Wednesday, December 7, 2022

לפגוש את החיים בדרך - חולין דף קמא ע"א

לפגוש את החיים בדרך - מסכת חולין דף קמא ע"א


https://ashlag-cause-and-kook-affect.blogspot.com/2021/04/blog-post_29.html?m=1


[מדוע יש מצות עשה, התורה מצווה בקום ועשה לקחת את הבנים, למה לא לעזוב את הכל בטבע כמות שהוא?  ממילא מצוות הלא תעשה, אסור לעשות מעשה מסויימת, לקחת את האם על הבנים.]

מתני' 
שלחה וחזרה אפי' ארבעה וחמשה פעמים 
חייב 
שנאמר {דברים כב-ז} שלח תשלח את האם 

אמר הריני נוטל את האם ומשלח את הבנים 
חייב 
שנאמר שלח תשלח את האם 

נטל את הבנים והחזירן לה ואח''כ חזרה האם עליהן 
פטור מלשלח: 
[נראה לי פשוט, ניגון המשנה, ׳נטל את הבנים...פטור׳, קיימת את המצווה אחרי נטילת הבנים, כלומר יש ציווי לקחת את הבנים, שליחת האם אינה קיום רק מכשיר, שהמשנה אומרת ׳שלחה...חייב׳, ׳נטל את האם...חייב׳]

גמ' 
א''ל ההוא מרבנן לרבא 
ואימא שלח חדא זימנא תשלח תרי זימנין 
א''ל 
שלח אפילו מאה פעמים 
תשלח אין לי אלא לדבר הרשות לדבר מצוה מנין 
ת''ל תשלח מכל מקום 
[לא רק שיש מצות עשה לשלח, יש שני מצוות עשה, שלח מצוה אחת, ותשלח מצוה שנייה, אני שומע לא רק שיש לי רשות לשלוח יש לי מצוה לשלוח (הייתי חושב לדבר מצוה אין מקום לשלוח, מדוע שהקב״ה ירצה שאני יפריעה לאם, זה סוג של מצוה הבאה בעבירה, ממילא אם אני צריך את הבנים, אבל במקום מצוה, שהקב״ה יצווה עלי לקחת את הבנים מהאם?  והתשובה היא אכן כן, יש מצוות עשה לשלח את האם ועוד בצורה סמויה נראה שקיימת מצוות עשה לקחת את הבנים)]

[רשי: לדבר מצוה - כגון קן יולדת וטהרת מצורע מנין ת"ל תשלח -- מעניין שהגמרא תתמקד אח״כ בטהרת מצורע וזוגיות ולא ביולדת וזוגיות]

א''ל ר' אבא בריה דרב יוסף בר רבא לרב כהנא 
אלא טעמא דכתב רחמנא תשלח 
הא לאו הכי הוה אמינא לדבר מצוה לא 
עשה ולא תעשה הוא ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה 
לא צריכא 
דעבר ושקלה לאם דלאו עבריה, עשה הוא דאיכא 
ליתי עשה ולידחי עשה 
קמ''ל 
[נראה שפה הגמרא אומרת העשה האמיתי היא לא שליחת האם אלא קיחת הבנים, (רש״י לא מפרש כך, אלא רש״י מפרש שהעשה של שליחת האם עדיין קיימת אע״פ שעבר על הלא תעשה של לא תקח)]

הניחא למאן דתני קיימו ולא קיימו 
אלא למאן דתני בטלו ולא בטלו כמה דלא שחטה לא עבריה ללאו 
ותו לר' יהודה דאמר שלח מעיקרא משמע אפי' עשה נמי ליכא 
אלא 
אמר מר בר רב אשי 
כגון שנטלה על מנת לשלח 
דלאו ליכא, עשה הוא דאיכא 
וליתי עשה ולידחי עשה 

מאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה 
סלקא דעתך הואיל ואמר מר 
גדול שלום שבין איש לאשתו 
שהרי אמרה תורה שמו של הקב''ה שנכתב בקדושה ימחה על המים 
והאי מצורע כיון דכמה דלא מטהר אסור בתשמיש המטה 
דכתיב {ויקרא יד-ח} וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים 
אהלו זו אשתו מכאן שאסור בתשמיש המטה 
מהו דתימא כיון דאסור בתשמיש המטה 
ליתי עשה דידיה ולידחי עשה דשלוח הקן 
קמ''ל:

[מה כל כך חשוב בלקחת ארוחת צהריים, שדוחה את המצווה היפה של שלום בין איש לאישתו?  המציאות הטכנית שאני עומד אם ציפור (האם) ביד ונזכר שיש לי עוד מצוה, אני צריך ציפור כדי לטהר, הוא נוצרה לפתור בעיה טכנית של מדוע התורה כתבה שלח תשלח פעמיים?? אלא מקובלני מרבותי שהגמרא באה ללמד אותי רעיון רוחני, טעם לחיים, והגמרא הציבה שני עולמות בהשווה, שניהם די שוות, שני מצוות שקשה לבחור איזה יותר נכון משום ששניהם מאותו סוג, עצם ההשווה מראה שיש מקום לדמות שילוח האם וקיחת הבנים לשלום בין איש לאישתו.

ונראה לי שתא המשפחה של הקן, האם רובצת על הבנים, יש אם ויש בנים, יש משפחה, עומדת מול תא המשפחה של האדם, איש ואישתו.

ועוד נראה שבמקום להסתכל על מצוות שילוח הקן בפירוק משפחת הציפור, הפרעה לטבע העולם, התורה מצווה אותי לקחת חלק מעולם הטבע, לקחת את הבנים הביתה, לגדל אותם, להיות בית מאמץ, בית חם לאפרוחים.

וזה אפילו יותר חשוב מהבית הפרטי הקטן שלי, לפתוח את הלב להיות חלק מהבית הרחב יותר, עולם החי.

]



Saturday, December 3, 2022

זבחים דף מ״ה -- פיגול, נותר וטומאה

זבחים דף מ״ה -- פיגול, נותר וטומאה, שלישיה שמופיע די הרבה, כביטוי

נראה מהגמרא שפיגול מצד אחד וטומאה מצד שני ונותר באמצע, יותר דומה לטומאה אבל נמשך קצת לפיגול.

טומאה ונותר חיסרון בחפץ, ופיגול במחשבת האדם

זה ממשיך את קו המחשבה של קודשי בדק הבית, קדושת ממון מול קדושי מזבח שהם קדושת הגוף, ומעבר לקדושת הגוף קיימת קדושת רצון.

קדושת רצון היא החידוש העיקרי

אינו יהודי יכול ליצור קדושת ממון, אבל אינו יכול ליצור קדושת רצון. קדושת הגוף יכול לבוא בהמשך מקדושת ממון (כך נראה לי), כאשר אינו יהודי תורם קורבן למזבח, אפשר שהקורבן מתחיל את דרכו בקדושת ממון, ואחר כך מגיע קדושת הגוף כאשר הכהנים עובדים עם הקורבן, או כאשר הקורבן עולה למזבח או ...

הגמרא נראה מדברת על קדושת הרצון המחבורת לכנסת ישראל...



מתני' 
קדשי עובדי כוכבים אין חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא 
והשוחטן בחוץ פטור 
דברי רבי שמעון
רבי יוסי מחייב: 

גמ' 
ת''ר קדשי עובדי כוכבים לא נהנין ולא מועלין ואין חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא ואין עושין תמורה ואין מביאין נסכים אבל קרבנן טעון נסכים דברי רבי שמעון אמר רבי יוסי רואה אני בכולן להחמיר שנאמר בהן לה' בד''א בקדשי מזבח אבל בקדשי בדק הבית מועלין בהן: לא נהנין ולא מועלין: לא נהנין מדרבנן ולא מועלין דגמר מעילה חט חט מתרומה דבתרומה כתיב בני ישראל ולא עובדי כוכבים: 

ואין חייבין עליו משום פיגול נותר וטמא: 
מ''ט דאתי פיגול עון עון מנותר ואתי נותר חילול חילול מטומאה ובטומאה כתיב בני ישראל ולא עובדי כוכבים: 

ואין עושין תמורה: 
מאי טעמא דאיתקש תמורה למעשר בהמה ומעשר בהמה איתקש למעשר דגן ובמעשר דגן כתיב בני ישראל ולא עובדי כוכבים וכי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש מעשר דגן חולין הוא הניחא למאן דאמר בתר מלמד אזלינן אלא למ''ד בתר למד אזלינן מאי איכא למימר אלא מעשר בהמה חובה שאין קבוע לה זמן הוא וחובה שאין לה זמן קבוע ישראל מייתו עובדי כוכבים לא מייתו: 

ואין מביאין נסכים: 
תנו רבנן 
{במדבר טו-יג} אזרח אזרח מביא נסכים ואין העובד כוכבים מביא נסכים 
יכול לא תהא עולתו טעונה נסכים ת''ל ככה: 

(דף מה - ב)
אמר רבי יוסי רואה אני בכולן להחמיר בד''א בקדשי מזבח כו': 
מ''ט קסבר כי גמרה מעילה חט חט מתרומה 
דומיא דתרומה דקדישא קדושת הגוף 
אבל קדושת בדק הבית דקדושת דמים לא 
ת''ר 
דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה בד''א ביחיד אבל בציבור בין בשוגג בין במזיד הורצה ובעובדי כוכבי' בין בשוגג ובין במזיד לא הורצה 
אמרוה רבנן קמיה דרב פפא 
כמאן דלא כרבי יוסי דאי רבי יוסי האמר בכולן אני רואה להחמיר 
אמר להו רב פפא 
אפי' תימא רבי יוסי שאני התם דאמר קרא להם להם ולא לעובדי כוכבים 
אמר ליה רב הונא בריה דרב נתן לרב פפא 
אלא מעתה {ויקרא כב-ב} אשר הם מקדישים ה''נ הם ולא עובדי כוכבים 
אלא אמר רב אשי 
אמר קרא {שמות כח-לח} לרצון להם ועובדי כוכבים לאו בני הרצאה נינהו: 

מתני' 
דברים שאין חייבים עליהם משום פיגול חייבין עליהן משום נותר ומשום טמא חוץ מן הדם ר' שמעון מחייב בדבר שדרכן לאכול אבל העצים והלבונה והקטורת אין חייבין עליו משום טומאה: 

גמ' 
ת''ר יכול לא יהו חייבין משום טומאה אלא על דבר שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח ודין הוא ומה פיגול שהוא בקביעה ובידיעה אחת ולא הותר מכללו אין חייבין עליו אלא על דבר שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח טומאה שהיא בעולה ויורד ובשתי ידיעות והותרה מכללה אינו דין שאינו חייב אלא על דבר שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח ת''ל {ויקרא כב-ב} אשר הם מקדישים לי יכול מיד ת''ל {ויקרא כב-ג} יקרב אמר ר''א וכי יש נוגע שהוא חייב אלא מה ת''ל יקרב בהוכשר [בשר] ליקרב הכתוב מדבר הא כיצד יש לו מתירין משיקרבו מתירין אין לו מתירין משיקדש בכלי 
אשכחן טומאה נותר מנלן 
אתי חילול חילול מטומאה ולילף עון עון מפיגול 
מסתברא מטומאה הוי ליה למילף שכן גז''ל סימן 
אדרבה מפיגול הוה ליה למילף שכן נותר ציץ טהור בזמן קרב והני נפישן 
אלא מדתני לוי דתני לוי מנין שאף בפסול זמן הכתוב מדבר ת''ל {ויקרא כב-ב} ולא יחללו את (קדשי בני ישראל) בשני חילולין הכתוב מדבר אחד פסול נותר ואחד פסול טומאה:

דף מו - א








Monday, November 28, 2022

פרק רביעי - אין בין המודר

[אני שמעתי הרחבה, לשיטתי נדרים מהווים כלי לביטוי של זהות, כל זהות בדרגה שלו, במקומו, עם למשל אני נודר מול אישתי, מדובר על מקום ביתי, אבל המודר הנאה מדבר על זהות רחבה מאוד, הנאה היא כלי קבלה בסיסי אנושי, אוניברסלי, נדר במקום גבוהה כל כך, מצד אחד אין לה משמעות ערכית, זה כמו לנדור שאני בן אדם, בן אנוש, אי אפשר להחצין את הזהות הזאת ולבודד אותה...]

פרק רביעי - אין בין המודר

אין בין המודר הנאה מחבירו למודר הימנו מאכל 
אלא 
דריסת הרגל 
וכלים שאין עושין בהם אוכל נפש 

המודר מאכל מחבירו 
לא ישאילנו נפה וכברה וריחים ותנור 
אבל משאיל לו חלוק וטבעת וטלית ונזמים: 

גמ' 
מאן תנא 
אמר רב אדא בר אהבה רבי אליעזר היא 
דתניא ר' אליעזר אומר 
אפי' ויתור אסור במודר הנאה: 

(דף לג - א)

המודר מאכל מחבירו לא ישאילנו כו':
והא מן מאכל נדר 
אמר רשב''ל 
באומר הנאת מאכלך עלי 
אימא שלא ילעוס חיטין ויתן על מכתו 
אמר רבא 
באומר הנאה המביאה לידי מאכלך עלי 

אמר רב פפא 
שק להביא פירות וחמור להביא עליו פירות ואפי' צנא בעלמא 
הנאה המביאה לידי מאכל הוא 
בעי רב פפא 
סוס לרכוב עליו וטבעת ליראות בה מהו 
מיפסק ומיזל בארעיה מאי 
תא שמע 
אבל משאיל לו חלוק וטלית נזמים וטבעות 
היכי דמי אילימא שלא ליראות בהן צריכא למימר 
אלא לאו אפילו ליראות בהן וקתני משאילו 
לא לעולם שלא ליראות 
ואיידי דקתני רישא לא ישאילנו תנא סיפא משאילו:






Monday, November 21, 2022

נדרים - כה, כו, כז

נדרי הבאי 
אמר קונם אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים 
אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד: 
גמ' 

תנא 
נדרי הבאי מותרין שבועות הבאי אסורין 
היכי דמי שבועות הבאי 
אילימא דאמר שבועה אם לא ראיתי בדרך הזה 
מידעם קאמר 
אמר אביי 
דאמר שבועה שראיתי 
אמר ליה רבא 
אם כן למה לי למימר 
ועוד דומיא דנדר קתני 
אלא אמר רבא 
באומר יאסרו פירות העולם עלי בשבועה אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים 
(דף כה - א)
א''ל רבינא לרב אשי 
ודלמא האי גברא קינא דשומשמני חזא ואסיק להון שמא עולי מצרים ושפיר משתבע
א''ל 
כי משתבע אדעתא דידן משתבע ואנן לא מסקינן נפשין אשומשמני 
ועל דעתא דנפשיה לא עביד איניש דמשתבע 
והתניא 
כשהן משביעין אותו אומרים לו הוי יודע שלא על תנאי שבלבך אנו משביעין אותך אלא על דעתינו ועל דעת בית דין 
לאפוקי מאי לאו לאפוקי דאסיק להו לאיסקונדרי ואסיק להון שמא זוזי ומדקאמר על דעתינו מכלל דעביד אינש דמשתבע אדעתא דנפשיה 
לא לאפוקי מקניא דרבא 
דההוא גברא דהוה מסיק בחבריה זוזי אתא לקמיה דרבא 
א''ל ללוה זיל פרע לי 
א''ל פרעתיך 
א''ל רבא 
א''כ זיל אישתבע ליה דפרעתיה 
אזל ואייתי קניא ויהיב זוזי בגויה והוה מסתמיך ואזיל ואתי עליה לבי דינא 
אמר ליה למלוה נקוט האי קניא בידך נסב ס''ת ואישתבע דפרעיה כל מה דהוה ליה בידיה 
ההוא מלוה רגז ותברה לההוא קניא ואישתפך הנהו זוזי לארעא ואישתכח דקושטא אישתבע 

ואכתי לא עביד דמישתבע אדעתא דנפשיה 
והתניא 
וכן מצינו במשה רבינו כשהשביע את ישראל בערבות מואב אמר להם הוו יודעים שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעתי ועל דעת המקום שנאמר {דברים כט-יג} ולא אתכם לבדכם וגו' מאי אמר להו משה לישראל 
לאו הכי קאמר להו דלמא עבידתון מילי ואמריתון על דעתינו משום הכי אמר להו על דעתי לאפוקי מאי לאו לאפוקי דאסיקו שמא לעבודת כוכבים אלוה מכלל דעביד איניש דמשתבע אדעתא דנפשיה לא עבודת כוכבים איקרי אלוה דכתיב {שמות יב-יב} ובכל אלהי מצרים וגו' ולשבע יתהון דמקיימיתון מצות משמע מצות המלך ולשבע יתהון דמקיימיתון כל מצות משמע מצות ציצית דאמר מר שקולה מצות ציצית כנגד כל מצות שבתורה ולשבע יתהון דמקיימיתון תורה משמע תורה אחת ולשבע יתהון דמקיימיתון תורות משמע תורת מנחה תורת חטאת תורת אשם ולשבע יתהון דמקיימיתון [תורות] ומצות [תורות] משמע תורת המנחה מצות משמע מצות המלך ולישבע יתהון דמקיימיתון תורה כולה תורה כולה משמע עבודת כוכבים דתניא חמורה עבודת כוכבים שכל הכופר בה כאילו מודה בתורה כולה ולישבע יתהון דמקיימיתון עבודת כוכבים ותורה כולה אי נמי שש מאות ושלש עשרה מצות 
אלא 
משה רבינו מילתא דלא טריחא נקט: 

אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד: 
ולא 
והא ההוא חויא דהוה בשני שבור מלכא רמו ליה תליסר אורוותא דתיבנא ובלע יתהון 
אמר שמואל 
בטרוף כולהו נחשי מיטרף טרפי אגבו טרוף קאמרינן 
ולתני טרוף מילתא 
אגב אורחיה קמ''ל דקורת בית הבד גבו טרוף 
למאי נפקא מינה למקח וממכר 
לומר לך המוכר קורת בית הבד לחבירו אי גבו טרוף אין ואי לא לא:


דף כה - ב

מתני' 
נדרי שגגות 
אם אכלתי ואם שתיתי ונזכר שאכל ושתה 
שאני אוכל ושאני שותה ושכח ואכל ושתה 
אמר קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני 
ונודע שלא הכתו ונודע שלא גנבה 
ראה אותן אוכלין תאנים ואמר הרי עליכם קרבן 
ונמצאו אביו ואחיו והיו עמהן אחרים 
בש''א 
הן מותרים ומה שעמהם אסורים 
ובה''א 
אלו ואלו מותרין: 
גמ' 
תנא 
כשם שנדרי שגגות מותרין כך שבועות שגגות מותרות 
היכי דמי שבועות שגגות 
כגון רב כהנא ורב אסי 
הדין אמר שבועתא דהכי אמר רב 
והדין אמר שבועתא דהכי אמר רב 
דכל חד וחד אדעתא דנפשיה שפיר קמישתבע: 

ראה אותן אוכלין: 
תנן התם 
פותחין בשבתות ובי''ט 
בראשונה היו אומרים אותן הימים מותרים ושאר כל הימים אסורים 
עד שבא רבי עקיבא ולימד נדר שהותר מקצתו הותר כלו 

אמר רבה 
דכולי עלמא כל היכא דאמר 
אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר כולכם אסורין חוץ מאבא 
דכולהון אסורין ואביו מותר 
לא נחלקו אלא באומר 
אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר

דף כו - א

ורבא אמר 
דכולי עלמא כל היכא דאמר 
אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר כולם מותרין 
לא נחלקו אלא באומר 
אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר כולכם אסורין חוץ מאבא 
ב''ש סברי לה כרבי מאיר דאמר תפוס לשון ראשון 
ובית הלל סברי לה כרבי יוסי דאמר בגמר דבריו אדם נתפס 

איתיביה רב פפא לרבא 
כיצד אמר ר' עקיבא נדר שהותר מקצתו הותר כולו 
קונם שאיני נהנה לכולכם הותר אחד מהן הותרו כולם 
שאיני נהנה לא לזה ולזה 
הותר הראשון הותרו כולם הותר האחרון האחרון מותר וכולן אסורין 
בשלמא לרבה מוקים לה לרישא דאמר לזה ולזה וסיפא דאמר לכולכם 
אלא לדידך בשלמא רישא מוקים לה דאמר לכולכם
אלא סיפא דאמר לזה ולזה ר''ע היא אמאי פליגי רבנן עליה והאמרת דברי הכל מותר 
(דף כו - ב)
אמר ליה רבא 
ולרבה לר' עקיבא מי ניחא 
סיפא במאי מוקים לה דאמר לכולכם הי דין הוא ראשון והי דין הוא אחרון 
אלא רישא דאמר לכולכם וסיפא כגון שתלאן זה בזה ואמר פלוני כפלוני ופלוני כפלוני 
דיקא נמי דתניא הותר האמצעי הימנו ולמטה מותרין ולמעלה אסורין 

איתיביה רב אדא בר אהבה לרבא 
קונם בצל שאני טועם שהבצל רע ללב 
אמרו לו והלא הכופרי יפה ללב הותר בכופרי ולא בכופרי בלבד הותר אלא בכל הבצלים 
מעשה היה והתירו רבי מאיר בכל הבצלים 
מאי לאו דאמר אילו הייתי יודע שהכופרי יפה ללב הייתי אומר כל הבצלים אסורין וכופרי מותר 
לא באומר אילו הייתי יודע שהכופרי יפה ללב הייתי אומר בצל פלוני ופלוני אסורין וכופרי מותר 
ורבי מאיר אליבא דרבי עקיבא ואליבא דרבנן 

(דף כז - א)
איתיביה רבינא לרבא 
רבי נתן אומר יש נדר שמקצתו מותר ומקצתו אסור 
כיצד נדר מן הכלכלה והיו בה בנות שוח 
ואמר אילו הייתי יודע שבנות שוח בתוכה לא הייתי נודר 
הכלכלה אסורה בנות שוח מותרות 
עד שבא ר' עקיבא ולימד נדר שהותר מקצתו הותר כולו 
מאי לאו דאמר אילו הייתי יודע שבנות שוח בתוכה הייתי אומר תאנים שחורות ולבנות אסורות בנות שוח מותרות ור' עקיבא היא ופליגי רבנן 
לא באומר אילו הייתי יודע שבנות שוח בתוכה הייתי אומר כל הכלכלה אסורה ובנות שוח מותרות 
מאן תנא להא 
דתנו רבנן 
נדר מחמשה בני אדם כאחד הותר לאחד מהם הותרו כולן 
חוץ מאחד מהן הוא מותר והן אסורין 
אי לרבה רישא רבי עקיבא וסיפא דברי הכל
 אי לרבא סיפא רבנן ורישא דברי הכל:







Saturday, November 19, 2022

נדרים כ״ד - אף הרוצה להדיר את חבירו

[אולי חפץ לבי (אחרי שקראתי שוב את המכתב של ארי מרק) אולי סתם מחשבות, אולי משום גדר של זירוז, אני מרגיש שהסוגיא מדבר על מצב שאדם כלוא בתוך חייב, אין לו חירות, שתף החיים מכריחים את תנועותיו, ובא לנדור, אולי על ידי חיבור עם בית המקדש יש דרך לזרז את גופו, להוציא את עצמו לחירות.  המערכת היחסים עם דבר חיצוני לו, עם חברו, עם בית המקדש, מאפשרת לו לצאת מעצמו.  אז מתנהלל דו-שיח, וחברו יכול לעזור לו, לחזק את נדרו או להפך חברו יכול לחתור תחת נדרו, לא לאפשר לו לצאת מעצמו.  

פתיחת הסוגיא, כאשר אני מייצר תבנית עצמית מראש השנה, אם חברו יודע מזה זה רק מעיד עד כמה אי אפשר ליצור מערכת עצמאית שישפעה על הנודר לצאת מעצמו.  צריך שחברו ידע ויעזור למאמץ]
ר''א בן יעקב אומר 
אף הרוצה להדיר את חבירו שיאכל אצלו יאמר לו 
כל נדר שאני עתיד לידור הוא בטל 
ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר: 

(דף כג - ב)
גמ' 

וכיון דאמר כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל לא שמע ליה ולא אתי בהדיה
[הגמרא כבר מטרימה סיום הסוגיא, החידוש שאמירתו ומחשבותיו של המנודר מחשבים את אמירתו של הנודר - כך נראה לי, חידוש עצום, מדוע שהמנודר ישפיע על הנודר?  אולי אמירתו של המנודר משנה את עצמו, המנודר, ואז גוף החפץ המנודר שונה ממחשבתו של הנודר בהתחלה???  או יותר פשוט, המנודר יכול לעצם את הנודר על ידי החצנה, אימון...]

חסורי מיחסרא והכי קתני 
הרוצה שיאכל אצלו חבירו ומסרב בו ומדירו נדרי זירוזין הוא 
והרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה 
יעמוד בראש השנה ויאמר כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר 
אי זכור עקריה לתנאיה וקיים ליה לנדריה 
אמר אביי 
תני ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר 
רבא אמר 
לעולם כדאמרינן מעיקרא 
הכא במאי עסקינן כגון שהתנה בראש השנה ולא ידע במה התנה 
והשתא קא נדר אי זכור בשעת הנדר ואמר על דעת הראשונה אני נודר נדריה לית ביה ממשא 
לא אמר על דעת הראשונה אני נודר עקריה לתנאיה וקיים לנדריה 

רב הונא בר חיננא סבר למידרשיה בפירקא 
אמר ליה רבא 
תנא קא מסתים לה סתומי כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים ואת דרשת ליה בפירקא 

איבעיא להו 
פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר בן יעקב או לא 
ואת''ל פליגי הלכתא כותיה או לא 
(דף כד - א)

ת''ש דתנן 
האומר לחבירו קונם שאיני נהנה לך אם אי אתה נוטל לבנך כור של חיטין ושתי חביות של יין 
הרי זה יכול להתיר את נדרו שלא על פי חכם 
שיכול לומר לו כלום אמרת אלא בשביל כבודי זה הוא כבודי 
טעמא דאמר זה הוא כבודי הא לאו הכי נדר הוא 
מני אי רבי אליעזר בן יעקב נדרי זירוזין הוי 
אלא שמע מינה פליגי רבנן עליה 
לעולם רבי אליעזר בן יעקב היא 
ומודה רבי אליעזר בן יעקב בהאי דנדרא הוי 
דאמר ליה לא כלבא אנא דמיתהנינא מינך ולא מיתהנית מינאי 
[יש הבדל בין ׳אמר לו זה הוא כבודי׳ לבין ׳אמר ליה לא כלבא אנא׳ -- מה ההבדל?  האמריה הראשונה מבטלת את הנדר, אבל האמירה השניה אינה מבטלת את הנדר אלא מחזקת אותה -- לא ברור לי הפשט, מי אומר למי, הנודר אומר את המשפט ראשון והמנודר את השני?  כיצד אמירת המנודר מחזקת את נדר של הנודר? וכן נראה מסיום הסוגיא - ׳והלה הקפיד כנגדו׳ האמירה של המנודר חשובה] 

ת''ש 
האומר לחבירו קונם שאתה נהנית לי אם אי אתה נותן לבני כור של חיטין ושתי חביות של יין 
ר' מאיר אומר עד שיתן 
וחכ''א אף זה יכול להתיר את נדרו שלא על פי חכם שיכול לומר הריני כאילו התקבלתי 
טעמא דאמר הריני כאילו התקבלתי הא לאו הכי נדר הוא 
מני אי ר' אליעזר בן יעקב נדרי זירוזין הוי אלא לאו רבנן ופליגי 
לא לעולם רבי אליעזר בן יעקב ומודה רבי אליעזר בהאי דנדרא הוי משום דאמר ליה לאו מלכא אנא דמהנינא לך ואת לא מהנית לי 

אמר ליה מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי 
ת''ש 
נדרי אונסין הדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה הוא או חלה בנו או שעכבו נהר 
הא לאו הכי נדר הוא 
מני אי רבי אליעזר בן יעקב זירוזין הוי אלא לאו רבנן ופליגי 
לעולם ר''א בן יעקב ומי סברת דאדריה מזמנא לזמינא 
לא דזמינא אדריה למזמנא דאמר ליה מזמנת לי לסעודתיך 
א''ל אין נדר זה עליך ונדר וחלה הוא או שחלה בנו או שעכבו נהר הרי אלו נדרי אונסין 

ת''ש 
יתר על כן אמר ר''א בן יעקב 
האומר לחבירו קונם שאני נהנה לך אם אי אתה מתארח אצלי ותאכל עמי פת חמה ותשתה עמי כוס חמין והלה הקפיד כנגדו אף אלו נדרי זירוזין 
ולא הודו לו חכמים 
מאי לא הודו לו חכמים 
לאו דאפילו בקמייתא ושמע מינה פליגי רבנן עליה שמע מינה 
מאי הוי עלה 
ת''ש 
דאמר רב הונא הלכה כרבי אליעזר בן יעקב 
וכן אמר רב אדא בר אהבה הלכה כרבי אליעזר בן יעקב:

דף כד - ב







Wednesday, November 16, 2022

ניצוצות - קיימות, דאגה לפרנסה -- הל׳ ע״ז י״א י״ב

יש משהו שמאוד מפריע לי בשיעורים של הרב רפפורט בכל הנוגע לקיימות, מצד אחד נראה לי שיחה בריאה, מחפשים מקור, השארה, הלכה שיפתח מתוך שיחה על מה הקב״ה מבקש מאיתנו בנושא קיימות.  מצד שני אנחנו הולכים רצו ושוב בין עולם פרטי מעשי, לבין עולם כללי ובריאתי.

מדברים על תענית י״א, ההולך בדרך יאכל כשני רעבון, מחלוקת שם, (נראה פשוט במערבא לא רואים מעבר למעיו של אדם, ובבל מסתכלים טיפה יותר רחוק, עד למלון הבא), ובהמשך הגמרא, ריש לקיש, לא יתעסק בפריה ורביה בשנת רעבון שלא יפרוש מהציבור, צער הציבור, אבל לא משום מיעוט משאבים.  והגמרא הזאת נראה פשוט מחזק את האמירה שקיימות במרחב הפרטי שונה והיא דנה במעשי, וכמותי, במשאבים לעומת המשך הגמרא הדנה במרחב הציבורי ושם אין מדד לסיבתיות למשאבים.  אלא שהרב חוזר שוב ושוב, ומערב בו שיחה קיימות עולמית, ואני הולך לאיבוד.

עכשיו הרב מחבר את ההלכה הבאה, בע״ז, והכלל העולה זה חיפוש חובת האדם להאמין בהשגחה, ביטחון הפרנסה, אבל להפריז בזבוז, גם הרב הביא את ההלכה, שאין מרחמים על שוטה שנתן כספו לצדקה מעל המידה.  הכלל העולה, חובת האדם להשתמש בעולם הזה לשפר את עצמו, שימוש במשאבים כדי עבודת ה׳....

ושוב הולכים רצו ושוב והלכתי לאיבוד...

חשבתי להציב שאלה, יש הבדל בין מקרים שאפשר למדוד סיבתיות לבין מקרים שאי אפשר, פשוט.  אפילו ההלכה למטה, עם הקריאה בפסוקים משנה אותי, מעלה אותי מותר, זה דבר שאפשר למדוד.  אבל עם לחש על מכה, זה חיצוני לאדם, ומורכב מאוד, איך אפשר לוודא שהלחש הוא זה שריפאה את המכה?  אי אפשר.


https://www.sefaria.org.il/Mishneh_Torah%2C_Foreign_Worship_and_Customs_of_the_Nations.11.12?lang=he&with=all&lang2=he




הַלּוֹחֵשׁ עַל הַמַּכָּה וְקוֹרֵא פָּסוּק מִן הַתּוֹרָה. 
וְכֵן הַקּוֹרֵא עַל הַתִּינוֹק שֶׁלֹּא יִבָּעֵת 
וְהַמַּנִּיחַ סֵפֶר תּוֹרָה אוֹ תְּפִלִּין עַל הַקָּטָן בִּשְׁבִיל שֶׁיִּישַׁן. 
לֹא דַּי לָהֶם שֶׁהֵם בִּכְלַל מְנַחֲשִׁים וְחוֹבְרִים 
אֶלָּא שֶׁהֵן בִּכְלַל הַכּוֹפְרִים בַּתּוֹרָה 
שֶׁהֵן עוֹשִׂין דִּבְרֵי תּוֹרָה רְפוּאַת גּוּף 
וְאֵינָן אֶלָּא רְפוּאַת נְפָשׁוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג כב) "וְיִהְיוּ חַיִּים לְנַפְשֶׁךָ". 
אֲבָל הַבָּרִיא 
שֶׁקָּרָא פְּסוּקִין וּמִזְמוֹר מִתְּהִלִּים 
כְּדֵי שֶׁתָּגֵן עָלָיו זְכוּת קְרִיאָתָן וְיִנָּצֵל מִצָּרוֹת וּמִנְּזָקִים 
הֲרֵי זֶה מֻתָּר:

הרב רפפורט הקשה מתחילת הלכה לסופה, מדוע הקורא פסוקין בסוף ההלכה מותר? (האם יש הבדל בין הגנה לבין ריפוי?)

הרב אמר (כזכור לי), לרמב״ם עיקר עבודה זרה היא כפירה בהשגחת הקב״ה, והמנחש כופר בהשגחת הקב״ה.  בסוף ההלכה הרמב״ם מדבר על מי שמאמין בהשגחת ה׳, ורוצה לשנות את עצמו, קריאת הפסוקין הם דרך לשינוי עצמי, ומכוח השינוי העצמי תבוא השגחת ה׳ ויגן עליו.

לשיטתי, זה מזכיר לי מסכת נדרים דף ט׳ (הדף יומי לאחרונה) הנודר כרשעים אסור, ורצתי להבדיל בין הגשמה רוחנית בחפץ גשמי, שזה באמת נשמע כדברי הרמב״ם פה ׳רפואת הגוף׳ מול ׳רפואת נפשות׳, ותחילת ההלכה דנה בחפץ חיצוני לאדם, וסוף ההלכה דנה בנפש הפנימי בתוך האדם.  וזה גם נשמע כמו הרב רפפורט...

ואולי אפשר לומר, הפיסקא הראשונה היא למידה מונחת, והפיסקא השניה למידה שאינה מונחת.




פרק שלישי - ארבעה נדרים


דף כא - א - פרק שלישי - ארבעה נדרים

מתני' 
ארבעה נדרים התירו חכמים 
נדרי זרוזין ונדרי הבאי ונדרי שגגות ונדרי אונסין 
נדרי זרוזין כיצד 
היה מוכר חפץ ואמר קונם שאיני פוחת לך מן הסלע 
והלה אומר קונם שאיני מוסיף לך על השקל 
שניהם רוצין בשלשה דינרין: 

גמ' 
ארבעה נדרים התירו חכמים כו' 
אמר ליה רבי אבא בר ממל לרבי אמי אמרת לן משמיה דרבי יהודה נשיאה 
מאן תנא ארבעה נדרים ר' יהודה היא דאמר משום רבי טרפון 
לעולם אין אחד מהן נזיר לפי שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה 
רבא אמר 
אפילו תימא רבנן מי קתני שניהן רצו שניהן רוצין קתני
[נראה מחלוקת מכוננת, אמירת הגמרא, עם סמכות של רבי יהודה נשיאה, חריפה ותקיפה, נדר היא הפלאה, ואני מבין שארבעת הנדרים שהתירו אין בהם הפלאה, ולכן התירו מלשון, אין הם נדרים בכלל.  לעומת זו, רבא אומר שנדר היא אמירה חדה על מציאות קיימת, החפץ או האדם הזה עכשיו מתקדש, ואילו ארבעת הנדרים הם בגדר שפה מתהווה, אמירות עתידות שמבטות רצון, ולא שינוי על בסיס ידע העבר] 

[מעניין איך הגמרא עוברת בין רבי יהודה נשיאה לרבא לרבינא ורב אשי...]
  
אמר ליה רבינא לרב אשי 
אמר לו טפי מסלע והלה אמר בציר משקל נדרא הוי או זרוזין הוי 
אמר ליה 
תנינא היה מסרב בחבירו שיאכל אצלו ואמר לו קונם ביתך שאני נכנס טיפת צונן שאני טועם מותר ליכנס לביתו ולשתות הימנו צונן שלא נתכוון זה אלא לשום אכילה ושתיה 
ואמאי והא טיפת צונן קאמר אלא משתעי איניש הכי 
הכא נמי משתעי איניש הכי 
אמר ליה
מי דמי גבי צונן צדיקים אומרים מעט ועושין הרבה 
הכא ספיקא הוא דלמא פחות מסלע ויותר על שקל קאמר וזירוזין הוי 
או דלמא דוקא קאמר ונידרא הוי תבעי 
(דף כא - ב)

אמר רב יהודה אמר רב אסי 
ארבעה נדרים הללו צריכין שאלה לחכם 
כי אמריתא קמיה דשמואל אמר 
תנא תני ארבעה נדרים התירו חכמים ואת אמרת צריכין שאלה לחכם 

רב יוסף מתני לה להא שמעתא בהאי לישנא 
אמר רב יהודה אמר רב אסי 
אין חכם רשאי להתיר אלא כעין ארבעה נדרים הללו 
קסבר אין פותחין בחרטה 
[סוגיא אזלא -- 
מרבי יהודה נשיאה, אין הפלאה אין נדר, לרבא יש אמירה וביטוי רצון, רבינא יש מקום שהם באמת נדר, לרב אסי הם נדר וצריכים התרה]

ההוא דאתא לקמיה דרב הונא 
א''ל לבך עלך 
א''ל לא ושרייה 

ההוא דאתא לקמיה דרבה בר רב הונא 
א''ל אילו היו עשרה בני אדם שיפייסוך באותה שעה מי נדרת 
א''ל לא והתירו 
[שוב נראה, מברר את ההבדל בין אמירה שאינה נדר לאמירה שהיא נדר וצריכה התרה]

תניא 
ר' יהודה אומר 
אומרים לו לאדם לב זה עליך אם אמר לאו מתירין אותו 
ר' ישמעאל ברבי יוסי אומר משום אביו 
אומרים לו לאדם אילו היו עשרה בני אדם שיפייסוך באותה שעה מי נדרת 
אם אמר לאו מתירין אותו 

(סימן אסי ואלעזר יוחנן וינאי) 
ההוא דאתא לקמיה דר' אסי אמר ליה 
כדו תהית 
א''ל לא ושרייה 

ההוא דאתא לקמיה דר' אלעזר 
א''ל בעית נדור 
א''ל אילו לא מרגזין לי לא בעינן כלום 
א''ל תהא כבעית 

ההיא איתתא דאדרתה לברתה אתאי לקמיה דרבי יוחנן 
אמר לה אילו הוה ידעת דאמרן מגירתיך עלה דברתך
אילו לא חמאת בה אימה מילין דעזיבה בכדי לא אדרתה מי אדרתה 
אמרה ליה לא ושרייה 

בר ברתיה דר' ינאי סבא אתא לקמיה דר' ינאי סבא 
אמר ליה אילו הוה ידעת דפתחין פינקסך וממשמשין בעובדך מי נדרת 
אמר ליה לא ושרייה 

(דף כב - א)

אמר ר' אבא מאי קראה {משלי כ-כה} ואחר נדרים לבקר 
ואע''ג דפתח ר' ינאי ליה אנן לא פתחינן ליה בהא ולא פתחינן בהדא אחרנייתא 
דאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן 
מאי פתח ליה רבן גמליאל לההוא סבא 
{משלי יב-יח} יש בוטה כמדקרות חרב ולשון חכמים מרפא 
כל הבוטה ראוי לדוקרו בחרב אלא לשון חכמים מרפא 
ולא פתחינן בהדא אחרנייתא 
דתניא 
ר' נתן אומר 
הנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאילו מקריב עליו קרבן 
ברישא פתחינן 
בסיפא 
אביי אמר פתחינן 
רבא אמר לא פתחינן 

רב כהנא מתני לה להא שמעתא בהדין לישנא 
רב טביומי מתני הכי 
בסיפא לא פתחינן 
ברישא 
אביי אמר פתחינן 
רבא אמר לא פתחינן 
והלכתא לא פתחינן 
לא ברישא ולא בסיפא 

ולא פתחינן בהא נמי דשמואל 
דאמר שמואל אף על פי שמקיימו נקרא רשע 
אמר רבי אבהו מאי קרא 
{דברים כג-כג} וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא ויליף חדלה חדלה 
כתיב הכא כי תחדל לנדור וכתיב התם {איוב ג-יז} שם רשעים חדלו רוגז 

אמר רב יוסף אף אנן נמי תנינא 
כנדרי כשרים לא אמר כלום כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה 

[-- מפה על כעס -- מעניין אם האמירה היא, הנודר מתוך כעס נשלט על ידי התחתוניות, אבל הנודר שלא מכעס לא. או אפשר הכועס ומעביר כעסו על ידי נדר ניצל מגיהנום] 

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן 
כל הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו 
שנאמר {קהלת יא-י} והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך 
ואין רעה אלא גיהנם שנאמר {משלי טז-ד} כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה 
ולא עוד אלא שהתחתוניות שולטות בו שנאמר {דברים כח-סה} ונתן ה' לך שם לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש איזהו דבר שמכלה את העינים ומדאיב את הנפש הוי אומר אלו התחתוניות 
 
עולא במיסקיה לארעא דישראל 
איתלוו ליה תרין בני חוזאי בהדיה 
קם חד שחטיה לחבריה 
אמר ליה לעולא יאות עבדי 
אמר ליה אין ופרע ליה בית השחיטה 
כי אתא לקמיה דר' יוחנן א''ל 
דלמא חס ושלום אחזיקי ידי עוברי עבירה 
א''ל נפשך הצלת 
קא תמה רבי יוחנן מכדי כתיב ונתן ה' לך שם לב רגז בבבל כתיב 
א''ל ההוא שעתא לא עברינן ירדנא 

(דף כב - ב)
אמר רבה בר רב הונא 
כל הכועס אפי' שכינה אינה חשובה כנגדו שנאמר 
{תהילים י-ד} רשע כגובה אפו בל ידרוש אין אלהים כל מזמותיו 
ר' ירמיה מדיפתי אמר 
משכח תלמודו ומוסיף טיפשות שנאמר {קהלת ז-ט} כי כעס בחיק כסילים ינוח וכתיב {משלי יג-טז} וכסיל יפרוש אולת 
רב נחמן בר יצחק אמר 
בידוע שעונותיו מרובין מזכיותיו שנאמר {משלי כט-כב} ובעל חימה רב פשע 

אמר רב אדא ברבי חנינא 
אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד שערכה של ארץ ישראל הוא מאי טעמא {קהלת א-יח} כי ברוב חכמה רב כעס 
[לכן מה, חטאו וקבלו חכמה וזה גורר כעס,  עדיף שלא חטאו ולא יהיה חכמה ולא יהיה כעס,  ומעניין שלמעלה ראינו שבבל חוץ לארץ קיים כעס אבל בישראל לא?]

[חוזרים לנדרים...בשינוי, כבר פחות נוטיים להתיר, נדרים יותר חמורים?  או יש יותר אנשים מעורבים, פחות עניין של כעס יותר מורכבות של רצון...]
אמר ר' אסי 
אין נזקקין לאלהי ישראל חוץ מקונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני ונודע שלא גנבה ושלא הכתו 

ההיא דאתאי לקמיה דרב אסי 
אמר לה במאי נדרת באלהי ישראל 
אמר לה אי נדרת במוהי שהיא כינוי בעלמא מזדקיקנא לך השתא דלא נדרת במוהי אלא באלהי ישראל לא מזדקיקנא לך
 
רב כהנא איקלע לבי רב יוסף אמר ליה 
לטעום מר מידי 
אמר ליה לא מרי כולא לא טעימנא ליה 
אמר ליה לא מרי כולא לא טעימת ליה 
הניחא לרב כהנא דאמר לא מרי כולא 
אלא לרב יוסף אמאי אמר לא מרי כולא 
הכי הוא דקאמר ליה לא מרי כולא הוא דקאמרת הלכך לא טעימת ליה 

אמר רבא א''ר נחמן 
הלכתא פותחין בחרטה ונזקקין לאלהי ישראל  

משתבח ליה רבא לרב נחמן ברב סחורה דאדם גדול הוא 
אמר לו כשיבא לידך הביאהו לידי הוה ליה נדרא למישרא 
אתא לקמיה דרב נחמן אמר ליה נדרת אדעתא דהכי 
א''ל אין אדעתא דהכי אין כמה זימנין 
איקפד רב נחמן א''ל זיל לקילעך נפק רב סחורה ופתח פיתחא לנפשיה 
רבי אומר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם 
והשתא דאיקפד ר''נ אדעתא דהכי לא נדרי ושרא לנפשיה ר''ש ברבי הוה ליה נדרא למישרא 
אתא לקמייהו דרבנן אמרי ליה נדרת אדעתא דהכי אמר אין אדעתא דהכי אין כמה זימנין
והוו מצטערי רבנן משימשא לטולא ומטולא לשימשא 
(ל''א אדעתא דהכי אין כמה זימנין והוו מצטערי רבנן משימשא לטולא ומטולא לשימשא) 
אמר ליה בטנית בריה דאבא שאול בן בטנית 
מי נדרת אדעתא דמצערי רבנן מטולא לשימשא ומשימשא לטולא 
אמר לא ושריוה 
(דף כג - א)

ר' ישמעאל בר ר' יוסי הוה ליה נדרא למישרא אתא לקמייהו דרבנן 
אמרו ליה נדרת אדעתא דהכי 
אמר להו אין נדרתא אדעתא דהכי 
אמר להו אין כמה זימנין כיון דחזא ההוא קצרא דמצטערי רבנן מחייה באוכלא דקצרי 
אמר אדעתא דמחי לי קצרא לא נדרי ושריה לנפשיה 

א''ל רב אחא מדיפתי לרבינא 
האי נולד הוא דלא מסיק אדעתיה דמחי ליה קצרא ותנינא אין פותחין לו בנולד 
א''ל האי לאו נולד הוא דשכיחי אפיקורי דמצערי רבנן דביתהו דאביי הוה לה 

ההיא ברתא הוא אמר לקריבאי היא אמרה לקריבה 
אמר לה תיתסרא הנאתי עלך אי עברת אדעתאי ומינסבת לה לקריבך 
אזלת ועברת על דעתיה ואינסבא לקריבה 
אתא לקמיה דרב יוסף אמר ליה 
אילו הוה ידעת דעברת על דעתך ומנסבא לה לקריבה מי אדרתה 
אמר לא ושרייה רב יוסף 
ומי שרי כי האי גוונא 
אין 
והתניא 
מעשה באדם אחד שהדיר את אשתו מלעלות לרגל ועברה על דעתו ועלתה לרגל 
ובא לפני רבי יוסי 
אמר לו ואילו היית יודע שעוברת על דעתך ועולה לרגל כלום הדרתה 
אמר לו לא 
והתירו רבי יוסי: