1. במשנה - יום כיפור כמו מיתה, שינו מהותי באדם (ולא כן תשובה)
2. רב יהודה - השלמת החיסרון היא הגדרת כפרה על ידי תשובה (ויום כיפור אינה השלמת החיסרון)
שינוי תפיסה,
- מכפרה
- נקיון
[יום כיפור מכפר, תשובה מנקה ולכן:]
3. ברייתא - יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר עַל כָּרֵיתוֹת וְעַל מִיתוֹת בֵּית דִּין, וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה גָּמוּר.
[אבל לנקות צריך תשובה:]
שינוי בין
- אי-נקיון עם תשובה לנושא שם לשוא
- אי-נקיון לשאינו שב
4. אַרְבָּעָה חִלּוּקֵי כַפָּרָה - כריתות אין להם כפרה ביום כיפור [כלומר אין להם נקיון]
[יוצא אין דרך לנקות כריתות עם תשובה, משום שהשלמת החסר אין לו משמעות בגדר זהות האדם, לא שאין כפרה שלימה, יש כפרה שלימה מיום כיפור, גם לכריתות! רק אין מושג נקיון
או אפשר
תשובה פרטית מפריע! היא חוצה את הסקאלות, כאשר עושים תושבה פרטית אין יכולת לעשות תשובה כללית של יום כיפור]
עיקר הדין שווה, יום כיפור מכפר על דברים שאין בהם אפשרות להשלים, אלא שד׳ חלוקי כפרה יש עוד מימד, יש דברים שאפילו יום כיפור לא מכפר. אני צריך לומר שקיימות שתי סוגי כריתות, כריתות הדומות ללאו שהם יום כיפור מכפר (בברייתא) וכריתות שאינם דומות. שניהם בגדר אין אפשרות להשלמה
לשיטתי, כאשר קיימת חיסרון התשובה פירושה להחזיר את החסר, נזקי ממון, חייב לשלם, להשלים את החסר. רק תלוי אם האדם הזה גרם לחיסרון או נתחייב להשלימה אפילו ללא סיבה ישירה.
אבל כאשר אין חיסרון, ובכל זאת יש נזק, אולי הנזק עצמי אולי לאחר, נזק עצמי אכל דם או חֵלב, נזק לאחר אולי מוציא שם רע זה דוגמא, חייב לשלם קנס ולהתחתן איתה, לתת לה שם.
מה הדין לרופא או אחות, האם היא יכולה לשים את עצמה בסכנה ולעבור על לאו ׳לא תשים דמים בבתך׳ [או עשה? ׳ונשמרתם לנפשותכם׳], כאשר היא פעולת כשליח ציבור, יש מקום לומר שאין לאו אלא על היחיד. אבל אם היא פועלת כיחיד, מנין לה היתר?
חייל בתפקיד, זהות כללי, עושה נזק, אינו חייב להשלים את החסר. למשל פרשת אשת יפת תואר, מה קורה עם החייל לא נודע לו שהמלחמה נגמרה?
חייל פרטי, שומר ראש פרטי, חייב על נזק.
חייל פרטי שחשב שהוא כללי, טעה, ולכן אינו משלים את החסר, אבל מביא קורבן, יום כיפור מכפר, שינוי של כל העולם סביבו מחזיר אותו למקומו...
וירוס פרטי, שאינו מדביק בקלות, הפרט שמדביק עם בכוונה, הוא אדם המזיק.
וירוס כללי, שמדביק קרוב הנזק ונזק גדול, חייב להרחיק את המזיק, אע״פ שאינו מדביק ישירות,
(סימן קנה דין הרחקת נזיקין, כיון דנפיש היזק דשמעון וגם תשמיש שמעון קבוע)
התפוצה של הוירוס מגדיר אותה כללי. אדם המעביר את הוירוס אינו מזיק, ואין השלמת הנזק, אע״פ שגרמא פטור (וחייב בדיני שמים), כגון הכופף קמתו של חבירו בפני הדליקה ברוח שאינה מצויה, אבל שם הוא פועל בידים, רק שעזרה של רוח שאינה מצויה, דבר לא צפוי ולא ודאיי גורר את הנזק, אבל פה זה אפילו לא גרמא, הוא לא מבעיר את הבערה, הוא לא מלבה את האש, אין הוא עושה פעולה בידיים, אין פעולה מכוונת שמעביר את הוירוס, והוא גם לא חייב בשמירתה, שאין לו ידיעה על היותה.
אבל עם זה כללי, אפשר לומר שיש חיוב הרחקה, לא ברור על מי להתרחק. האם הוירוס היא ׳נפיש היזק ושימוש קבוע ברשות הרבים?׳
מה קורה אם אדם בכל זאת העביר ויורס קטלני, איזו כפרה הוא צריך? נראה שהוא צריך יום כיפור, שינוי באישיות, להיות חלק מהכלל. ובדוגמא הזאת כמו הגרי״ד אפשר לומר שאין האדם מתכחש להיות כלל לאומי, כנסת ישראל, והוא משתייך לכלל זה, אלא יש כלל שנוצר יחסית לוירוס, ברשות הרבים. וזה לעומת כלל לאומי, שנוצר על ידי קב״ה, על ידי ברית מילה, או שבת.
-----
https://www.sefaria.org.il/Yoma.85b.9?lang=he&with=all&lang2=he
מַתְנִי׳
חַטָּאת וְאָשָׁם וַדַּאי — מְכַפְּרִין.
מִיתָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים — מְכַפְּרִין עִם הַתְּשׁוּבָה.
תְּשׁוּבָה —
מְכַפֶּרֶת עַל עֲבֵירוֹת קַלּוֹת: עַל עֲשֵׂה, וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה.
וְעַל הַחֲמוּרוֹת הוּא תּוֹלֶה, עַד שֶׁיָּבֹא יוֹם הַכִּפּוּרִים וִיכַפֵּר.
[לי נראה פשוט שהמשנה אומרת, יום כיפור כמו מיתה, שינו מהותי באדם, ולא כן תשובה]
...
גְּמָ׳
...
מִיתָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפְּרִין עִם הַתְּשׁוּבָה.
עִם הַתְּשׁוּבָה — אִין, בִּפְנֵי עַצְמָן — לָא.
נֵימָא דְּלָא כְּרַבִּי.
דְּתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: עַל כל עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, בֵּין עָשָׂה תְּשׁוּבָה בֵּין לֹא עָשָׂה תְּשׁוּבָה — יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, חוּץ (מִפּוֹרֵק עוֹל), וּמְגַלֶּה פָּנִים בַּתּוֹרָה, וּמֵיפֵר בְּרִית בָּשָׂר, שֶׁאִם עָשָׂה תְּשׁוּבָה — יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, וְאִם לֹא עָשָׂה תְּשׁוּבָה — אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר.
אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי:
תְּשׁוּבָה בָּעֲיָא יוֹם הַכִּפּוּרִים, יוֹם הַכִּפּוּרִים לָא בָּעֲיָא תְּשׁוּבָה
תְּשׁוּבָה מְכַפֶּרֶת עַל עֲבֵירוֹת קַלּוֹת: עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה.
הַשְׁתָּא עַל לֹא תַעֲשֶׂה מְכַפֶּרֶת, עַל עֲשֵׂה מִיבַּעְיָא?
אָמַר רַב יְהוּדָה,
הָכִי קָאָמַר: עַל עֲשֵׂה, וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁנִּיתַּק לַעֲשֵׂה.
[לפי רב יהודה, נראה ברור שהשלמת החיסרון היא הגדרת תשובה וכפרה. לאו הניתק לעשה, כמו לא תגנובו עם והשיב את הגזילה, החזרה (ממש תשובה, ׳השיב את הגזילה׳) על ידי מצוות העשה משלימה את החיסרון שנוצר על ידי עברת הלאו]
וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה גָּמוּר לָא?
וּרְמִינְהוּ,
אֵלּוּ הֵן קַלּוֹת: עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה,חוּץ מִ״לֹּא תִשָּׂא״!
״לֹא תִשָּׂא״ וְכֹל דְּדָמֵי לֵיהּ.
תָּא שְׁמַע,
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כֹּל שֶׁהוּא מִ״לֹּא תִשָּׂא״ וּלְמַטָּה — תְּשׁוּבָה מְכַפֶּרֶת, מִ״לֹּא תִשָּׂא״ וּלְמַעְלָה — תְּשׁוּבָה תּוֹלָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר.
״לֹא תִשָּׂא״ וְכל דְּדָמֵי לֵיהּ.
תָּא שְׁמַע:
לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בְּחוֹרֵב תְּשׁוּבָה ״וְנַקֵּה״, יָכוֹל אַף ״לֹא תִשָּׂא״ עִמָּהֶן — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא יְנַקֶּה״. יָכוֹל אַף שְׁאָר חַיָּיבֵי לָאוִין כֵּן — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֶת שְׁמוֹ״, שְׁמוֹ הוּא דְּאֵינוֹ מְנַקֶּה, אֲבָל מְנַקֶּה שְׁאָר חַיָּיבֵי לָאוִין.
תַּנָּאֵי הִיא,
דְּתַנְיָא: עַל מָה תְּשׁוּבָה מְכַפֶּרֶת — עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁנִּיתַּק לַעֲשֵׂה,
וְעַל מָה תְּשׁוּבָה תּוֹלָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר — עַל כָּרֵיתוֹת וְעַל מִיתוֹת בֵּית דִּין, וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה גָּמוּר.
[מחלוקת בין הברייתא הזאת לברייתא בהמשך של ד׳ חלוקי כפרה. שני מוקדים, א) לאו הניתק לעשה דומה לעשה ב) כריתות יום כיפור מכפר. והמשנה שלנו כמו הברייתא הזאת לגבי כריתות ויום כיפור אבל בפשטות לא כמו הברייתא לגבי לאו הניתק לעשה.
יוצא שד׳ חלוקי כפרה חולק על פשט המשנה לגבי יום כיפור, מדוע הרמב״ם פוסק ד׳ חלוקי כפרה?
ואולי משום שהמשנה כמו הברייתא לגבי לאו הניתק לעשה. כלומר תשובה ויום כיפור כוחם אפילו לעוונות שאי אפשר להשלים את החסר, וזה אין מחלוקת, רב יהודה והברייתא פשוט מחלקים אחרת קצת, אבל עיקר הדין שווה, יום כיפור מכפר על דברים שאין בהם אפשרות להשלים, אלא שד׳ חלוקי כפרה יש עוד מימד, יש דברים שאפילו יום כיפור לא מכפר. אני צריך לומר שקיימות שתי סוגי כריתות, כריתות הדומות ללאו שהם יום כיפור מכפר (בברייתא) וכריתות שאינם דומות. שניהם בגדר אין אפשרות להשלמה.]
אָמַר מָר: לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בְּחוֹרֵב ״וְנַקֵּה״. מְנָא לַן? דְּתַנְיָא, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר ״נַקֵּה״, שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר ״לֹא יְנַקֶּה״, וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר ״לֹא יְנַקֶּה״, שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר ״נַקֵּה״. הָא כֵּיצַד? מְנַקֶּה הוּא לְשָׁבִין, וְאֵינוֹ מְנַקֶּה לְשֶׁאֵינָן שָׁבִין.
שָׁאַל רַבִּי מַתְיָא בֶּן חָרָשׁ אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה בְּרוֹמִי: שָׁמַעְתָּ אַרְבָּעָה חִלּוּקֵי כַפָּרָה שֶׁהָיָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל דּוֹרֵשׁ? אָמַר: שְׁלֹשָׁה הֵן, וּתְשׁוּבָה עִם כּל אֶחָד וְאֶחָד.
עָבַר עַל עֲשֵׂה וְשָׁב — אֵינוֹ זָז מִשָּׁם עַד שֶׁמּוֹחֲלִין לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים״.
עָבַר עַל לֹא תַעֲשֶׂה וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה — תְּשׁוּבָה תּוֹלָה, וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם״.
עָבַר עַל כָּרֵיתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית דִּין וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה — תְּשׁוּבָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים תּוֹלִין, וְיִסּוּרִין מְמָרְקִין. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם וּבִנְגָעִים עֲוֹנָם״.
אֲבָל מִי שֶׁיֵּשׁ חִילּוּל הַשֵּׁם בְּיָדוֹ — אֵין לוֹ כֹּחַ בִּתְשׁוּבָה לִתְלוֹת וְלֹא בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים לְכַפֵּר וְלֹא בְּיִסּוּרִין לְמָרֵק, אֶלָּא כּוּלָּן תּוֹלִין, וּמִיתָה מְמָרֶקֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנִגְלָה בְאזְנָי ה׳ צְבָאוֹת אִם יְכוּפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמוּתוּן״.
