בירורים -

השפה של בירור נראה טבעית, אבל קשה לי.

אני מקשיב לנתנאל אלינסון מספר את סיפור של רות המואביה המבררת את הקדושה של בית לחם, שאלימלך זנח ובירר את הטומאה של סדום.  יש משהו מאוד יפה בתיאור שלו, כל כך הרבה חלקים של הסיפור מוסברים, השם ׳בית לחם׳, הסיפור של מואב -- שלא קדמו אתכם בלחם --  והסיפור של לוט ואנשי סדום הרעים שהרגו אנשים בפת לחם ומלח.

אבל בסופו של דבר ׳בירורים׳ מעידים על תיקון, הטוב היה קיים, הרע הייתה שם, רק מחלקים בין הדברים, הטוב לפה והרע לשם, לוט מחלק את עצמו מאברהם, רות חוזרת עם נעמי, כל החילוקים מבררים ומשארים את הדבר שכבר היה שם רק היה מוסתר בתערובות.

ואני מחפש חידוש, גילוי וגאולה, קשה לי לקבל שדוד המלך, המלכות והגאולה הבאה עם המשיח כולם רק בירור של הניצוץ שכבר גלום מששת ימי בראשית. 

לי נראה שהתפתחות העולם היא מעבר לבירור, היא תוצר של עמילות המביא לידי חיבורים חזקים שמחדשים רוח לתוך הנפש הבונה מקום חדש.

ואילו בירור היא תהליך המפרק, מבדילה, מפרידה בין הגורמים בתערובת.

אבל קשה להסביר לאנשים את זה, יותר קל לרב העם לקבל בירורים, זה שפה שנשמעת

כיצד נראת הגאולה, מה אני מצפה

כיצד נראת הגאולה, מה אני מצפה

כעת אני מקשיב לרב מידן:

https://youtu.be/hNIVD3sJezI?si=Cb4H-Rxgwv-TK1_o

ואני חושב...

חסר לי התייחסות לאדם המוחזק כמשיח, שיטת הרמב״ם, עד שמתגלה אם הוא מצליח ואז הופך למשיח וודאי. 

וְאִם יַעֲמֹד מֶלֶךְ מִבֵּית דָּוִד הוֹגֶה בַּתּוֹרָה וְעוֹסֵק בְּמִצְוֹת כְּדָוִד אָבִיו. כְּפִי תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְשֶׁבְּעַל פֶּה. וְיָכֹף כָּל יִשְׂרָאֵל לֵילֵךְ בָּהּ וּלְחַזֵּק בִּדְקָהּ. וְיִלָּחֵם מִלְחֲמוֹת ה'. הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא מָשִׁיחַ. (אִם עָשָׂה וְהִצְלִיחַ וּבָנָה מִקְדָּשׁ בִּמְקוֹמוֹ וְקִבֵּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל הֲרֵי זֶה מָשִׁיחַ בְּוַדַּאי. וִיתַקֵּן אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לַעֲבֹד אֶת ה' בְּיַחַד שֶׁנֶּאֱמַר כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' וּלְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד):

גם נראה לי שבדין השיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, יש צורך לבנות תשתית הלכתית המסביר את התנהגות הבנים והאבות, ומאפשר לפרש את המציאות כך שכולם כבר חזרו למוטב.  המשיח כופה על תורה ומצוות, לא חושב שהכוונה שכופה את הפרט לפועל, ומעביר את החירות וחופש והבחירה מהאדם.  אלא המשיח הוגי בתורה, וכופה כל ישראל ללמוד ולעסוק.

כדוגמא, סבתה שלי ארגנה את העירוב של העיר מנהטאן, ובכך הכשירה את פעולתהם של יהודים רבים, אני מצפה ממשלה לבנות תשתית, כבישים, ועירוב, ותשתית הלכתית דיני כלל ופרט, וכך לפרש את מעשיהם של עובדי מע״צ וכדומה כמו עירוב שמאפשר פעולה.

אולי זה הכוונה של ׳וּלְחַזֵּק בִּדְקָהּ׳, בדק הבית, תשתיות דתיות - ולבנות ולחזק את התשתיות של התורה במדינה, חידוש שרק מלך המשיח יכול לעשות או מי שמוחזק כמשיח, רק אדם הפונה את לבבו לעבוד את העם והמדינה ימצא בהגותו תורה ומצוות את הדרך אשר ילכו בה.

------

שלב ראשון

ביטול חוק השבות

כיבוש עזה, שליטה חלקית

הגדרת אזרחות, תושבות, גר תושב ואולי עוד דרגות של השתייכות

כיבוש ושליטה על יהודה שומרון ועזה, שליטה מלאה

שלב שני

נפילת המשטר האיראני

כניסה להר הבית, הגדרת העזרת נשים, מקום המזבח, מקום ההיכל -- לטעמי כיפת הסלע היא ההיכל

הגדרת מרחבים לאומיים, סמכות של מרחב רשויות מקומיות, סמכות ועד שכונה וועד בית

שלב שלישי

עבודת המקדש

מלכות (ראש ממלשה) - סנהדרין (בג״ץ)

חירות אישית משולבת מסורת תורנית

-=-=-=-=

מדוע חשוב לי גאולה?

אחד מהעיקרים של הרמב״ם, נראה שאי אפשר להיות יהודי מבלי לחבר את העתיד להווה

עוד -- מדוע חשוב שאחרים יכירו בגאולה?

העיקר הראשון של הרמב״ם - יש מציאות, והמציאות היא חיצונית לי, לכן המציאות מוגדרת על ידי התודעה של האחרים, לשיטתי בכל סקאלה.  אם אני רוצה לחוות מציאות בסקאלה של המשפחה אני צריך שחברי המשפחה יכירו המציאות הזאת, למשל חשיבות ארוחות שבת ביחד, אם לא מכירים, לא משנה כמה אני חושב שזה קיים, לא יהיו ארוחות שבת משותפות.  וכן במקום הלאומי, אם אין הכרה רחבה שמיקום המקדש, לא תהיה מקדש.

סיכום - ביאת כולם

יש בעיה להגדיר ׳ביאת כולם׳, הרמב״ם מביא את זה בצורה קצת מעורפלת בהלכות תרומה.  אבל מה זה ׳כולם׳?  השאלה הזו נשאלה בעבר והתשובה בעייתית משני כיוונים.  הראשון הערבוב שרב חיים עושה בין הלכות שמיטה ויובל להלכות תרומה, ואז גם בין ׳על יושביה עליה׳ לבין ׳ביאת כולם׳, מזה צומח עוד שני בעיות, הרי אנחנו רואים בעיניים את הביאה השלישית, והרמב״ם פוסק שבביאה השלישית תהיה ׳ביאת כולם׳, אבל לא ראינו שבאו כולם.  הביאה השניה היא שהאחרונים משתדלים לפתור את הבעיה הראשונה על ידי הגדרת ׳כולם׳ -- ולא מתייחסים ל׳ביאה׳ כמרכיב חיוני, כלומר אם נגדיר ׳כולם׳ כרוב, אז אפשר לראות כיצד באיזשהו שלב היהודים בארץ ישראל יהיו רוב, ורק צריכים להמתין, אולי לעודד עליה.  לטעמי הכיוון הזה הוא הפך ההלכה.

ביאת כולם היא תופעה נקודתית בזמן, יום לפני בני ישראל היו מעבר לירדן, יום אחרי כולם היו בצד המערבי של הירדן (מעניין כולם למעט אלו שלא).  בהינתן המציאות הנוכחית שבו כל יהודי (בהגדרה רחבה) יכול לבוא מתי שירצה אין כעת דרך טובה להגדיר נקודה בזמן של ביאת כולם.  לכן נראה לי ביום ביטול חוק השבות תהיה נקודה בזמן, שאפשר להגיד שכולם כאן, אין עוד שיבואו מתי שירצו.

מעשר שני -- אכילתו בירושלים

מעשר שני -- אכילתו בירושלים
מנסה שוב....

הלכות בית הבחירה פ"ו, הלכה י״ד
... וּבְמַה נִּתְקַדְּשָׁה בִּקְדֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה שֶׁקִּדְּשָׁהּ שְׁלֹמֹה שֶׁהוּא קִדֵּשׁ הָעֲזָרָה וִירוּשָׁלַיִם לִשְׁעָתָן וְקִדְּשָׁן לֶעָתִיד לָבוֹא: 
 
לְפִיכָךְ מַקְרִיבִין הַקָּרְבָּנוֹת כֻּלָּן אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם בַּיִת בָּנוּי. וְאוֹכְלִין קָדְשֵׁי קָדָשִׁים בְּכָל הָעֲזָרָה אַף עַל פִּי שֶׁהִיא חֲרֵבָה וְאֵינָהּ מֻקֶּפֶת בִּמְחִצָּה וְאוֹכְלִין קָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּכָל יְרוּשָׁלַיִם אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם חוֹמוֹת שֶׁהַקְּדֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה קָדְשָׁה לִשְׁעָתָהּ וְקָדְשָׁה לֶעָתִיד לָבוֹא: 

הלכות מעשר שני, פרק ב׳ הל׳ א׳ 
מַעֲשֵׂר שֵׁנִי נֶאֱכָל לִבְעָלָיו לְפָנִים מֵחוֹמַת יְרוּשָׁלַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד כג) "וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם" וְגוֹ'. וְנוֹהֵג בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת אֲבָל אֵינוֹ נֶאֱכָל בִּירוּשָׁלַיִם אֶלָּא בִּפְנֵי הַבַּיִת שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד כג) "מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנְךָ". מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ מָה בְּכוֹר אֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא בִּפְנֵי הַבַּיִת אַף מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לֹא יֵאָכֵל אֶלָּא בִּפְנֵי הַבַּיִת:

רמב״ם הלכות מעשה הקרבנות י״ט הל׳ ט״ו:

מִי שֶׁשָּׁחַט קָדָשִׁים בַּזְּמַן הַזֶּה וְהֶעֱלָם חוּץ לַעֲזָרָה חַיָּב. מִפְּנֵי שֶׁהוּא רָאוּי לִקָּרֵב בִּפְנִים. שֶׁהֲרֵי מֻתָּר לְהַקְרִיב אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בַּיִת מִפְּנֵי שֶׁקְּדֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה קָדְשָׁה לִשְׁעָתָהּ וְקָדְשָׁה לֶעָתִיד לָבוֹא:

-=-=-

אני רוצה לחלק בין קדושת עבודה לקדושת מקום -- 

קדושת מקום אפשר לפרש כ-לפני ה׳, אבל ברור מדברי הרמב״ם שקדושת עבודה קיימת גם מבלי שתהיה בית בנוי -- גם מהלכות מעשה הקורבנות, (עכשיו אני רוצה לדייק -- ׳מפני שהוא ראוי לקרב בפנים׳ מדוע הרמב״ם לא כתב ׳מפני שהוא ראוי להישחט׳).  וגם שקדושת מקום לא קיימת בזמן שהבית לא בנוי שהרי נוכרי מביא מחוץ למקדש.

וברור שמעשר שני אפשר לאכול בירושלים כאשר קיימת קדושת עבודה אע״פ שלא קיימת קדושת מקום.  לכן קשה לקבל את הסבר של הרב ליכטנשטיין בדף 393 בקדושת אביב.

מתי אי אפשר לאכול מעשר שני בירושלים כפי פסיקת הלכות מעשר שני?

אפשרות אחד לפני קדושת שלמה המלך.

אפשרות שניה, בתחילת ימי עזרא, לפני ש׳מנו שמיטין ויובלות וקדשו בתי ערי חומה׳ (הל׳ שמיטה ויובל), היה תקופה שהעלו רק עולות, והייתה בגדר במה קטנה, כמו לפני שלמה המלך.  ובזמן היתר במות אין איסור שחוטי חוץ, כלומר אין קדושת עבודה חל.  קצת קשה, שהיה נראה שהקדושה של שלמה רציף, אבל אולי לא, אולי אפשר בכוח לבטל את קדושת שלמה עם במה קטנה, ואז יוצא שאם מקפיד על איסור שחוטי חוץ, יווצר שוב קדושת עבודה, ושוב קדושת שלומה המלך תחזור.

אפשרות שלישית, שלמה המלך קידש את ירושלים בכמה קדושות, פרטי, קהילתי, מדיני, לאומי, עולמי.  נראה לי ברור שאחרי החורבן הקדושה העולמית נגנזה, מוכח מתוך ההלכה שנוכרי מביא בזמן הזה קורבן חוץ לעזרה.  לכן נראה לי, שכאשר עזרא בפועלה יזומה בנה במה קטנה והביא רק קורבנות עולה, במרחב המקדש, הוא במעשי ידיו גנז את קדושת העבודה, היתר את הבמות (לפחות במקום אחת), ובזה אסר אכילת מעשר שני בירושלים.

אפשר שעזרא ונחמיה קודם יצרו מקום לאומי, וקדושה לאומית, ורק אחר כך בנו את חומות העיר, ומנו שמיטין ויובלות ובנו מרחב לאומי עם נחלות, ורק לבסוף חזר למקדש ובנו מזבח, במה גדולה, עם קדושת עבודה.

יוצא שקיימת מציאות של בית בנוי בקדושה לאומית אבל אינה בנויה בקדושת עבודה, וכן כנראה אפשר שתהיה בית חרב בקדושה לאומית אבל תהיה בנויה בקדושת עבודה.

חוק השבות - ביאת כולם

תרומה פרק א׳ הלכה כ״ו

הַתְּרוּמָה בַּזְּמַן הַזֶּה וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי בָּבֶל וַאֲפִלּוּ בִּימֵי עֶזְרָא אֵינָהּ מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶן. שֶׁאֵין לְךָ תְּרוּמָה שֶׁל תּוֹרָה אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד וּבִזְמַן שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל שָׁם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה ב) "כִּי תָבֹאוּ" בִּיאַת כֻּלְּכֶם כְּשֶׁהָיוּ בִּירֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה וּכְמוֹ שֶׁהֵן עֲתִידִין לַחֲזֹר בִּירֻשָּׁה שְׁלִישִׁית. לֹא כְּשֶׁהָיוּ בִּירֻשָּׁה שְׁנִיָּה שֶׁהָיְתָה בִּימֵי עֶזְרָא שֶׁהָיְתָה בִּיאַת מִקְצָתָן וּלְפִיכָךְ לֹא חִיְּבָה אוֹתָן מִן הַתּוֹרָה. וְכֵן יֵרָאֶה לִי שֶׁהוּא הַדִּין בְּמַעַשְׂרוֹת שֶׁאֵין חַיָּבִין בַּזְּמַן הַזֶּה אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶם כִּתְרוּמָה:

שמיטה ויובל פרק י׳ הל׳ ח׳

מִשֶּׁגָּלָה שֵׁבֶט רְאוּבֵן וְשֵׁבֶט גָּד וַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בָּטְלוּ הַיּוֹבְלוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה י) "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל ישְׁבֶיהָ" בִּזְמַן שֶׁכָּל יוֹשְׁבֶיהָ עָלֶיהָ. וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיוּ מְעֻרְבָּבִין שֵׁבֶט בְּשֵׁבֶט אֶלָּא כֻּלָּן יוֹשְׁבִין כְּתִקְנָן. בִּזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל [נוֹהֵג בָּאָרֶץ] נוֹהֵג בְּחוּצָה לָאָרֶץ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה י יב) "יוֹבֵל הִיא" בְּכָל מָקוֹם בֵּין בִּפְנֵי הַבַּיִת בֵּין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת:

הדין בשמיטה ויובל מצריך כל יושביה עליה נראה פשוט, בנקודת זמן מי שנמצא נחשב כל יושביה עליה, ואז מחלקים את הארץ לנחלות.  דבר זה קרה בהקמת המדינה, וקיבוצים, מושבים ועיירות, חלקו את האדמה.

אבל מה הגדר של ביאת כולכם בהלכות תרומה?

נראה לי שקיימת נקודת זמן שאחריה כל מי שבא לארץ אינו נחשב כאזרח, אלא כתושב.  על זמן שקיימת חוק השבות אין זה נכון, אבל יבוא יום ויתבטל חוק השבות, וכל מי שנמצא בארץ יהיה אזרח וכל מי שמחוצה לה, יכול לבוא כגר או תושב.  בשלב הזה ביאת כולם הוגדר.

הצורך של ביאת כולם מובן כדי להגדיר את האומה, כל זמן שאומה נמצאת עם דלת פתוח לכל העולם אי אפשר להגדיר מי ומה האנשים שמגדירים את האומה.  אבל כאשר סוגרים את הדלת, אפשר להגדיר שאלו האומה ומדינת ישראל אינה מוגדרת על ידי היותה מקום פליטה. 

הזהות החדשה אחרי ביאת כולם תהיה כבוד לאומי על בסיס ממלכת כוהנים,  התלוי באנשים.  הגדרת ממלכת כוהנים אפשר שהיא תנאי כדי לחדש את הכהונה והלכות תרומה.

לכן ביטול חוק השבות יעגן את הביאה של חוץ, ויגדיר נקודה בזמן של ביאת כולם.