מנחות מט ע״א -- סיפור חדש

סיימנו משהו, היה מעין סיכום כעת, קבוצות ולשמה, ממש ציטוטים מתחילת מסכת זבחים, ואז התחלנו משהו חדש, בהתחלה נראה דומה לישן, מעכב זה את זה, אבל מהר מאוד נכנס מימד של ׳חינוך׳.

נראה לי שעברנו מעיכוב הבא מתוך אחדות של קבוצה, כלומר יש מערכת של פרטים, תכלת ולבן, והם מתכללים לתוך מערכת חדשה במוקם גבוהה יותר, שבו יש גוף אחד ׳ציצית׳, הוויה חדשה, והיו לציצית. ובהוויה החדשה משום שהם גוף אחד אפשר לשואל האם הם מעכבים זה את זה, או האם הגוף הכללי החדש יכול להתקיים בלי אחת מן המרכבים.

ועכשיו הסיפור יותר פשוט, המרכיבים באותה מקום, ולא מתחברים לכלל, אלא יש תלות ביניהם, אחד חייב לבוא ראשון כדי לחנך את המקום בשביל השני.  אי אפשר להביא קורבנות על מזבח שלא חונך, של עבר הקדשה.  פה כבר אמרתי יותר מידי, שקידוש וחינוך אולי הם נושא הדיון, אותה הדבר שני דברים?

מהמשנה למשנה יש מבנה קיאסטי, הסיומת חוזר להתחלה במושג של יחיד וציבור, ובאמצע יש דבר ברור, האם הקטורת דומה למנורה חלק מבניית העולם הפנימי של ההיכל או הקטורת דומה למזבח החיצון חלק מעבודת היום.  הפער בין שתי התפיסות היא לדעתי גם הפער בין חינוך כלי שהיא חלק מבנייה חדשה, לשימוש כלי ובנסתר קידוש כלי על ידי התכללות, הכלי בנוי כדי לאפשר מיזוג של פרטים.

רבי שמעון מוסיף, לא חולק, אלא מקבל שיש חינוך של מערכות המקדימות את שימושם אבל יש גם עבודה, כהנים, שפעולתם ומחשבתם מביאים לידי תוצרים, והתוצרים הם מחנכים, אולי...כלומר העבודה היא המחנכת, אין פער בין בנייה לבין עבודה.  לשיטת ת״ק יש בריאה חדשה שמביאה ערך ללא תוצר ורבי שמעון לשיטתו (מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור) מחפש את ערך התוצר.