן הצבור ודווקא קורבן שותפין (הרבים) מפני סיבה...

פרשת כי תשא -- לא תבשל גדי בחלב אמו

אי אפשאר לזיווג בין שתי פרטים במקומות/סקאלות שונות


קיימת שתי דינים בבשר בחלב, דין של מאכלות אסורות, מקורו מפרשת ראה ומשנתו על ידי רבי יוסי הגלילי -- ויסודו חלב אם, ודין בקודשים המופיע במשפטים ופרשת כי תשא, ומשנתו רבי עקיבא -- ויסודו לא תשחט, וכיסוי דם דומו.  הרמב״ם במורא לקראת הסוף מביא את שתי הטעמים בבשר בחלב, וההקשר של הפסוק.  מעניין לראות כיצד שתי יסודות אלו באו לידי ביטוי בהלכות: לרבי יוסי הגלילי רק עוף מותר (ומותר לגמרי),  לרבי עקביא עוף וחיה מהתורה מותרים,  ונראה לי שגם המשנה ראשונה דנה בשאלה זו, ולדין שיש בו מחלוקת היום, האם בשר דגים בחלב אסור.

הר׳ משה דוד וולא מחלק בין ערבוב של בשר וחלב, לזיווג של חסד ואמת. ולי נראה שההבדל בין ערבוב לזיווג, הוא שאי אפשאר לזיווג בין שתי פרטים במקומות/סקאלות שונות.  כמו שראינו לגבי עשה דוחה לא תעשה, כן נראה לי לגבי בשר בחלב.

ואולי לרבי יוסי הגלילי משום שהחלב בא מהאם, המשפיע, והגדי מקבל,  היה אפשר לזייוג, אבל משום שהאם דור קודם, אי אפשר.

ואולי קיימת כלל כזו, ולכן בגילו עריות, בין אותו דור, אח ואחות, חסד הוא, אבל בין הורה לילד תועבה.

אני יכול להבין מדוע זיווג בין בעל הכוח לבין השלול כוח בעייתי.  אבל זה גם מקרין על כל זיווג בין משפיע למקבל.  חייבין מערכת יחסים של שוויון באותו סקאלה ורק אז אפשר לזווג ולהשפיע ולקבל...

ואולי לרבי עקיבא, מקורו בראשית בכורי אדמתך, דין של ראשית, דין בקודשים אבל מאפיין הבדל בין מוליד לנולד, בין דרגות שונות בסקאלה שונה, וזה מתבטא בחלב ובשר, שתי דרגות, פרי ומוליד הפרי...יותר מכיוון של אותו ואת בנו.

[עכשיו נראה לי לג׳ורדון פטרסון מדבר על בעייה של שווין של תוצאות אפשר להגדיר את זה בשפה של עירבוב בין סקאלות]

האם פדיון הבן גם מהווה ביטוי לשתי סקאלות?

-----

חוויה פשוטה נראה לי, לידה של הילדים שלנו, ובכלל כל לידה שאני הכרתי עד כה, ראיתי הורים וילד, משהו פרטי להורים.  החוויה הנוכחית היית אחרת לגמרי.  לא ברור מה גרם לכך אבל קצת רקע:

1. אנחנו עומדים מחוץ לחדר לידה, אני שומע את הבקשה של המילדת לשירה לדחוף, אני נזרק אחורה 27 שנים, אותו מסדרון, אותו מקום כמעט במדויק, אמי ע״ה ואבי שיבדה לחיים ארוכים, עומדים מחוץ לחדר ודינה דוחפת את שירה לעולם...מאוד מרגש עדיין עכשיו שאני כותב...

2. מאמץ כניסה להריון, מאמץ ההריון, מאמץ הלידה, לראות את כל זה מבחוץ, נותן אפשרות להעריך את המאמץ של אמא אחת

3. אני חושב על כך ששירה עברה תהליך, אבל כדי שהיא תוכל, דינה הייתה צריכה לעבור תהליך וכדי שהיא תוכל, אמה של דינה ואמי היו צריכים, ווולא, תוך שלוש מחשבות אני מרגיש את עומס הדורות ההשקע הגדולה, שאני מכיר בגוף ראשון, שנים על גבי שנים של השקעה של אנשים שאני מכיר כדי להגיע למקום הזה. הזוי.  גודל המאמץ להביא כל ילד באמת תלוי בכל העולם כולו.  כל נפש הוא עולם שלם לא מפני שהוא מוליד, אלא מפני שהוא נולד, שכל עולם פעל מתחילתו עד נקודה שו כדי שהוא יגיע.

לידה זה לא דבר פרטי אלא ציבורי

ואז אני חושב על האובדן של נפש, הפוגע בנפש, וקשה...כל הפוגע בנפש אחת פוגע בעולם שלם, לא עתידי, אלא כולנו השקענו מאמצים כה רבים להביא את הנפש, כל נפש קשור אלינו, ומשהו פוגע בנפש!?

ואני חייב להתנתק, עומס הדורות יותר מידי, חייבים להפריד בין דור לדור, לתת לכל דור מרחב עצמי,  ואולי מצוות פטר רחם, מבטא את הניתוק הזה, היחודיות של האמא הפרטי, העולם החדש והעתיד שמתחיל פה עכשיו

-----

משפטים - שמות פרק-כג
{יח} לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי וְלֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר: 

{יט} רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה׳ אֱלֹקיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ:

כי תשא - שמות פרק-לד
{כה} לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי וְלֹא יָלִין לַבֹּקֶר זֶבַח חַג הַפָּסַח:

{כו} רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה׳ אֱלֹקיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ:

ראה - דברים פרק-יד
{כ} כָּל עוֹף טָהוֹר תֹּאכֵלוּ: 

{כא} לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי 

כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה ה׳ אֱלֹקיךָ 

לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ:





חולין דף קי״ג:
מתני'
בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה
אסור לבשל ואסור בהנאה
בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טמאה
בשר בהמה טמאה בחלב בהמה טהורה
מותר לבשל ומותר בהנאה
ר''ע אומר
חיה ועוף אינם מן התורה
שנאמר {שמות כג-יט} לא תבשל גדי בחלב אמו ג' פעמים פרט לחיה ולעוף ובהמה טמאה
רבי יוסי הגלילי אומר
נאמר{דברים יד-כא} לא תאכלו כל נבלה ונאמר לא תבשל גדי בחלב אמו
את שאסור משום נבלה אסור לבשל בחלב
עוף שאסור משום נבלה יכול יהא אסור לבשל בחלב
ת''ל בחלב אמו יצא עוף שאין לו חלב אם:



חולין דף ט״ז ע״ב:
הכל שוחטין
הכל בשחיטה ואפילו עוף
לעולם שוחטין
מאן תנא
אמר רבה רבי ישמעאל היא
דתניא {דברים יב-כ} כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך כאשר דבר לך ואמרת אוכלה בשר וגו'
ר' ישמעאל אומר
לא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאוה
שבתחלה נאסר להם בשר תאוה משנכנסו לארץ הותר להם בשר תאוה
ועכשיו שגלו יכול יחזרו לאיסורן הראשון לכך שנינו לעולם שוחטין

מתקיף לה רב יוסף
האי לעולם שוחטין לעולם שוחטין ואוכלין מבעי ליה
ועוד מעיקרא מאי טעמא איתסר משום דהוו מקרבי למשכן ולבסוף מאי טעמא אישתרו דהוו מרחקי ממשכן וכ''ש השתא דארחיקו להו טפי
אלא
אמר רב יוסף רבי עקיבא היא
דתניא
{דברים יב-כא} כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשום שמו שם וזבחת מבקרך ומצאנך
ר' עקיבא אומר
לא בא הכתוב אלא לאסור להן בשר נחירה
שבתחלה הותר להן בשר נחירה משנכנסו לארץ נאסר להן בשר נחירה
ועכשיו שגלו יכול יחזרו להתירן הראשון לכך שנינו לעולם שוחטין:

במאי קמיפלגי
רבי עקיבא סבר בשר תאוה לא איתסר כלל
ר' ישמעאל סבר בשר נחירה לא אישתרי כלל
בשלמא לרבי ישמעאל היינו דכתיב {ויקרא א-ה} ושחט את בן הבקר
אלא לרבי עקיבא מאי ושחט
קדשים שאני 
בשלמא לרבי ישמעאל היינו דכתיב {במדבר יא-כב} הצאן ובקר ישחט להם
אלא לר' עקיבא מאי הצאן ובקר ישחט להם ינחר להם מיבעי ליה
נחירה שלהן זו היא שחיטתן
בשלמא לר' ישמעאל היינו דתנן השוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר פטור מלכסות
אלא לר' עקיבא אמאי פטור מלכסות
הואיל ואיתסר איתסר
בשלמא לר' עקיבא דאמר בשר תאוה לא איתסר כלל היינו דכתיב {דברים יב-כב} אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו
אלא לרבי ישמעאל צבי ואיל גופיה מי הוי שרי
כי אסר רחמנא בהמה דחזיא להקרבה אבל חיה דלא חזיא להקרבה לא אסר רחמנא 

בעי רבי ירמיה
אברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהן לארץ מהו
אימת אילימא בשבע שכבשו השתא דבר טמא אישתרי להו דכתיב {דברים ו-יא} ובתים מלאים כל טוב ואמר ר' ירמיה בר אבא אמר רב כתלי דחזירי בשר נחירה מבעיא אלא לאחר מכאן ואיבעית אימא לעולם בשבע שכבשו כי אשתרי להו שלל של עובדי כוכבים דידהו לא אישתרי
תיקו

אמר רבה שנית הכל שוחטין ולעולם שוחטין בכל שוחטים מאי משנית ליה וכי תימא בין בצור בין בזכוכית בין בקרומית של קנה הא דומיא דהנך קתני אי הנך בשוחטין האי נמי בשוחטין ואי הנך בנשחטין האי נמי בנשחטין
אלא אמר רבא הכל שוחטין חדא לאתויי כותי וחדא לאתויי ישראל מומר לעולם שוחטין בין ביום בין בלילה בין בראש הגג בין בראש הספינה בכל שוחטין בין בצור בין בזכוכית בין בקרומית של קנה:

פרק שני - היה קורא

 האם הקורא בתורה והגיע זמן קרית שמע על ידי כוונה הוא נהפך לגדר אחר, לאינו קורא בתורה, ולכן יכול לקיים את המצווה, משום שהמצווה היא מצוות דיבור בין אדם לקב״ה, כמו דיבור בין אנשים


פרק שני - היה קורא

מתני'
היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כוון לבו יצא

בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב
ובאמצע שואל מפני היראה ומשיב
דברי ר' מאיר
ר' יהודה אומר
באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד
ובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם

אלו הן בין הפרקים בין ברכה ראשונה לשניה בין שניה לשמע בין שמע לוהיה אם שמוע בין והיה אם שמוע לויאמר בין ויאמר לאמת ויציב ר' יהודה אומר בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק אמר ר' יהושע בן קרחה למה קדמה פרשת שמע לוהיה אם שמוע כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואחר כך מקבל עליו עול מצות והיה אם שמוע לויאמר שוהיה אם שמוע נוהג בין ביום ובין בלילה ויאמר אינו נוהג אלא ביום בלבד:


דף יד - א

ובפרקים שואל וכו': 
משיב מחמת מאי
אילימא מפני הכבוד השתא משאל שאיל אהדורי מבעיא
אלא שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם
אימא סיפא
ובאמצע שואל מפני היראה ומשיב
משיב מחמת מאי
אילימא מפני היראה השתא משאל שאיל אהדורי מבעיא
אלא מפני הכבוד היינו דר''י
דתנן
ר''י אומר
באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד
ובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם
חסורי מחסרא והכי קתני
בפרקים שואל מפני הכבוד ואין צריך לומר שהוא משיב
ובאמצע שואל מפני היראה ואין צריך לומר שהוא משיב
דברי ר''מ
רבי יהודה אומר
באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד
ובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם

[הלימוד למטה מביא לכך שהמחלוקת בין ר״מ לר״י היא האם מדת שואל דומה למדת משיב.  לרבי יהודה אין דמיון.  ועוד רבי יהודה סובר שלהשיב לכל אדם שונה מהותית.  רבי מאיר סובר ששואל ומשיב דומים, ועיקר השאלה סביב בפרקים ולבין אמצע, אין זה תלוי בסוג הדיבור אלא בהפסק.  אז בהניתן הלימוד למטה לגבי טעימה, אני מבין שהגמרא מפרשת את רבי יהודה על ידי הלימוד של טעימה,  פוסקים כרבי יהודה.  העיקר הוא שאין הפסק בפרקים ואפשר לכל אדם לדבר כל תוכן, אבל אולי הסיבה היא שקרית שמע יש לא תוכן וגדר יחודי, ולכן כמו טעימה אין דבר המפסיק בתוך תהליך הקריאה]

תניא נמי הכי
הקורא את שמע ופגע בו רבו או גדול הימנו
בפרקים שואל מפני הכבוד וא''צ לומר שהוא משיב
ובאמצע שואל מפני היראה ואצ''ל שהוא משיב
דברי ר' מאיר
ר' יהודה אומר באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד
ובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם

בעא מיניה אחי תנא דבי רבי חייא מרבי חייא
בהלל ובמגילה מהו שיפסיק
אמרינן ק''ו ק''ש דאורייתא פוסק הלל דרבנן מבעיא
או דלמא פרסומי ניסא עדיף
א''ל פוסק ואין בכך כלום

אמר רבה
ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל בין פרק לפרק פוסק באמצע הפרק אינו פוסק
וימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל אפי' באמצע הפרק פוסק
איני
והא רב בר שבא איקלע לגביה דרבינא
וימים שאין היחיד גומר את ההלל הוה ולא פסיק ליה
שאני רב בר שבא דלא חשיב עליה דרבינא:

בעי מיניה אשיאן תנא דבי ר' אמי מר' אמי
השרוי בתענית מהו שיטעום
אכילה ושתיה קביל עליה והא ליכא
או דילמא
הנאה קביל עליה והא איכא
א''ל טועם ואין בכך כלום
תניא נמי הכי
מטעמת אינה טעונה ברכה
והשרוי בתענית טועם ואין בכך כלום
עד כמה ר' אמי ור' אסי טעמי עד שיעור רביעתא:

[מדהים, מה הקשר, ונראה לי, שהשרוי בתענית דומה להקורא קרית שמע, הוא בתוך תהליך.  אלא שהגמרא לומדת שטעימה אינה קרוי אכילה, טעימה אינה מאותה גדר של אכילה, ולכן אפשר להסיק שדיבור בתוך קרית שמע אינה חלק מקרית שמע ולכן אינה מפסקת.  כלומר אילו קרית שמע הייתה כקורא בתורה, והוא היה מדבר מאותו סוג, דיבור של תורה, הדיבור של תורה היה מפריע לקרית שמע.  ולכן אני למד, כאשר הוא שואל מפני הכבוד בין הפרקים דיבור בין בני אדם אינה נחשבת כקורא בתורה בכלל, ולכן אינה פוסקת, אבל דווקא דיבור בתוך קרית שמע מלמד שקרית שמע ודיבור בין אנשים כן מאותה גדר!  וזה הדיון ברישא של המשנה, האם הקורא בתורה והגיע זמן קרית שמע על ידי כוונה הוא נהפך לגדר אחר, לאינו קורא בתורה, ולכן יכול לקיים את המצווה, משום שהמצווה היא מצוות דיבור בין אדם לקב״ה, כמו דיבור בין אנשים]


אמר רב
כל הנותן שלום לחבירו קודם שיתפלל כאלו עשאו במה
שנאמר {ישעיה ב-כב} חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא
אל תקרי במה אלא במה
ושמואל אמר
במה חשבתו לזה ולא לאלוה
מתיב רב ששת
בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב
תרגמה ר' אבא במשכים לפתחו
(א''ר יונה א''ר זירא כל העושה חפציו קודם שיתפלל כאלו בנה במה א''ל במה אמרת א''ל לא אסור קא אמינא וכדרב אידי בר אבין ד)
אמר רב אידי בר אבין
אסור לו לאדם לעשות חפציו קודם שיתפלל שנאמר {תהילים פה-יד} צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו
ואמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיאן
כל המתפלל ואח''כ יוצא לדרך הקב''ה עושה לו חפציו שנאמר צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו:

(ו) א''ר יונה א''ר זירא כל הלן שבעת ימים בלא חלום נקרא רע שנאמר {משלי יט-כג} ושבע ילין בל יפקד רע אל תקרי שבע אלא שבע א''ל רב אחא בריה דרבי חייא בר אבא הכי א''ר חייא א''ר יוחנן כל המשביע עצמו מדברי תורה ולן אין מבשרין אותו בשורות רעות שנאמר ושבע ילין בל יפקד רע:

facts, values and meaning

Listening to Jordan Peterson's recent podcast 'From the Moore Theatre in Seattle, WA.

I wrote this tweet:
@jordanbpeterson #facts & #values I understand @SamHarrisOrg to argue that facts become values and @jordanbpeterson to argue that you need a story to focus the interpretation of the facts so that the values can emerge, both are missing the #semiotic definition of #meaning

My understanding is that facts lead towards values, yet there will always be a gap between the two, what is the distance between facts and values?  How do we jump across that gap?

I think Maimonides (following Haham Jose Faur explanation in Homo Mysticus),  addresses some of these questions in the opening chapters of The Guide, facts he calls Truths/Falsity and values he calls Good/Bad.  And this is precisely the problem Adam and Eve faced, prior to eating from the tree of knowledge everything was a fact (true/false) after eating they were faced with the need to pronounce judgement on their actions, were they good or bad.

My insight came via Umberto Eco's description of Open Works and the relationship to Information Theory.  Our ability to increase the amount of Information in a system shortens the gap and makes it easier for us to jump across. 

Stories are an efficient method for increasing Information (that has to do with dependencies created in narratives).

So I think @jordanbpeterson and @SamHarrisOrg actually agree.  Where they both seem to stop is linking the question 'where does meaning come from?' to the discussion of facts and values.  The semiotic definition of meaning I think provides that link, semiotics defines the creation of meaning as: the mapping of two systems to each other.

So, facts that are intertwined through a story provide a lot of Information enabling us to jump the gap to a value judgement, this creates meaning as we link the system of facts to the system of values. 

We do this when we create a word to communicate an abstraction of a set of facts. Hence, Maimonidies says that we bridge the world of truth/falsity to the world of good/bad when we publish ideas in the community.

Living in a community is meaningful since we communicate, which requires mapping between the two systems.

פורים -- תשע״ט -- intersectionality and DNA / written vs oral tradition

Things I noticed this year.

The written word: a statement on coercive force.

פרק א׳ פסוק כ״ב:
וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֶל מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְאֶל עַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ לִהְיוֹת כָּל אִישׁ שֹׂרֵר בְּבֵיתוֹ וּמְדַבֵּר כִּלְשׁוֹן עַמּוֹ:

Books, written in a very particular way, with no room for interpretation, directed at each dialect in the written form, define a power relationship in the home and moreover an impelled speech law.


Intersectionality: no individual responsibility

פרק ג׳ פסוק ו׳:
וַיִּבֶז בְּעֵינָיו לִשְׁלֹח יָד בְּמָרְדֳּכַי לְבַדּוֹ כִּי הִגִּידוּ לוֹ אֶת עַם מָרְדֳּכָי וַיְבַקֵּשׁ הָמָן לְהַשְׁמִיד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַם מָרְדֳּכָי:

The moment when Haman shifts from looking at the individual to the tribal affiliation, Mordechi is not just an individual who upsets him, rather he must attack the entire Jewish nation.

Interpretation: Dangers of interpretation without context

פרק ו׳ פסוק ו׳:
וַיָּבוֹא הָמָן וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ מַה לַעֲשׂוֹת בָּאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ לְמִי יַחְפֹּץ הַמֶּלֶךְ לַעֲשׂוֹת יְקָר יוֹתֵר מִמֶּנִּי:

Haman thinks he understands the context.  The chapter opens with a book and a reading.  Leading up to the gross misinterpretation of Haman of the words of the king

The power of the written word:

פרק ח׳ פסוק ח׳:
כִּי כְתָב אֲשֶׁר נִכְתָּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב:

Read-only, once written may not be overwritten/changed, the DNA is set.

What to do....the Jews finally understand the power of the oral tradition to reinterpret the written text.  The DNA does not change, but the epigenetics open the door to a solution.  The interpretation provides a garment to cover the written word.


Clothes make the man and illuminate the written word:

פרק ח׳
{טו} וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה:
{טז} לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר:

Mordechi dresses up the words and the Jews find the light in the interpretation.

The final chapters play out with a practical guide, how do we recognize the balance between the written and oral traditions.  The chapter describes tradition and action, celebration with concern for the destitute.  Accepting the rule of law and the flexibility of local interpretation, two types of cities, a rule yet embodied very differently depending on your community.

Purim Sameach 

Being judgmental is necessary for abstract thinking and deep understanding

Thinking how to communicate the idea that judgement is required for creativity....and how this forces a descriptive world and not a predictive ....

This makes me think that the general rule, follow the majority, as brought in the Torah is best represented by its context of judges.

So, if I have a bowl of fruit.  I can create descriptive features, such as size and color.  I can then measure these features in a bunch of fruit.  We will find that the fruit spread across this two dimensional space.  For example, apples and oranges are roughly the same size but their color is different.  Apples spread across many colors, green, red and yellow apples, while oranges are typically either orange or green.

Based on these first order descriptions, i.e. statistics directly applied to the features measured, it will not be possible to differentiate between apples and oranges.

Now, I can add tangerines to the mix.  Tangerines share the color spectrum of oranges, yet they differ in size.  Again, based on the first order descriptors it will still not be possible to differentiate between oranges and apples.  In truth nothing changed in the relationship between oranges and apples.

However, if I look at the relationship between oranges and tangerines I will be able to differentiate between them based on the size.  That is a single dimensional difference.  In other words, oranges and tangerines are almost identical when it comes to color (one dimension) yet they are separable in another dimension (size).

Now comes the judgement statement, oranges are more similar to tangerines than they are to apples.  I am not arguing that this is completely true (and is it not completely true, a green orange is more similar to an apple in color and shape than to an orange tangerine).  Rather, that I am willing to take a stance and based on the relative first order descriptives make that judgement statement.

What I have created is an abstraction, call it citrus fruit.  Oranges and tangerines are both citrus fruit as opposed to apples.

Now comes the magic.  Given a fruit, first I ask: is the fruit a citrus fruit or not?  This question is asked in the first order descriptive space defined by the orange/tangerine shared relationship (color only), does the fruit's color make it more like a tangerine/orange or like an apple.  Since the color spectrum of oranges and tangerines is nearly identical even though the color/size spectrum of apples and oranges are more similar, I will conclude that the fruit is either a citrus fruit or not a citrus fruit.

Next, I ask the second order question, is the fruit an apple or an orange.  This now becomes an easy question to answer.  If it is a citrus fruit it is an orange.

It is interesting to note the process.  An abstraction requires three things.  Two are more similar to each than to a third.  All abstraction lose information.  Once we have an abstraction we can answer questions that were too difficult to answer before.

ציבור או קביעת זמן בקורבן -- העברת דרגה (כלל) או גורם חיצוני (זמן)

ראה

https://ashlag-cause-and-kook-affect.blogspot.com/2019/03/blog-post_96.html

כהן השוחט קורבן ציבור נראה מאוד דומה לכהן השוחט קורבן יחיד, אבל הכהן הפועל כשליח הציבור אינו חייב בשמירת שבת, מותר לו לשחוט את עולת התמיד בשבת.

הטענה היא: כאשר אדם פועל כשליח הציבור אין הוא חייב במצוות היחיד

[מה הגדר של השליח הציבור? מה הדין בשחיטה בזר, בישראל ולא כהן, בקורבן צבור? זבחים יד ב]

ועכשיו נראה לי (תמוז תשפ״א) שכאשר קיימות שתי מצוות באותה דרגה, יש מקום לדבר על חיכוך ביניהם, ואחד דוחה את השני, אבל שתי מצוות בשתי דרגות אינם מתנגשים.  ולכן נראה לי שאיסור מלאכה בשבת היא מצוה בדרגה פרטית, שהרי מלאכת מחשבת אסרה תורה, ואין דבר יותר פרטי ממחשבה של האדם.  ואילו מצוות קדושת שבת (זכור את יום השבת לקדשו) היא יותר כללית.  בינהם קיימות מצוות שביתה, שבו איש תחתיו, העברה מרשות לרשות, הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים, איסור יציאה מתחום, אלו מצוות שהם בסקאלה של קהילה.  ולכן קורבן ציבור אינו מתנגש באיסור מלאכה.

=-=-

עוד ראיתי עכשיו את הגמרא בזבחים דף מ״ה, משם נראה שגוי אינו שייך בזמן וגם אינו שייך בריצוי, רק ישראל יש מימד של זמן המאפשר ריצוי, ואולי המימד של הציבור הקיימת בישראל היא זו שמאפשרת ריצוי, רק הכלל יכול לרצות, או רק הםרט שיש לו זיקה לכלל יכול לרצות, וכלל רק אפשר לבנות עם זיקה לזמן... מדוע... אני מבין את זה במובן של תהליך, היצירה של התכללות רק באה מתוך תהליך, של זמן, שמתפתח, הפרטים נמדדים זו מול זו, ורק אז בוקע ועולה הכלל.

=-=-

תמורה י״ד א׳

מתני' יש בקרבנות יחיד שאין בקרבנות הציבור ויש בקרבנות הציבור שאין בקרבנות היחיד שקרבנות היחיד עושין תמורה ואין קרבנות הציבור עושין תמורה קרבנות היחיד נוהגות בין בזכרים בין בנקבות וקרבנות הציבור אין נוהגין אלא בזכרים קרבנות היחיד חייבין באחריותן ובאחריות נסכיהם וקרבנות הציבור אין חייבין באחריותן ולא באחריות נסכיהן אבל חייבין באחריות נסכיהן משקרב הזבח יש בקרבנות הציבור מה שאין בקרבנות יחיד שקרבנות הציבור דוחין את השבת ואת הטומאה וקרבנות יחיד אינן דוחות לא את השבת ולא את הטומאה א"ר מאיר והלא חביתי כ"ג ופר של יוה"כ קרבנות היחיד הן ודוחין את השבת ואת הטומאה אלא שזמנו קבוע:

נראה לי שרבי מאיר לשיטתו (לשיטתי) מוסיף מימד של זמן, סיפור.

יומא דף נ עמוד ב

אמר לו רבי יעקב והלא פר העלם דבר של צבור ושעירי עבודת כוכבים וחגיגה דקרבן צבור ואין דוחין לא את השבת ולא את הטומאה....לתנא קמא קא מהדר ליה דשמעיה דקאמר קרבן צבור דוחה את השבת ואת הטומאה וקרבן יחיד אינו דוחה לא את השבת ולא את הטומאה אמר לו רבי מאיר קרבן יחיד כללא הוא והלא פר יום הכפורים וחביתי כהן גדול ופסח דקרבן יחיד הוא ודוחין את השבת ואת הטומאה ואמר לו רבי יעקב קרבן צבור כללא הוא והלא פר העלם דבר של צבור ושעירי עבודת כוכבים וחגיגה דקרבן צבור הוא ואין דוחין לא את השבת ולא את הטומאה אלא נקוט האי כללא בידך ^בכל שזמנו קבוע דוחה את השבת ואת הטומאה אפילו ביחיד וכל שאין זמנו קבוע אינו דוחה לא את השבת ולא את הטומאה ואפילו בצבור

נראה ר״מ אינו חולק אלא מוסיף! אבל שיטת ת״ק לשיטתי, וכן נראה לי מהגמרא ביומא, שם בגמרא נראה שרבי מאיר מוסיף רק חומרה בקורבנות יחיד אבל אינו חולק על ת״ק לגבי קורבנות ציבור, רק רבי יעקב חולק ממש על ת״ק וסובר שקיימים קורבנות ציבור שאינם דוחים את השבת.  ושיטת רבי יעקב אינו מקובלת לרבי מאיר, והאמת קשה להבין את רבי יעקב מדוע חגיגה (ושאר הדברים) היא קורבן ציבור, כנראה הוא סובר שקורבן שמובא בסביבה של צבור אע״פ שהיא חובת היחיד, גם נקרא קורבן ציבור. 

[הגמרא בתמורה מסיימת עם ׳אלא נקוט האי כללא בידך ^בכל שזמנו קבוע דוחה את השבת ואת הטומאה אפילו ביחיד וכל שאין זמנו קבוע אינו דוחה לא את השבת ולא את הטומאה ואפילו בצבור׳, היה נשמע שהגמרא מסכמת בכיוון שרק ענין קביעת הזמן היא דוחה את השבת, אלא לי נראה שזה סיום דברי רבי יעקב]

=-=-
בהמשך הגמרא ביומא:

האי זבח היכי דמי אילימא דיחיד מי דחי שבת וטומאה אלא דצבור מי עושה תמורה אלא לאו דפר ודוחה את השבת ואת הטומאה דקביע ליה זמן ועושה תמורה דקרבן יחיד הוא

נראה די מפורש שתי גדרות לדחיית שבת, א) של צבור, ב) קביעת זמן

(מדוע הגמרא בתמורה אינה מביאה את התוספתא, וברייתא, שהגמרא ביומא מביא?)