ברכת חתנים -- שיטת הרמב״ם

נראה מחלוקת ראשונים מה היחס בין שמחה לברכה

הרמב״ם מחלק בין שתיהם לחלוטין, אין ברכות אחרי הנשואין יש תקנת שמחה, שבעה או שלושה ימים

ואילו הר״ן רואה קשר.

שיטת הרמב״ן שהברכה חלק מהנשואין מאוד תמוהה

אבל אולי זה הבית יוסף שמחבר בין פרק שלישי לפרק עשירי בהלכות אישות - ברכת קידושין וברכת חתנים

=-=-

הנה גמרא:

מתוך קטע 7 -- ה ע"א

ת"ש דתני בר קפרא בתולה נשאת ברביעי ונבעלת בחמישי הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים אלמנה נשאת בחמישי ונבעלת בששי הואיל ונאמרה בו ברכה לאדם טעמא משום ברכה אבל משום איקרורי דעתא לא חיישינן אי הכי אלמנה נמי תיבעל בחמישי הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים ברכה דאדם עדיפא ליה ואי נמי משום שקדו דתניא מפני מה אמרו אלמנה נשאת בחמישי ונבעלת בששי שאם אתה אומר תיבעל בחמישי למחר משכים לאומנתו והולך לו שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא שמח עמה שלשה ימים חמישי בשבת וערב שבת ושבת מאי איכא בין ברכה לשקדו איכא בינייהו אדם בטל אי נמי יום טוב שחל להיות בערב שבת

-- מי פה נראה שברכת הדגים עומד מול שמחת ותקנת שקדו - מאי איכא בין ברכה לשקדו - כאשר שקדו מפורש ל- שיהא שמח עמה

-=-=-

קטע 14 - מאי אינה טעונה ברכה דאמר רב הונא אינה טעונה ברכה כל ז' אבל יום אחד טעונה ברכה

הרמב״ם פוסק כרב הונא, יום אחד בלבד...לברכה וברכת חתנים בעשרה - אבל אין קשר לשמחה 

-- ואילו בקטע עצמו יש שיטה שמקשרת

אלא הא דתניא שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא שמח עמה ג' ימים במאי אי בבחור האמרת שבעה אי באלמון האמרת יום אחד איבעית אימא באלמון יום אחד לברכה ושלשה לשמחה ואיבעית אימא בבחור שבעה לברכה ושלשה לשמחה

=-=-

קטע 15

עשרה אין לפרסומי מילתא

או ברכת חתנים מקור -- העובר

-=-=

קטע 16

תנו רבנן מברכין ברכת חתנים בבית חתנים ר' יהודה אומר אף בבית האירוסין מברכין -- 

כאן יש אפשרות לבלבול של מושגים, ברכת חתנים בבית האירוסין אינה שווה לברכת האירוסין בבית האירוסין.  ברכת האירוסין ׳שהתיר לנו את הנשואות על ידי חופה וקידושין׳

ואולי הבית יוסף עירב מושגים??

-=-=

קטע 17

=-=-=-

הלכות אישות פרק ג׳

ל [כג] כל המקדש אישה--בין על ידי עצמו, בין על ידי שליח--צריך לברך קודם הקידושין, הוא או שלוחו, ואחר כך מקדש, כדרך שמברכין קודם כל המצוות. ואם קידש ולא בירך--לא יברך אחר הקידושין, שזו ברכה לבטלה: מה שנעשה, כבר נעשה.

לא [כד] כיצד מברך: ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו, והבדילנו מן העריות, ואסר לנו את הארוסות, והתיר לנו את הנשואות על ידי חופה וקידושין; ברוך אתה ה', מקדש ישראל.

לב זו היא ברכת אירוסין. ונהגו העם, להסדיר ברכה זו על כוס של יין, או של שיכר: אם יש שם יין, מברך על היין תחילה, ואחר כך מברך ברכת אירוסין, ואחר כך מקדש; ואם אין שם לא יין ולא שיכר, מברך אותה בפני עצמה.

הלכות אישות פרק י׳

ג  וצריך לברך ברכת חתנים בבית החתן, קודם הנישואין;

פשט אינו ברכה עובר לעשייתה, הששה ברכות אינם ברכת המצווה לנשואין, אלא ברכת החתנים, דווקא בזמן האירוסין

אירס וכנס לחופה, ולא בירך ברכת חתנים--הרי זו נשואה גמורה; וחוזר ומברך, אפילו אחר כמה ימים.  ולא תינשא נידה, עד שתטהר; ואין מברכין לה ברכת חתנים, עד שתטהר.  ואם עבר ונשא ובירך, אינו חוזר ומברך.

-=-

ו  [ז] וצריך לכתוב כתובה קודם כניסה לחופה, ואחר כך יהיה מותר באשתו

זה נשמע כהמשך של ברכת חתנים -- ואו המחבר

-=-

השבעה ימים לשמחה אינם קשורים לברכת חתנים…

אֵרֵס וְכָנַס לַחֻפָּה וְלֹא בֵּרֵךְ בִּרְכַּת חֲתָנִים הֲרֵי זוֹ נְשׂוּאָה גְּמוּרָה וְחוֹזֵר וּמְבָרֵךְ אֲפִלּוּ אַחַר כַּמָּה יָמִים.

חובת שבעה ימים או שלושה לשמחה לא מוגדר כברכות בכלל

יב וכן תיקנו חכמים, שכל הנושא בתולה, יהיה שמח עימה שבעת ימים--אינו עוסק במלאכתו, ולא נושא ונותן בשוק, אלא אוכל ושותה ושמח, 

=-=-=-=-

בית יוסף, אבן העזר ס״ב:א׳:א׳

מברכין ברכת חתנים קודם כניסה לחופה בפ"ק דכתובות (דף ז:) מברכין ברכת חתנים בבית חתנים ופרש"י בבית חתנים. כשנכנסה לחופת נשואין: ומ"ש רבינו קודם כניסה לחופה כ"כ הרמב"ם פ"י מהל' אישות והטעם מבואר משום דכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן והר"ן כתב בפרק קמא דפסחים ולענין ברכת נשואין נהגו שאין מברכין אלא לאחר שתכנס לחופה לפי שאין ברכות הללו אלא ברכות תפלה ושבח תדע שהרי מברכין אותן כל ז' וכ"נ מדברי בה"ג אבל הרמב"ם כתב שצריך לברך אותם קודם נשואין וכן דעת הרמב"ן ז"ל ולא מפני שהיא בכלל מה שאמרו כל המצות כולם מברך עליהם עובר לעשייתן שהרי אלו ברכות השבח הן אלא מפני שחופה ייחוד הוא ובעינן ראויה לביאה וכלה בלא ברכה אסורה לבעלה עכ"ל :

-=-==--=

הלכות אישות פרק י׳

א הארוסה אסורה לבעלה מדברי סופרים, כל זמן שהיא בבית אביה; והבא על ארוסתו בבית חמיו, מכין אותו מכת מרדות. ואפילו קידשה בביאה, אסור לו לבוא עליה ביאה שנייה בבית אביה, עד שיביא אותה לתוך ביתו, ויתייחד עימה ויפרישנה לו; וייחוד זה--הוא הנקרא כניסה לחופה, והוא הנקרא נישואין בכל מקום. והבא על ארוסתו לשם נישואין אחר שקידשה--משיערה בה, קנאה; ונעשת נשואה, והרי היא אשתו לכל דבר.

ב כיון שנכנסה הארוסה לחופה--הרי זו מותרת לו לבוא עליה בכל עת שירצה, והרי היא אשתו גמורה לכל דבר. ומשתיכנס לחופה--נקראת נשואה, אף על פי שלא נבעלה: והוא, שתהיה ראויה לבעילה; אבל אם הייתה נידה--אף על פי שנכנסה לחופה, ונתייחד עימה--לא גמרו הנישואין, והרי היא כארוסה עדיין.

ג וצריך לברך ברכת חתנים בבית החתן, קודם הנישואין; והן שש ברכות, ואלו הן: ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שהכול ברא לכבודו. ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, יוצר האדם. ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר יצר את האדם בצלמו, בצלם דמות תבניתו, והתקין לו ממנו בניין עדי עד; ברוך אתה ה', יוצר האדם. שוש תשיש ותגל עקרה, בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה; ברוך אתה ה', משמח ציון בבניה. שמח תשמח ריעים אהובים, כשמחך יצירך מקדם בגן עדן; ברוך אתה ה', משמח עמו ובונה ירושלים. ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה גילה ורינה אהבה ואחווה שלום וריעות, מהרה ה' אלוהינו יישמע מערי יהודה ומחוצות ירושלים קול ששון קול שמחה קול חתן וקול כלה, קול מצהלות חתנים ממשתה ונערים מנגינתם; ברוך אתה ה', משמח חתן עם הכלה.

ד ואם היה שם יין--מביאין כוס של יין, ומברך על היין תחילה, ומסדר את כולן על הכוס; ונמצא מברך שבע ברכות. ויש מקומות שנהגו להביא הדס עם היין, ומברך על ההדס אחר היין, ואחר כך מברך השש. [ה] ואין מברכין ברכת חתנים, אלא בעשרה גדולים ובני חורין, וחתן מן המניין.

ה [ו] המארס את האישה, ובירך ברכת חתנים, ולא נתייחד עימה בביתו--עדיין ארוסה היא: שאין ברכת חתנים עושה הנישואין, אלא כניסה לחופה. אירס וכנס לחופה, ולא בירך ברכת חתנים--הרי זו נשואה גמורה; וחוזר ומברך, אפילו אחר כמה ימים. ולא תינשא נידה, עד שתטהר; ואין מברכין לה ברכת חתנים, עד שתטהר. ואם עבר ונשא ובירך, אינו חוזר ומברך.

ו [ז] וצריך לכתוב כתובה קודם כניסה לחופה, ואחר כך יהיה מותר באשתו; והחתן, נותן שכר הסופר. וכמה הוא כותב לה: אם הייתה בתולה, אין כותבין לה פחות ממאתיים דינר; ואם הייתה בעולה, אין כותבין לה פחות ממאה דינר. וזה הוא הנקרא עיקר כתובה; ואם רצה להוסיף לה, אפילו כיכר זהב--מוסיף. ודין התוספת ודין העיקר, אחד הוא לרוב הדברים; לפיכך כל מקום שנאמר בו כתובה סתם, הוא העיקר והתוספת כאחד. וחכמים הם שתיקנו כתובה לאישה, כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה.

...

יב וכן תיקנו חכמים, שכל הנושא בתולה, יהיה שמח עימה שבעת ימים--אינו עוסק במלאכתו, ולא נושא ונותן בשוק, אלא אוכל ושותה ושמח, בין שהיה בחור בין שהיה אלמון; ואם הייתה בעולה, אין פחות משלושה ימים: שתקנת חכמים היא לבנות ישראל, שיהיה שמח עם הבתולה שבעה ימים, ועם הבעולה שלושה ימים, בין בחור בין אלמון.

יג יש לו לאדם לישא נשים רבות כאחת, ביום אחד, ומברך ברכת חתנים לכול, כאחד. אבל לשמחה, צריך לשמוח עם כל אחת ואחת שמחה הראויה לה--אם בתולה, שבעה, ואם בעולה, שלושה; ואין מערבין שמחה בשמחה.

יד מותר לאדם לישא בכל יום חול, אפילו בתשעה באב, בין ביום, בין בלילה. אבל אין נושאין נשים, לא בערב שבת ולא באחד בשבת--גזירה שמא יבוא לידי חילול שבת בתיקון הסעודה, שהחתן טרוד בסעודתו; ואין צריך לומר, שאסור לישא בשבת. ואפילו בחולו של מועד, אין נושאין נשים, כמו שביארנו--לפי שאין מערבין שמחה בשמחה, שנאמר "מלא, שבוע זאת; וניתנה לך גם את זאת" (בראשית כט,כז). ושאר הימים, מותר לישא בכל יום שירצה--והוא שיטרח בסעודת נישואין, שלושה ימים קודם יום הנישואין.

טו מקום שאין בית דין יושבין בו אלא בשני ובחמישי בלבד, בתולה נישאת ביום רביעי--שאם הייתה לו טענת בתולים, ישכים לבית דין; ומנהג חכמים הוא, שהנושא את הבעולה יישא בחמישי, כדי שיהיה שמח עימה חמישי וערב שבת ובשבת, וייצא למלאכתו ביום הראשון.