עשה, סקאלה פרטי, אין בו מעשה לאחר
לא תעשה, סקאלה בין אישי, יש מעשה שמערב אחר
כריתות, סקאלה לאומי
חילול ה', סקאלה עולמי
פרק א
תניא בסוף יומא:
שלושה חלוקי כפרה הם, ותשובה עם כל אחד.
עבר על מצוַת עשה ושב, אינו זז משם עד שמוחלין לו.
עבר על מצוַת לא תעשה ושב, תשובה תולה ויום הכיפורים מכפר.
(פירוש, דאף על גב דלענין קיום – מצות עשה גדולה, שדוחה את לא תעשה, היינו משום שעל ידי קיום מצות עשה ממשיך אור ושפע בעולמות עליונים מהארת אור אין סוף ברוך הוא (כמו שכתוב בזוהר דרמ"ח פקודין אינון רמ"ח אברין דמלכא), וגם על נפשו האלקית, כמו שאומרים "אשר קידשנו במצוותיו". אבל לעניין תשובה, אף שמוחלין לו העונש על שמרד במלכותו יתברך ולא עשה מאמר המלך, מכל מקום האור נעדר וכו'. וכמאמר רז"ל על פסוק "מעוות לא יוכל לתקן", "זה שביטל קריאת שמע של ערבית או" וכו'. דאף שנזהר מעתה לקרות קריאת שמע של ערבית ושחרית לעולם, אין תשובתו מועלת לתקן מה שביטל פעם אחת.
והעובר על מצות לא תעשה, על ידי שנדבק הרע בנפשו, עושה פגם למעלה בשורשה ומקור חוצבה (בלבושים דעשר ספירות דעשיה, כמו שכתוב בתיקוני זוהר: "לבושין תקינת לון דמינייהו פרחין נשמתין לבני נשא" וכו'), לכך אין כפרה לנפשו ולא למעלה עד יום הכיפורים, כמו שכתוב: "וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל ומפשעיהם" וכו' "לפני ה' תטהרו", "לפני ה'" דייקא.
ולכן אין ללמוד מכאן שום קולא חס ושלום במצוות עשה, ובפרט בתלמוד תורה. ואדרבה, אמרו רז"ל: "ויתר הקב"ה על עבודה זרה" וכו', אף שהן כריתות ומיתות בית דין, "ולא ויתר על ביטול תלמוד תורה").
לשיטת בעל התניא, אין הבדל בין עשה ללא תעשה, בעיקרון של חשיבות, שניהם מונעים אור, רק שעשה מונע אור, ולא תעשה פוגע ביכולת להוריד אור. ובעצם כם אין הבדל עקרוני לכריתות גם, רק צריך יותר מאמץ לכפר. ובפרק ב׳ בעל התניא ממשיך כאילו הם שבים, וצריכים קורבנות כולם, רק אלו קורבן זה ואלו קורבן אחר..ובהמשך עוד יותר מפורש הגישה הכמותית, מספר תעניות לכל עוון...
https://he.wikisource.org/wiki/%D7%96%D7%91%D7%97%D7%99%D7%9D_%D7%95_%D7%90
עבר על כריתות ומיתות בית דין, תשובה ויום הכיפורים תולין וייסורין ממרקין
(פירוש, גומרין הכפרה. והוא מלשון מריקה ושטיפה לצחצח הנפש. כי כפרה היא לשון קינוח, שמקנח לכלוך החטא),
שנאמר: "ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עוונם".
עד כאן לשון הברייתא:
והנה מצוַת התשובה מן התורה היא עזיבת החטא בלבד
(כדאיתא בגמרא פרק ג' דסנהדרין ובחושן משפט סוף סימן ל"ד לעניין עדות), דהיינו שיגמור בליבו בלב שלם לבל ישוב עוד לכסלה למרוד במלכותו יתברך ולא יעבור עוד מצוַת המלך חס ושלום, הן במצוות עשה הן במצוות לא תעשה. וזהו עיקר פירוש לשון תשובה, לשוב אל ה' בכל ליבו ובכל נפשו, לעובדו ולשמור כל מצוותיו, כמו שכתוב: "יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ה'" וכו'. ובפרשת נצבים כתיב: "ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו" וכו' "בכל לבבך" וכו', "שובה ישראל עד ה' אלקיך" וכו', "השיבנו ה' אליך" וכו'. ולא כדעת ההמון, שהתשובה היא התענית.
ואפילו מי שעבר על כריתות ומיתות בית דין, שגמר כפרתו היא על ידי יסורים, היינו שהקב"ה מביא עליו יסורים (וכמו שכתוב "ופקדתי בשבט" וכו', "ופקדתי" דייקא). והיינו כשתשובתו רצויה לפניו יתברך בשובו אל ה' בכל ליבו ונפשו מאהבה, אזי באתערותא דלתתא וכמים הפנים וכו' – אתערותא דלעילא, לעורר האהבה וחסד ה', למרק עוונו בייסורים בעולם הזה, וכמו שכתוב: "כי את אשר יאהב ה' יוכיח" וכו'.
ולכן לא הזכירו הרמב"ם והסמ"ג שום תענית כלל במצוַת התשובה, אף בכריתות ומיתות בית דין, רק הווידוי ובקשת מחילה, כמו שכתוב בתורה: "והתודו את חטאתם" וכו'.
ומה שכתוב ביואל: "שובו עדי בכל לבבכם בצום ובבכי" כו', היינו לבטל הגזרה שנגזרה למרק עוון הדור על ידי יסורים בארבה. וזהו הטעם בכל תעניות שמתענין על כל צרה שלא תבוא על הציבור, וכמו שכתוב במגילת אסתר.
ומה שנמצא בספרי המוסר, ובראשם ספר הרוקח וספר חסידים, הרבה תעניות וסיגופים לעובר על כריתות ומיתות בית דין, וכן למוציא זרע לבטלה, שחייב מיתה בידי שמים כמו שכתוב בתורה גבי ער ואונן, ודינו כחייבי כריתות לעניין זה, היינו כדי לינצל מעונש יסורים של מעלה חס ושלום. וגם כדי לזרז ולמהר גמר כפרת נפשו. וגם אולי אינו שב אל ה' בכל ליבו ונפשו מאהבה, כי אם מיראה.
פרק ב
אך כל זה לעניין כפרה ומחילת העוון, שנמחל לו לגמרי מה שעבר על מצוַת המלך כשעשה תשובה שלימה, ואין מזכירין לו דבר וחצי דבר ביום הדין לעונשו על זה חס ושלום בעולם הבא, ונפטר לגמרי מן הדין בעולם הבא. אמנם שיהיה לרצון לפני ה' ומרוצה וחביב לפניו יתברך כקודם החטא להיות נחת רוח לקונו מעבודתו, היה צריך להביא קרבן עולה אפילו על מצוַת עשה קלה שאין בה כרת ומיתת בית דין,
כמו שדרשו רז"ל בתורת כהנים על פסוק "ונרצה לו", וכדאיתא בגמרא פרק קמא דזבחים דעולה מכפרת על מצוַת עשה. והיא דורון לאחר שעשה תשובה ונמחל לו העונש, וכאדם שסרח במלך ופייסו על ידי פרקליטין ומחל לו, אף על פי כן שולח דורון ומנחה לפניו שיתרצה לו לראות פני המלך (ולשון "מכפרת", וכן מה שכתוב בתורה "ונרצה לו לכפר עליו", אין זו כפרת נפשו, אלא לכפר לפני ה' להיות נחת רוח לקונו, כדאיתא שם בגמרא, וכמו שכתוב: "תמים יהיה לרצון").
[לי נראה שהגמרא בזבחים אומר ההפך, דף ז ע״ב, קורבן עולה אינה דומה לקורבן חטאת, אין לה מימד של זיקה לבעלים ואין לה אותה מימד של כפרה כמו חטאת, היא רק דורון, כלומר אין האדם מתחייב על ידי מעשיו להביא עולה אלא רק מצוך נדבה. לגבי קב״ה, אין הוא צריך מתנות ודורון...]
ועכשיו שאין לנו קרבן להפיק רצון מה', התענית הוא במקום קרבן,
כמו שכתוב בגמרא, שיהא מיעוט חלבי ודמי שנתמעט כאילו הקרבתי לפניך וכו'. ולכן מצינו בכמה תנאים ואמוראים שעל דבר קל היו מתענים תעניות הרבה מאד, כמו רבי אלעזר בן עזריה שהיה מתיר שתהא פרה יוצאה ברצועה שבין קרניה בשבת, וחכמים אוסרים, ופעם אחת יצאה כן פרתו של שכנתו ולא מיחה בה, והושחרו שיניו מפני הצומות על שלא קיים דברי חביריו. וכן רבי יהושע שאמר: "בושני מדבריכם בית שמאי", והושחרו שיניו מפני הצומות. ורב הונא פעם אחת נתהפכה לו רצועה של תפילין, והתענה ארבעים צומות, וכהנה רבות.
ועל יסוד זה לימד האריז"ל לתלמידיו על פי חכמת האמת מִסְפַּר הצומות לכמה עוונות וחטאים, אף שאין בהן כרת ולא מיתה בידי שמים, כמו על הכעס קנ"א תעניות וכו'. ואפילו על איסור דרבנן, כמו סתם יינם יתענה ע"ג תעניות וכו'. וכן על ביטול מצוַת עשה דרבנן, כמו תפילה יתענה ס"א תעניות וכו'.
ודרך כלל, סוד התענית היא סגולה נפלאה להתגלות רצון העליון ברוך הוא, כמו הקרבן שנאמר בו "ריח ניחוח לה'". וכמו שכתוב בישעיה: "הלזה תקרא צום ויום רצון לה'", מכלל שהצום הנרצה הוא יום רצון.
פרק ה׳
...
וזהו ענין הכרת, שנכרת ונפסק חבל ההמשכה משם הוי"ה ברוך הוא שנמשכה מה"א תתאה כנ"ל. וכמו שכתוב בפרשת אמור: "ונכרתה הנפש ההיא מלפני אני ה'", "מלפני" דייקא. ובשאר עבירות שאין בהן כרת, על כל פנים הן פוגמין הנפש כנודע. ופגם הוא מלשון פגימת הסכין, והוא על דרך משל מחבל עב שזור מתרי"ג חבלים דקים, ככה חבל ההמשכה הנ"ל כלול מתרי"ג מצוות, וכשעובר חס ושלום על אחת מהנה נפסק חבל הדק וכו'. אך גם בחייב כרת ומיתה, נשאר עדיין בו הרשימו מנפשו האלקית, ועל ידי זה יכול לחיות עד חמישים או שישים שנה ולא יותר (ומה שאמרו בשם האריז"ל שנכנסה בו בחינת המקיף וכו', אינו ענין לחיי גשמיות הגוף, ומיירי עד חמישים שנה, או בזמן הזה כדלקמן)
[לשיטת בעל התניא, הכרת מעיד על ניתוק בין קב״ה ליהודי, ולא בין יהודי לאומה. ועיין הגרי״ד המסביר על הישות ׳כנסת ישראל׳, וכרת מפריד בין היחיד לציבור. אולם הגרי״ד אומר שביום כיפור הציבור מתכפר והיחיד מתכפר דרך צינור הכלל]
רמב״ם הלכות תשובה פרק א׳
הלכה ד
אע"פ שהתשובה מכפרת על הכל, ועצמו של יוה"כ מכפר, יש עבירות שהן מתכפרים לשעתן, ויש עבירות שאין מתכפרים אלא לאחר זמן. כיצד?
- עבר אדם על מצות עשה שאין בה כרת ועשה תשובה, אינו זז משם עד שמוחלין לו. ובאלו נאמר: "שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם" (ירמיהו ג, כב).
- עבר על מצות לא תעשה שאין בה כרת ולא מיתת בית דין ועשה תשובה, תשובה תולה ויום הכפורים מכפר. ובאלו נאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם" (ויקרא טז, ל).
- עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה, תשובה ויוה"כ תולין, ויסורין הבאין עליו גומרין לו הכפרה. ולעולם אין מתכפר לו כפרה גמורה עד שיבואו עליו יסורין. ובאלו נאמר: "ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם" (תהלים פט, לג).
- במה דברים אמורים? בשלא חילל את השם בשעה שעבר. אבל המחלל את השם, אע"פ שעשה תשובה, והגיע יום הכפורים והוא עומד בתשובתו ובאו עליו יסורין, אינו מתכפר לו כפרה גמורה עד שימות. אלא תשובה, יוה"כ ויסורין - שלשתן תולין, ומיתה מכפרת, שנאמר: "ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון" (ישעיהו כב, יד).
הלכה ד
ואל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העונות והחטאות שעשה אין הדבר כן אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם ולא עוד אלא ששכרו הרבה שהרי טעם טעם החטא ופירש ממנו וכבש יצרו אמרו חכמים מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו כלומר מעלתן גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם מפני שהן כובשים יצרם יותר מהם.
הלכה ה
כל הנביאים כולן צוו על התשובה ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין שנאמר והיה כי יבאו עליך כל הדברים וגו' ושבת עד ה' אלהיך ושב ה' אלהיך וגו'.
הלכה ו
גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה שנאמר שובה ישראל עד ה' אלהיך ונאמר ולא שבתם עדי נאם ה' ונאמר אם תשוב ישראל נאם ה' אלי תשוב כלומר אם תחזור בתשובה בי תדבק התשובה מקרבת את הרחוקים אמש היה זה שנאוי לפני המקום משוקץ ומרוחק ותועבה והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד וכן אתה מוצא שבלשון שהקדוש ברוך הוא מרחיק החוטאים בה מקרב את השבים בין יחיד בין רבים שנאמר והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי ונאמר ביכניהו ברשעתו כתוב את האיש הזה ערירי גבר לא יצלח בימיו אם יהיה כניהו בן יהויקים מלך יהודה חותם על יד ימיני וגו' וכיון ששב בגלותו נאמר בזרובבל בנו ביום ההוא נאם ה' צבאות אקחך זרובבל בן שאלתיאל עבדי נאם ה' ושמתיך כחותם .
https://www.etzion.org.il/he/talmud/seder-moed/massekhet-yoma/%D7%99%D7%95%D7%9E%D7%90-%D7%93%D7%A3-%D7%A4%D7%95-%D7%9B%D7%A4%D7%A8%D7%94-%D7%95%D7%AA%D7%A9%D7%95%D7%91%D7%94
הגרי"ד (על התשובה, עמוד 77 ואילך) מסביר שיסודה של כפרה זו באחדות הישראלית סביב עבודת המקדש:
"מה היא מהות הכפרה של יום הכיפורים? האם היא כפרת יחיד... או שמהות הכפרה מכוונת לכנסת ישראל כולה כ"אני" קיבוצי...? התשובה לשאלה זו נמצאת בנוסח התפילה של יום הכיפורים, בברכה של קדושת היום: 'מלך מוחל וסולח לעוונותינו ולעוונות עמו בית ישראל'... מכאן שביום הכיפורים ישנם שני סוגי כפרה: הכפרה האחת היא אינדיבידואלית, פרטית, לכל יחיד ויחיד מישראל... אבל גם כנסת ישראל בשלימותה, כ"אני" מסתורי אחד, כאישיות עצמית, מיטהרת ביום הזה לפני הקדוש ברוך הוא...
כפרה כפולה זו נוגעת ליום הכיפורים, לעיצומו של יום. האם הוא הדין בנוגע לכפרה של השעיר לעזאזל? התשובה על כך היא: לא, בשום אופן לא. כפרה זו של השעיר המשתלח אין בה כלל כפרת יחיד. וכי מי מתכפר בקרבן? הבעלים! וכאן בעלי הקרבן אינם יחידים, אלא כלל ישראל...
עכשיו גם נבין בשל מה פסק הרמב"ם כי שעיר המשתלח מכפר אף ללא תשובה. כשהקרבן הוא אישי-פרטי, והאיש המקריב הוא רשע שלא שב בתשובה, הרי ממילא קרבנו הוא בבחינת "זבח רשעים תועבה" ואין בו כפרה, אבל בשעיר המשתלח בעל הקרבן אינו יחיד מסוים אלא הציבור, כנסת ישראל... ולפיכך קרבנה מכפר על כל אחד מישראל, כל זמן שיחיד זה מתדבק לכנסת ישראל והוא חלק בלתי נפרד ממנה בקשר שלא נותק".
כאמור, מכוח אותו ממד כללי סבורים גם חכמים שבשעיר המשתלח יש כפרה חלקית המתאפשרת אף בלי תשובה. לדעת הגרי"ד (בהמשך דבריו שם), זו גם החלוקה בין עבירות קלות וחמורות. בעבירות החמורות נאמר "ונכרת מעמיו", והן פוגעות בעצם ההשתייכות לכנסת ישראל, וממילא שוב לא יוכל השעיר הכלל ישראלי לכפר עליהן.
נמצאנו למדים שאמנם אין כפרה בלא תשובה, אך עצם החיבור לכלל ישראל הרי הוא כתשובה. בלשון הראי"ה (אורות התשובה יז, ב):
"הארת התשובה ישנה בישראל. התעוררות חפצה של האומה בכללה לשוב אל ארצה, אל מהותה, אל רוחה ואל תכונתה, באמת אור של תשובה יש בה".
[נראה לי שהגרי״ד סובר שסוג הכפרה ליחיד דומה, כלומר יחיד שחטאה, ומתכפר על ידי השעיר המשתלח, זה כמו יחיד שעשה תשובה...ועוד הגרי״ד אומר שצריך אמונה בכנסת ישראל, ואין פעולה לחיבור לאומה, אלא רק אמונה שכנסת ישראל קיימת, נצח ישראל. ולכן הגרי״ד ממשיך ואומר שהוא כועס על יהודי ארץ ישראל האומרים שאין קיום ליהדות הגלות (בארה״ב), שאמירה זו לטעמו של הגרי״ד מעיד על חוסר אמונה בכנסת ישראל]
איגרת התשובה
פרק י והנה תשובה עילאה זו דאתדבקותא דרוחא ברוחא על ידי תורה וגמילות חסדים היא בבחינת המשכה מלמעלה למטה, להיות דבר ה' ממש בפיו, וכמו שכתוב: "ואשים דברי בפיך", וימינו תחבקני בגמילות חסדים, דחסד דרועא ימינא וכו'. אבל אדם התחתון צריך לילך ממדרגה למדרגה ממטה למעלה, היא בחינת תשובה עילאה ואתדבקות רוחא ברוחא בכוונת הלב בתפילה, ובפרט בקריאת שמע וברכותיה, כדי לומר "ואהבת" כו' "בכל לבבך ובכל נפשך" וכו' באמת לאמיתו, וכן "והיו הדברים האלה" וכו' "ודברת בם" וכו', להיות דבר ה' בפיו באמת, ואין אמת וכו'. וכן לקיים כל המצוות, כמו שאומרים "אשר קידשנו במצוותיו", כמו "הרי את מקודשת לי", היא בחינת קודש העליון, לשון פרישות והבדלה, שאינו יכול להתלבש תוך עלמין משום דכולא קמיה כלא חשיב, אלא בבחינת סובב כל עלמין, הוא רצון העליון ברוך הוא וכו' כמו שנתבאר בליקוטי אמרים פרק מ"ו. וגם אחר התפילה אומרים "אליך ה' נפשי אשא", דהיינו לאתדבקא רוחא ברוחא כל היום וכו'. וכל זה על ידי ההתבוננות בגדולת אין סוף ברוך הוא בהעמקת הדעת בשתיים לפניה ובפסוקי דזמרה, כנודע.
ומאחר שהתפילה היא בחינת תשובה עילאה, צריך להקדים לפניה בחינת תשובה תתאה. וזהו שאמרו רז"ל במשנה: "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש", ופרש רש"י: הכנעה. והיא בחינת תשובה תתאה לעורר רחמים כנ"ל, וכדיליף התם בגמרא מקרא דכתיב "והיא מרת נפש".
אכן בברייתא שם תנו רבנן, אין עומדין להתפלל אלא מתוך שמחה. ועכשיו בדור יתום הזה, שאין הכל יכולין להפוך לבם כרגע מן הקצה, אזי עצה היעוצה להקדים בחינת תשובה תתאה בתיקון חצות כנ"ל. ומי שאי אפשר לו בכל לילה, על כל פנים לא יפחות מפעם אחת בשבוע לפני יום השבת, כנודע ליודעים שהשבת היא בחינת תשובה עילאה, ושב"ת אותיות "תש"ב אנוש", כי בשבת היא עליות העולמות למקורם כו', ובפרט תפילות השבת ודי למבין.
(ובזה יובן מה שכתוב: "שובה אלי כי גאלתיך". פירוש, כי מאחר ש"מחיתי כעב פשעיך", היא העברת הסטרא אחרא, ו"גאלתיך" מן החיצונים בהתעוררות רחמים עליונים באתערותא דלתתא בתשובה תתאה כנ"ל, אזי "שובה אלי" בתשובה עילאה).
