מנחות מ״ז -- יש זיקה חזקה ולכן אפשר לראות את הכלל

קצת קשה, אני מוצא את עצמי עושה וחושב מחוץ לגמרא, מה האפשרויות, כשיטת הרב אהרון ליכטנשטיין...

הגמרא בגדול מציבה את שתי לחם של עצרת מול זבחי עצרת, האם הלחם קורבן לחוד או נספח לכבשים, האם הזיקה שנוצר ביניהם מקדש אתם וכל אחד קורבן, כלומר יש לחות שם והתכללות רק כאשר שניהם בזיקה אחת לשני, ואז כל אחד יש לו קדושה מלאה (לא שיטת אביי ברבי), או לא.  ואז אפשר לחלק בין אפשרות שאין בכלל התכללות, לבין זו שיש התכללות ואז פירוד לקורבנות עצמאיות.

כל האפשרויות האלו מבואות בסוגיא...

ואז מה...

לשיטת הרב צוריאל די פשוט שהלחם מאפיין את ברכת הארץ, והכבשים קדושת קב״ה.  ויוצא שחג עצרת יש בה יחוד של שניהם.

וכעת למדנו על ׳האם אומרים חטוא׳, וחידוש די גדול במקרה של שתי גתות יין, ואפשר לטמא בידיים את העליון משום שסופו להיטמא.  מוזר, ומה הקשר לסוגיא שלנו?

אולי משהו בסגנון, אם שתי הלחם נפרדים מהכבשים לא הייתי נותן לאדם לחטוא בשביל מצווה אחת כדאי להשיג מצווה אחרת

כלומר אם אין זיקה חזקה בשתי הלחם לבשר הזבח, שתי מצוות אין מקום לומר חטוא, וכן שתי הגתות כנראה מלמדים שיש איחוד במציאות ההיא, ואין זה אומרים שמותר לטמא את עליון בנפרד מהאמירה שהתחתון יטמא, אלא רואים את הכל כישות אחת.   זה אני מבין

----

הנה chatGPT צריך לחשוב, אבל נראה לי הפוך, מסכים עם האמירה הראשונה, הלחם אינו רכיב צדדית אלא מגדיר יחידת קורבן לשיטת רב אליעזר בן רבי שמעון, החלק השני לא מסכים, אולי הפוך דווקא לשיטתו אפשר ׳לעקוף׳ על ידי פעולה בישות המלאה...צריך לבדוק בפנים....

2) הסיבה המהותית להתנגדות ר׳ זירא ב“כבשי עצרת שאבד לחמם”

עיקר ההתנגדות איננו טכני אלא מוסדי-מהותי: ב”כבשי עצרת + שתי הלחם” הלחם איננו תוספת צדדית אלא רכיב מגדיר של יחידת-הקרבה של היום. לכן, שימוש מכוון ב“שלא לשמה” כדי להתיר את הבשר איננו רק “פתרון נקודתי”, אלא מהלך שמייצר תקדים שבו הרכיב המגדיר (הלחם) חדל להיות מגדיר והופך לרכיב שניתן לעקוף באמצעות תמרון מחשבתי—וזו פגיעה במבנה של עצרת כיחידה פולחנית אחת. את זה ר׳ זירא מסרב לנרמל.

שתי נקודות מעמיקות את זה:

1. “שלא לשמה” כאן איננו ‘שם חדש’ טבעי אלא ‘מנוף-עקיפה’: בתודה יש מסלול חלופי מובנה (תודה ← שלמים) שמגובה בכך שהתורה עצמה מגדירה תודה בתוך משפחת השלמים.
   בכבשי עצרת, אם מפעילים “שלא לשמה” כדי “להציל בשר”, מתקבלת תחושה שהזהות הייחודית של קרבן-היום היא תווית שניתנת להסרה בכוונה—וממילא ה”יחידה” (לחם+כבשים) מתפרקת מבפנים.

2. ציבור+זמן ← אין “תיקון אחר כך” לאותו יום: כשזה קרבן-מועד של ציבור, עקיפה שמכשירה אכילה בלי לממש את רכיב-היסוד של היום מגלמת ויתור על מהות היום עצמו, לא רק על הידור/תוספת. זו בדיוק נקודת ה”נראה לשמו ונידחה” שמעסיקה את ר׳ זירא בשאלתו שם.

סיכום קצר: במנגנונים כמו נקיבת כלי/ירעה עד מום/התרת נדר/אפקעינהו—ההלכה מספקת נתיב יציאה שמבטל סטטוס בעייתי. ב“שלא לשמה” בכבשי עצרת ההצעה איננה יציאה מן הבעיה אלא יצירת יכולת לעקוף רכיב מגדיר של מוסד עצרת באמצעות דעת-עבודה; לזה ר׳ זירא מתנגד, אף שהוא מודה שבמסגרת תודה הדבר שייך משום “רחמנא קרייה שלמים”

----=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=

מנחות מ״ז ע״ב ----

בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי יִרְמְיָה מֵרַבִּי זֵירָא: 

כִּבְשֵׂי עֲצֶרֶת שֶׁשְּׁחָטָן לִשְׁמָן, וְאָבַד הַלֶּחֶם – מַהוּ שֶׁיִּזְרוֹק דָּמָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן לְהַתִּיר בָּשָׂר בַּאֲכִילָה? 

אֲמַר לֵיהּ: יֵשׁ לְךָ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ כָּשֵׁר לִשְׁמוֹ, וְכָשֵׁר שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ?! 

וְלָא?! וַהֲרֵי פֶּסַח קוֹדֶם חֲצוֹת, דְּאֵינוֹ כָּשֵׁר לִשְׁמוֹ, וְכָשֵׁר שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ! 

הָכִי קָא אָמֵינָא: יֵשׁ לָךְ דָּבָר שֶׁנִּרְאֶה לִשְׁמוֹ, וְנִדְחֶה מִלִּשְׁמוֹ, וְאֵינוֹ כָּשֵׁר לִשְׁמוֹ, וְכָשֵׁר שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ?! 

וְלָא? וַהֲרֵי פֶּסַח אַחַר זְמַנּוֹ, בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה קוֹדֶם חֲצוֹת! 

הָכִי קָאָמֵינָא: יֵשׁ לָךְ דָּבָר שֶׁנִּרְאֶה לִשְׁמוֹ, וְנִשְׁחָט לִשְׁמוֹ, וְנִדְחֶה מִלִּשְׁמוֹ, וְאֵינוֹ כָּשֵׁר לִשְׁמוֹ, וְכָשֵׁר שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ? 

וְלָא?! וַהֲרֵי תּוֹדָה! שָׁאנֵי תּוֹדָה, דְּרַחֲמָנָא קַרְיַיהּ ״שְׁלָמִים״. 

תָּנוּ רַבָּנַן: 

שָׁחַט שְׁנֵי כְּבָשִׂים עַל אַרְבַּע חַלּוֹת – מוֹשֵׁךְ שְׁתַּיִם מֵהֶן וּמְנִיפָן, וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָלוֹת בְּפִדְיוֹן. 

אַמְרוּהָ רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא: 

הָא דְּלָא כְּרַבִּי. דְּאִי רַבִּי, כֵּיוָן דְּאָמַר שְׁחִיטָה מְקַדְּשָׁא, דְּפָרֵיק לְהוּ – הֵיכָא? 

אִי דְּפָרֵיק לְהוּ מֵאַבָּרַאי, כֵּיוָן דִּכְתִיב ״לִפְנֵי ה׳״, אִיפְּסִיל לְהוּ בְּיוֹצֵא. 

אִי גַּוַּואי, הָא מְעַיֵּיל חוּלִּין לָעֲזָרָה.

אֲמַר לְהוּ רַב חִסְדָּא: לְעוֹלָם כְּרַבִּי, וּפָרֵיק לְהוּ גַּוַואי, וְחוּלִּין מִמֵּילָא קָא הָוְויָין. 

אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: וְהָתַנְיָא, כְּשֶׁהוּא פּוֹדָן – אֵין פּוֹדָן אֶלָּא בַּחוּץ. 

הָא וַדַּאי רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּאִי רַבִּי – הָא אִיפְּסִלוּ לְהוּ בְּיוֹצֵא! 

אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: 

לֵימָא תֶּיהְוֵי תְּיוּבְתֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, 

מִיהָא דְּאִיתְּמַר: 

תּוֹדָה שֶׁשְּׁחָטָהּ עַל שְׁמוֹנִים חַלּוֹת – 

חִזְקִיָּה אָמַר: קָדְשׁוּ אַרְבָּעִים מִתּוֹךְ שְׁמוֹנִים, 

וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: לֹא קָדְשׁוּ אַרְבָּעִים מִתּוֹךְ שְׁמוֹנִים. 

וְלָאו מִי אִיתְּמַר עֲלַהּ, 

אָמַר רַבִּי זֵירָא: הַכֹּל מוֹדִים הֵיכָא דְּאָמַר ״לִיקְדְּשׁוּ אַרְבָּעִים מִתּוֹךְ שְׁמוֹנִים״ דְּקָדְשָׁה, 

הָכָא נָמֵי דְּאָמַר ״לִיקְדְּשׁוּ תַּרְתֵּי מִתּוֹךְ אַרְבַּע״. 

[לרבי זירא, אפילו בתודה יש זיקה...חידוש הגדול של רבי זירא, אפילו במקום של תודה, שלמים, עולם מלא ברכה, אני יכול לברר את הקדושה, ולמעלה דבר דומה קורה, הכבשים יש להם מרכיב ברכה וקדושה, ואני יכול לברר את הקדושה כאשר אני שוחט לשם, לכן קשה אחר כך להתנהג בהם כחולין, כאשר כבר ביררתי את הקדושה.  מכל מקום אני למד שלא רק שהזוג של לחם וכבשים מתאחד לקדושה וברכה מעבר לכך לכל מרכיב יש מורכבות פנימית של קדושה וברכה]

תָּנֵי רַבִּי חֲנִינָא טִירָתָא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: 

שָׁחַט אַרְבָּעָה כְּבָשִׂים עַל שְׁתֵּי חַלּוֹת – מוֹשֵׁךְ שְׁנַיִם מֵהֶן, וְזוֹרֵק דָּמָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן. 

שֶׁאִם אִי אַתָּה אוֹמֵר כָּךְ, הִפְסַדְתָּ אֶת הָאַחֲרוֹנִים. 

אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹחָנָן: וְכִי אוֹמֵר לוֹ לְאָדָם ״עֲמוֹד וַחֲטָא בִּשְׁבִיל שֶׁתִּזְכֶּה״?! 

וְהָתְנַן: אֵבְרֵי חַטָּאת שֶׁנִּתְעָרְבוּ בְּאֵבְרֵי עוֹלָה, 

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יֻתְּנוּ לְמַעְלָה, וְרוֹאֶה אֲנִי אֶת בְּשַׂר חַטָּאת לְמַעְלָה כְּאִילּוּ הִיא עֵצִים, 

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: תְּעוּבַּר צוּרָתָן וְיֵצְאוּ לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה. 

אַמַּאי? לֵימָא: ״עֲמוֹד וַחֲטָא בִּשְׁבִיל שֶׁתִּזְכֶּה״! 

עֲמוֹד וַחֲטָא בְּחַטָּאת בִּשְׁבִיל שֶׁתִּזְכֶּה בְּחַטָּאת – אָמְרִינַן, עֲמוֹד וַחֲטָא בְּחַטָּאת בִּשְׁבִיל שֶׁתִּזְכֶּה בְּעוֹלָה – לָא אָמְרִינַן. 

וּבַחֲדָא מִילְּתָא מִי אָמַר? 

וְהָא תַּנְיָא: כִּבְשֵׂי עֲצֶרֶת שֶׁשְּׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, אוֹ שֶׁשְּׁחָטָן בֵּין לִפְנֵי זְמַנָּן בֵּין לְאַחַר זְמַנָּן – הַדָּם יִזָּרֵק וְהַבָּשָׂר יֵאָכֵל. 

וְאִם הָיְתָה שַׁבָּת, לֹא יִזְרוֹק. וְאִם זָרַק – הוּרְצָה לְהַקְטִיר אֵימוּרִין לָעֶרֶב. 

וְאַמַּאי? לֵימָא: ״עֲמוֹד חֲטָא בִּשְׁבִיל שֶׁתִּזְכֶּה״! 

עֲמוֹד חֲטָא בְּשַׁבָּת כְּדֵי שֶׁתִּזְכֶּה בְּשַׁבָּת – אָמְרִינַן, עֲמוֹד חֲטָא בְּשַׁבָּת כְּדֵי שֶׁתִּזְכֶּה בַּחוֹל – לָא אָמְרִינַן. 

וּבְתַרְתֵּי מִילֵּי לָא אָמַר? 

וְהָתְנַן: חָבִית שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנִּשְׁבְּרָה בְּגַת הָעֶלְיוֹנָה, וּבַתַּחְתּוֹנָה חוּלִּין טְמֵאִין – 

מוֹדֶה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שֶׁאִם יָכוֹל לְהַצִּיל מִמֶּנָּה רְבִיעִית בְּטׇהֳרָה יַצִּיל. 

וְאִם לָאו, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:תֵּרֵד וְתִטַּמֵּא, וְאַל יְטַמְּאֶנָּה בַּיָּד,

וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אַף יְטַמְּאֶנָּה בַּיָּד. 

שָׁאנֵי הָתָם, דִּלְטוּמְאָה קָא אָזְלָא.