ניצוצות - קיימות, דאגה לפרנסה -- הל׳ ע״ז י״א י״ב

יש משהו שמאוד מפריע לי בשיעורים של הרב רפפורט בכל הנוגע לקיימות, מצד אחד נראה לי שיחה בריאה, מחפשים מקור, השארה, הלכה שיפתח מתוך שיחה על מה הקב״ה מבקש מאיתנו בנושא קיימות.  מצד שני אנחנו הולכים רצו ושוב בין עולם פרטי מעשי, לבין עולם כללי ובריאתי.

מדברים על תענית י״א, ההולך בדרך יאכל כשני רעבון, מחלוקת שם, (נראה פשוט במערבא לא רואים מעבר למעיו של אדם, ובבל מסתכלים טיפה יותר רחוק, עד למלון הבא), ובהמשך הגמרא, ריש לקיש, לא יתעסק בפריה ורביה בשנת רעבון שלא יפרוש מהציבור, צער הציבור, אבל לא משום מיעוט משאבים.  והגמרא הזאת נראה פשוט מחזק את האמירה שקיימות במרחב הפרטי שונה והיא דנה במעשי, וכמותי, במשאבים לעומת המשך הגמרא הדנה במרחב הציבורי ושם אין מדד לסיבתיות למשאבים.  אלא שהרב חוזר שוב ושוב, ומערב בו שיחה קיימות עולמית, ואני הולך לאיבוד.

עכשיו הרב מחבר את ההלכה הבאה, בע״ז, והכלל העולה זה חיפוש חובת האדם להאמין בהשגחה, ביטחון הפרנסה, אבל להפריז בזבוז, גם הרב הביא את ההלכה, שאין מרחמים על שוטה שנתן כספו לצדקה מעל המידה.  הכלל העולה, חובת האדם להשתמש בעולם הזה לשפר את עצמו, שימוש במשאבים כדי עבודת ה׳....

ושוב הולכים רצו ושוב והלכתי לאיבוד...

חשבתי להציב שאלה, יש הבדל בין מקרים שאפשר למדוד סיבתיות לבין מקרים שאי אפשר, פשוט.  אפילו ההלכה למטה, עם הקריאה בפסוקים משנה אותי, מעלה אותי מותר, זה דבר שאפשר למדוד.  אבל עם לחש על מכה, זה חיצוני לאדם, ומורכב מאוד, איך אפשר לוודא שהלחש הוא זה שריפאה את המכה?  אי אפשר.

https://www.sefaria.org.il/Mishneh_Torah%2C_Foreign_Worship_and_Customs_of_the_Nations.11.12?lang=he&with=all&lang2=he




הַלּוֹחֵשׁ עַל הַמַּכָּה וְקוֹרֵא פָּסוּק מִן הַתּוֹרָה. 

וְכֵן הַקּוֹרֵא עַל הַתִּינוֹק שֶׁלֹּא יִבָּעֵת 

וְהַמַּנִּיחַ סֵפֶר תּוֹרָה אוֹ תְּפִלִּין עַל הַקָּטָן בִּשְׁבִיל שֶׁיִּישַׁן. 

לֹא דַּי לָהֶם שֶׁהֵם בִּכְלַל מְנַחֲשִׁים וְחוֹבְרִים 

אֶלָּא שֶׁהֵן בִּכְלַל הַכּוֹפְרִים בַּתּוֹרָה 

שֶׁהֵן עוֹשִׂין דִּבְרֵי תּוֹרָה רְפוּאַת גּוּף 

וְאֵינָן אֶלָּא רְפוּאַת נְפָשׁוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג כב) "וְיִהְיוּ חַיִּים לְנַפְשֶׁךָ". 

אֲבָל הַבָּרִיא 

שֶׁקָּרָא פְּסוּקִין וּמִזְמוֹר מִתְּהִלִּים 

כְּדֵי שֶׁתָּגֵן עָלָיו זְכוּת קְרִיאָתָן וְיִנָּצֵל מִצָּרוֹת וּמִנְּזָקִים 

הֲרֵי זֶה מֻתָּר:

הרב רפפורט הקשה מתחילת הלכה לסופה, מדוע הקורא פסוקין בסוף ההלכה מותר? (האם יש הבדל בין הגנה לבין ריפוי?)

הרב אמר (כזכור לי), לרמב״ם עיקר עבודה זרה היא כפירה בהשגחת הקב״ה, והמנחש כופר בהשגחת הקב״ה.  בסוף ההלכה הרמב״ם מדבר על מי שמאמין בהשגחת ה׳, ורוצה לשנות את עצמו, קריאת הפסוקין הם דרך לשינוי עצמי, ומכוח השינוי העצמי תבוא השגחת ה׳ ויגן עליו.

לשיטתי, זה מזכיר לי מסכת נדרים דף ט׳ (הדף יומי לאחרונה) הנודר כרשעים אסור, ורצתי להבדיל בין הגשמה רוחנית בחפץ גשמי, שזה באמת נשמע כדברי הרמב״ם פה ׳רפואת הגוף׳ מול ׳רפואת נפשות׳, ותחילת ההלכה דנה בחפץ חיצוני לאדם, וסוף ההלכה דנה בנפש הפנימי בתוך האדם.  וזה גם נשמע כמו הרב רפפורט...

ואולי אפשר לומר, הפיסקא הראשונה היא למידה מונחת, והפיסקא השניה למידה שאינה מונחת.