דוגמא. שרפרף.

שרפרף הינו כסא פשוט הבנוי מארבעה פרטים. שלושה רגלים ומקום ישיבה. 

אם המקום ישיבה דומה לרגלים העומדים במצב עולה ויורד אין דרך לשרפרף לתפקד כמקום ישיבה. 

אפילו אם הרגלים שונים בתכלית השינוי ממקום הישיבה אבל כל הרגלים זהים ומקומם תחת במקום ישיבה זהה. השרפרף גם לא יכול לעמוד. שהרי דומה לכסא עם רגל אחד.  

ככל שהרגלים מרוחקים אחת מהשניה יש יותר איזון ויציבות לשרפרף. 

כל רגל היא פרט. וכל פרט חייב להיות שונה מחברתה כדי ליצור כלל יציב שאינן מתכפל על עצמו. 

כאשר הפרטים שונים אחד מהשני ומתחברים יש לעמוד על צורת החיבורים. בשרפרף כל רגל מחובר למקום הישיבה אבל אינו מחובר לרגל אחר וגם אינו מחובר לאותו מקום במקום ישיבה.    חיבור זה צריך הכוונה. שטבע הדבר שמחברים פרטים הוא לחבר את כולם בצורה שווה  וכמו שראינו כל פרט חייב להיות שונה ולהתחבר במקום שונה.   בדוגמא הזאת יש שני סוגי פרטים שוני: רגלים, ומקום ישיבה. ויש חיבורים שונים 

כאשר הפרטים בשרפרף התחברו נברא כיסא ראוי לשימוש. האם הפרטים התבטלו?  כאשר אני מודד את השרפרף במדד של שימוש ככסא אכן אין פרטים נפרדים. אין רגל ואין מקום ישיבה. כל זמן שהכיסא יציב. אבל אם הכיסא אינו יציב אני יתחיל לבדוק את הרגלים ושאר הפרטים.  כלומר ככל שהפרטים יותר רחוקים אחת מהשני ההתבטלות הבאה מכוח התכללות יותר שלימה. 

בעולם של רב אשלג ככל שהפרט אינו מתפקד הוא מתבטל. ובעולם של רב קוק הפוך.  

עוד נראה שעד שלא נתנתי משמעות לבריאה החדשה אין התכללות. כלומר רק כאשר אני מחוץ למערכת הפרטים רואה את הצורות המתחברות ואומר זה שרפרף רק אז יש משמעות ורק אז הנאמר למעלה נכון.  רק אז היחס בין הפרטים מעכב. שהרי אם אני יתן משמעות אחרת נניח שהפרטים ביחד הם כלי כמו פטיש למשל אז באמת מקום הפרטים פחות חשוב. 

דרך אגב נראה לי עוד דוגמא סל של פירות.  ככל שיש פירות שונות בתוך הסל הערך של הסל עצמו מתעצם. ואילו יש אוסף של פירות דומות הייתי אומר שיש כלל של פירות אבל לא ריבוי.  

חפצא וגברא

כאשר אני מעלה חפץ ממקום נמוך למקום גבוה, מקובל בעולם הפיזיקה לומר שהחפץ קיבל אנרגיה.  יש שני אפשרות בתיאור של היחס בין האנרגיה לחפץ.  להבנתי לשיטת אינשטיין, אי אפשר להפריד בין החפץ לזמן ומקום, המערכת זמן מקום חפץ היא אחת.  ולכן חפץ במקום נמוך היא לא אותה חפץ במקום גבוה.  החפץ קיבל אנרגיה, ועכשיו נמדדת לחפץ חדש (אחר).

אבל אפשר גם לפרש שהחפץ לא משתנה.  ואין אפשרות למזג חומר עם אנרגיה.  שני עולמות שונות שאינם מתחברות (ראה שמים וארץ http://heavenisforheaven.blogspot.co.il/)

דוגמא מעניינת היא void

מרחב מחוסר חומר ובכל זאת אין לה אנרגיה אפסית. יש הסתברות לשינוי אנרגיה. מזה נראה לי מוכח שאנרגיה מנותקת מחומר. 

כאשר אני מעלה חפץ למקום גבוה, מאזן האנרגיה במערכת הכללי אינו משתנה, אבל במערכת הפרטית של 'חפץ' ומערכת הפרטית של 'אני' יש שינוי, מעבירים אנרגה מ'אני' ל'חפץ'.  האנרגיה אינו נכלל לתוך החפץ, אלא האנרגיה נכללת לתוך המערכת של 'חפץ'-'אנרגיה'.  החפץ יש לו יכולת לתפוס אנרגיה, וכאשר החפץ נמצא גבוה הוא תופס יותר אנרגיה במערכת 'חפץ' הכולל כדור הארץ וכוח משיכה.

הפרטים, חומר ואנרגיה מתכללים בתוך מערכת של חפץ-כדור הארץ. ודווקא משום שאנרגיה שונה לחלוטין מחומר, שני פרטים רחוקים זה מזה, הם מתכללים לגוף אחת מורכב, ואז אפשר לדבר על חפץ באנרגיה נמוכה כגוף אחת שונה מחפץ באנרגיה גבוה שהיא גוף אחר, לא משום שהחפץ ספג אנרגיה, אלא משום שנולד חפץ חדש.

החצר בשותפות אינה אותה חצר של הפרט עם שיעבוד של שני אנשים (במקום בעלות של אדם אחת), אלא החצר בריאה חדשה, התכללות של שני פרטים שונים לחלוטין, וככל שהזהות של כל פרט מובדל ופרש מהשני, ומוגדר היטב, כך ההתכללות יותר טובה ובוראת חצר חדשה.  לכן (בנדרים דף מ"ו) חצר הניתנת לחלוקה מתחיל כשני פרטים נבדלים יותר מחצר שאינה ניתנת לחלוקה, ולכן מתכללת יותר טוב לגוף חדש, שבה אפילו רבי אליעזר בן יעקב אוסר כניסה.  הגוף החדש, הזהות המשותפת, היא מכריע, ואי אפשר כבר לראות את הפרטים, ואי אפשר לומר לתוך שלי אני נכנס.  אבל בחצר שלא ניתנת לחלוקה, אין התכללות שלימה, יש התכללות שנופלת על עצמה ומצמצת את עצמה, שני גופים דומים אינם מכללים לגוף חדש מורכב, מבלי שיהיה פרט שיוצא ומלמד על הכלל אין השותפות חזקה.  

הטענה היא ש'חפץ באנרגיה' הבנוי מהתכללות פרטים שונים, היא תיאור אחרת מזו של אינשטיין, של חפץ-מקום-זמן.  שאינשטיין מחבר בין הפרטים משום שהם דומים (אולי) ואילו אני מחבר בין חומר לאנרגיה משום שהם שונים.  או אפשר להסביר שאינשטיין יצר התכללות של פרטים שונים, וככל שהפרט 'זמן' שונה מהפרט 'מקום' הכלל יותר מורכב.

כאשר אנו אומרים שנדר היא על החפצא, הכוונה היא שהחפץ אחרי נדר אינה אותה חפץ שהיא הייתה לפני הנדר.  החפץ נתעלה למדרגה חדשה של אנרגיה.  או משום שהיא עברה בעלות, וכמו אינשטיין, החפץ מקבל שם חדש במרחב של זמן ומקום ובעלות, חפץ של פלוני שונה מחפץ של אלמוני, חפץ של הקדש שונה מחפץ של הדיוט.  או משום שהחפץ התכלל בתוך פרטים, ונברא חפץ חדש.  ה'אני' של החפץ השתנה.

אני רוצה לראות משהו דומה בשבועה לנדר, אפשר שכאשר נשבע (ולא נדר), ה'אני' של האדם הנשבע משתנה.  'האנוכי' אינו משתנה, אי אפשר לשנות את נפשו, ה'נפשיה' של הנשבע אינו יכול להשתנות.  לעומת 'חרם' שאינה התכללות אלא העברת בעלות נטו, שבועה התכללות, ודומה לנזירות ולנדר, במובן שיש הכללות ובריאה חדשה, הנזיר אינו אותו 'אני' כמו שהיה לפניכן.

אבל הביטוי 'גברא' (במיוחד מול הבטוי 'חפצא'), אינה מגדיר התכללות, אלא בשפה של 'גברא' השבועה היא דומה לחרם.

לראות את הנולד ולצמצם את התוכן (reducibility and predictability)

יצרית הכלל אינה דבר שאפשר לצפות, אפילו הרואה את הנולד לא רואה את בריאה של הכלל.  ראית הנולד היא ראיה של תולדה, כאשר יש אב המוליד, יש תהליך היוצר, סיבה ומסובב.

אז דרך אחת להגדיר את המורכבות בחיים, בריאת הכלל על ידי פרטים, היא לוודא שאי אפשר לצמצם את התוכן, ואי אפשר לצפות ולראות את הנולד.  דרך זו היא דרך השלילה, מלאו שומעים הן, אם דבר אינו פשוט, אינו בר צמצם אינו ניתן לצפיה, אז הדבר הוא מורכב.

אבל יש עוד דרך, דרך חיובי להגדיר מורכבות החיים.  למדוד את הפרטים, ולמדוד את הקשרים, ומשם להתקדם ....

שפה הבנוי ממילים, היחס בין הפרט לפרט, אם קיים יחס פשוט, דמיון, אז אין מקום ליצירת מורכבות.  ואפילו אם יש פרטים שונים, אבל אין קשרים בין הפרטים, גם אז אין מורכבות.  מורכבות בנוי מפרטים שונים (פרט היוצא מהכלל ומלמד על הכלל כולו) המקושרים ברשת עמוקה, כלומר קשרים קרובים ורחוקים.

mesh with hubs and clusters and deep connections....

התכללות או הפשטה (מחנה משותף) -- שורש העניין

כאשר יש אוסף פרטים, אפשר לחפש את שורשם בשני אופנים ובכך ליצור או כלל או ריבוי.  

כלל בנוי על ידי יצור הפשטה, המחנה המשותף לאוסף הפרטים.  הפשטה זו היא ה'כלל' במובן הזה של כלל מול ריבוי, במובן של אב טיפוס ותולדות (וראה http://ashlag-cause-and-kook-affect.blogspot.co.il/2015/04/blog-post_86.html)

בכלל הבנוי מאוסף פרטים אין הרבה אינפורמציה בכלל.  הפרטים עדיין קיימים ונשענים במידה על שורשם הנמצא בכלל.  אבל אין הכלל מוסיף ערך לפרטים, אלא מייצג רעיון המשותף לפרטים.

בריבוי, ההתכללות בורא דבר חדש. אוסף הפרטים מתכללים לתוך הריבוי, הכלל החדש הוא יותר מאוסף הפרטים.  ויש מקום לכל פרט להוסיף אינפורמציה לכלל.  כלל רווי אינפורמציה נשען על השוני בין הפרטים ולא המשותף ביניהם (וכמו שכתבתי http://ashlag-cause-and-kook-affect.blogspot.co.il/2015/06/blog-post_18.html, וגם הדוגמא:

[וגם פה אפשר להגדיר שני סוגי ביטול והתכללות לרב קוק, אחד כנר שמתחבר לעוד נראה ובורא אבוקה (...) השני היא ביטול של הפרט בתוך הכלל כאשר הפרטים שונים, והפרט יצא מהכלל ללמד על הכלל כולו.   נראה לי להגדיר את הביטול הראשון כביטול פשוט, ולא מורכבת, כל פרט דומה, וההתכללות בורא דבר חדש, אבל דבר ללא הרבה אינפורמציה.  ואילו הביטול השני היא ביטול מורכב, שכל פרט שונה, ודווקא השוני מחזק את הכלל.  הפרט היוצא מלמד על הכלל כולו.])

בכלל הרווי אינפורמציה מושג 'שורש' הוא שונה.  

בכלל הדליל אינפורמציה הכלל הוא השורש של הפרטים, וכל פרט משתתף בשורש זה, כלומר בתחילה אפשר להגדיר שורש, רעיון בסיס, ומתוכו להגדיל עץ, התהוות השורש במרחב משותף, וענפים שונים לכל פרט.  אפשר לדבר על תהליך בזמן, של צמיחה, שהשורש גדל ומתחלק לפרטים.  מתחילים בנקדות זמן ראשונה, שבו יש שיווין, וגדלים עם הזמן לענפים שונים.

לעומת זה, בריבוי, הכלל הוא שורש הפרטים בצורה הפוכה.  כל פרט שונה, ודווקא השוני מזין את הפרט.  אבל גם העתיד משפיע.  אין תהליך בזמן של צמיחה חד כיוונית.  אלא שפרטים מעצמם ומעצמאותם גדלים, וכאשר הם מתכללים, יש בריאה חדשה.  והבריאה החדשה יש לה אנרגיה חדשה שחוזרת ומזינה את הפרטים.  כלומר כל פרט ניזון משני מקורות, מקור פרטי שאינו משותף עם שאר הפרטים, ומקור כללי המשותף.  אבל המקור הפרטי אינו משותף משום שהיא תחילת התהליך, אלא משום שהיא תוצר של התהליך.  

השורש של הפרטים בריבוי הינו הכלל, אבל לא במובן הקודם, אלא שורש המזין, ונותן כוח לפרט הוא גם מהכלל, אבל הוא גם מהפרט עצמו.

אני ואנוכי -- זהות עצמאית

זהות עצמית נבנה על סך הזהויות של האדם.  הזהות הפרטית האישי היא אחת, ואחריו הזהות המשפחתית וכן הלה.

הרב יוסף סולוביציק Aseres_Hadibrot_1_1969 ב1:30 מפרש את הההבל בין 'אני' ו'אנוכי', ואומר 'אני' אינו מגדיר את זהות בצורה שלימה, 'אני אוכל' שווה ל'אוכל', אבל כאשר יש ספק לזהות האוכל אז אומרים 'אנוכי'.  'אנוכי אנוכי מנחמכם', הנביא מגדיר בבירור מי הוא זה שינחם אותם 'אנוכי', הזהות הברורה והשלימה.

לי נראה שאפשר להגדיר את הזהות של 'האני' (אליבא דראי"ה) כמכלול הזהויות הכולל זהות של 'אנוכי' (הפרטי האישי), המשפחתי (הפרטי משפחתי), וכן הלה.  ואולי אני מפרש את הרב סולוביציק, ש'אנוכי' הוא הבירור הזהות הפרטי.  החלק של הזהות שלי שאינו משותף לאף אחד אחר.  אבל ה'אני' הוא מכלול (דבר שלא התייחס אלי הרב סולוביציק).  'אני' כולל 'אנוכי', אבל גם כולל 'אבא', 'בעל'...

יוצא שה'אני' בנוי ככלל.  ויש לה דרגה נשגבה כמכלול לרב קוק.

בדומה אבל שונה לרב אשלג, האנוכי הוא מקור הרצון לקבל (וכל לרב סולוביציק). ויש לה חשיבות כמידת המלכות הפועלת ומניפה את התהליך של השפעה. בעיקרו 'אנוכי' היא המידה התחתונה, הרחוקה מקב"ה, והופכית לצורתה של הנשמה היחידה.  

לא ברור לי החלוקה בין ה'אני' לבין ה'אנוכי' לרב אשלג.  אולי 'אני' הוא האדם במצב של תהליך ושיעור קומה מלא, ואילו אנוכי הוא רק המלכות ורצון לקבל.

במידה מסוימת שני השיטות דומות, בזה שיש שיעור קומה מלאה.  לרב אשלג השיעור קומה נבנה על בסיס תהליך בזמן, ולר קוק הוא נבנה בחיבור רעויוני, הכללות.

-=-=
עכשיו ראיתי במסכת בבא בתרא, דף קע״ב

-- אין מה לעשות, זה החפץ לב שלי, לראות את היחס בין הכלל לפרט...יחס של זהות פרטית וזהות כללית.  האם קנין מתהל במישור הפרטי או כללי,  הם למשל גט פשוט הוא יותר פתוח או סגור לפירוש הרבים מגט מקושר?  האם העדים חושפים את מהות הקנין הפרטי, מפרסמים את התוכן השטר (טופס), או עדים מפרסים את מערכת היחסים הבין אישית, (טורף השטר)

מתני’

שני אחין אחד עני ואחד עשיר 

והניח להן אביהן מרחץ ובית הבד 

עשאן לשכר 

השכר לאמצע 

עשאן לעצמו 

הרי העשיר אומר לעני קח לך עבדים וירחצו במרחץ 

קח לך זיתים ובא ועשה בבית הבד 

[החידוש, אע"פ שאינו יכול לממש את זכויתיו, והעשיר מקבל יותר מהירושה, עדיין זה נקראה 'לאמצע', או אפשר בהינתן ההמשך, השיח הוא סביב 'זהות'.  יש זהות לעשיר וזהות לעני, שניהם במישור אחד יש להם אותה זהות 'אחים', 'יורשים', 'בעלים של בית המרחץ' ובמישור אחר פרטי יש להם זהות אחרת 'עני' ו'עשיר', זה שהזהות הפרטית לא מאפשרת לעני להשתכר אינו מפריע לזהות המשותפת להתקיים.  אבל במקרה הבא, הזהות המשותפת של 'תושב אותה עיר' 'עיר אחת', מפריע לקיום של קניינין, הזהות הפרטית אינו מועיל, אפשר משום ששם הוא משהו פרטי, אבל לא נראה לי, נראה לי שם שהוא חלק מזהות החיצונית שאחרים משתמשים בו.]

שנים שהיו בעיר אחת שם אחד יוסף בן שמעון ושם אחר יוסף בן שמעון 

אין יכולין להוציא שטר חוב זה על זה 

ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב 

נמצא לאחד בין שטרותיו שטרו של יוסף בן שמעון פרוע 

שטרות שניהן פרועין 

כיצד יעשו 

ישלשו

ואם היו משולשין 

יכתבו סימן 

ואם היו מסומנין 

יכתבו כהן:

ביטול

הרב אשלג מתייחס לביטול בתחילת 'פתיחה לחכמת הקבלה' (אות ד' נדמה לי), שם הרב גוטלייב מפרש דבריו על פי פירוש האור ברוך, מדוע יתבטל הכלי לאור.  העולה מדבריהם הוא משל הידוע, כללו של דבר 'שרגא בטיהרא לא מהני', כלומר אור הנר אינו מועיל באור יום.

ביטול אור הנר בפני אור הגדול ממנו מגדיר 'ביטול' בעולמו של הרב אשלג.  כאשר תיפקוד הדבר אינו מועיל, אין דרך למדוד את תועלת הדבר.  בשפה של הרב אשלג, נר מוגדר כאשר הוא משפיע אור וקיים בריאה שמקבל את האור.  אולם, כאשר אי אפשר לזהות בריאה המקבל את ההשפעה, אין ההשפעה מוגדרת, והנר מתבטלת.  

זה הגדרה יפה בעולם המעשה, שבו נמדדים פעולות ותוצאות.  אבל יש הגדרה אחרת לביטול, בעולם הבריאה.

הרב קוק גם משתמש במילה 'ביטול', וכוונתו למושג אחר לגמרי.

לשיטת הרב קוק הפרט מתבטל כאשר הוא נכלל בתוך הכלל. והמשל המתאים אינו תיפקודו של הפרט או הנר אלא היחס בין אברי גוף. 

כאשר אבר אחד קיים במנותק משאר הגוף אפשר לראות באבר המופרד יחידה עצמאית.  אבל כאשר מחברים את האבר לגוף אי אפשר לדבר על האבר כיחידה עצמאית.  אלא כל האברים מתחברים לכלל החדש ויוצרים בריאה חדשה גוף עצמאי. הגוף החדש הוא גם אבר פרטי ביחס לגופים אחרים. וכן התהליך ממשיך בהתכללות האברים והגופים הפרטים לגופים יותר כללים.  

האבר מתבטל לתוך הכלל מכוח אחדות הכלל. וזה התבטלות גמורה. אין האבר ממשיך לתפקד כמו הנר במשל של הרב אשלג.

[וגם פה אפשר להגדיר שני סוגי ביטול והתכללות לרב קוק, אחד כנר שמתחבר לעוד נראה ובורא אבוקה (ודרך אגב עכשיו נראה לי פשט יפה במנהג של אבוקה בהבדלה, אמירה על בריאת האור כביטול של נרות והכללותם).  השני היא ביטול של הפרט בתוך הכלל כאשר הפרטים שונים, והפרט יצא מהכלל ללמד על הכלל כולו.   נראה לי להגדיר את הביטול הראשון כביטול פשוט, ולא מורכבת, כל פרט דומה, וההתכללות בורא דבר חדש, אבל דבר ללא הרבה אינפורמציה.  ואילו הביטול השני היא ביטול מורכב, שכל פרט שונה, ודווקא השוני מחזק את הכלל.  הפרט היוצא מלמד על הכלל כולו.]

כהמשך נראה לי שאפשר להגדיר חיות בכל מצב. אולי נאומר בכל יום קיים חיות.  כאשר ביום השלישי התיחד הדשא ונמדדה לעצמה הייתה חיות לעולם.  וכאשר ביום השישי האדם התחבר לדשא אז התחיל הדשא לצמוח ובזה הגדרת חיות לעולם. 

וכן כאשר אבר מתיחדת ונפרדת וקיים לעצמה יש לה חיות מסוימת. והחיות לא נמדדת בתפקודה או תועלת מעשיה. אלא במידת התכללות הפרטים שבה. לא כמות הפרטים בלבד אלא התחברות הפרטים על ידי קישריהם  היא מהווה עיקר יצירת החיות. 

[ובהמשך להערה הקודמת, כאשר הפרטים דומים וההתכללות היא פשוטה, אין מקום לחיבורים, שהרי כל חיבור דומה לחברו.  אי אפשר ליצור שפה ומשפטים המורכבות מפרטים, אפשר רק לספור כמותית את מספר הפרטים.  ויאלו ככל שהפרטים שונים, יש חשיבות יותר לחיבורים.  והשפה הנוצרת עשירה, מלאה משפטים]

אולם לראות את החיות חייבים נקודת תצפית מחוץ לאבר ורק אחרי התבטלות האבר בתוך הגוף החדש יש מקום לראות את החיות שהייתה באבר. 

כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד עלהכלל כולו יצא

כאשר יש פרטים והם נכללים לתוך כלל, כיצד ניתן לשמור על הזהות הפרטית בתוך הכלל?  האם זה רצוי?

לדוגמא.

אני דוד.  זהות פרטי

אני אב ובעל. זהות משפחתי

אני שכן בבית שמש. זהות קהילתי

אני אזרח במדינת ישראל. זהות לאומי

כל מעגל אולי מכליל ומבטל את הזהות במעגל הפנימי.  כאשר אני מתפקד כאב אני צריך לבטל את הרצונות הפרטים של דוד.  כאשר אני מתפקד כאזרח אני מבטל את הביטוי של המשפחה.

האם אני יכול לשמור על הזהות הפרטי ולמנף אותה בתוך הזהות הלאומי? כיצד ובמה זה מועיל?

יש פתרון המבוסס על מקום וזמן, כאשר יש חילוק במקום או זמן אפשר להגדיר הפכים.

לפעמים אני עצמי לפעמים אני משפחתי וכדומה.

עכשיו נראה לי: אם כל הפרטים זהים, אין מקום 'להתכללות', אין מקום ל’אחדות’ יש רק 'אחידות'.  בשפה שלי כמות האינפורמציה קטנה מאוד, אפשר לדחוס את כל המסר למקום קטן.  אבל אם יש שוני בין הפרטים, הסיפור הפוך, יש מקום לאחדות בין הפרטים בשונים. ככל שאני יוצא מהכלל אני תורם יותר לכלל.

הפתרון הזה אינו מפריד במקום וזמן. 

השלב הבא הוא הדרך שבא הפרטים מקושרים אחד לשני ליצור את הכלל.  יש כלל הבנוי על ידי חיבור פשוט (ודליל) ויש כלל הבנוי על ידי רשת עמוק ומורחב.  התרומה של הפרט לכלל יחסי לכמות ואיכות הקשרים.  אז יש שני מרכיבים (פרמטרים)במערכת מורכבת, השוני (הזהות העצמי) של הפרט, וצורת הקשר בין הפרטים.

  

עכשיו אני מחפש ביטוי ספרותי, בשפה במילים, בסיפור, שמדגים את ההבדל…אני מרגיש שאפשר לבנות משפט המבוסס על פרטים (מילים), שהמילים א) שונים אחד מהשני, ויש להם זהות עצמית, וב) אפשר לקשר בין המילים בדרכים שונים.  הדוגמא שעולה לראש הוא פארדוקס, נניח שני משפטים: "אני מהאיי קריט". ואני אומר: "כל הקריטים הם שקרנים" .יש קשר בין שני המשפטים, ככל שהקשר חזק יותר הפאראדוקס יותר בוטה.

אבל צריך להיות דוגמא בגמרא…

עכשיו נראה לי לפרש ככה מחלוקת אביי ורבא בנדרים דף כ”ג נדמה לי, לשיטת אביי (שיטה של בריאה חדשה הדומה לרב קוק וכללות הפרטים) כאשר אני מוסר מודעה בראש השנה ואני דווקא לא זכור בשעת נדר, המודעה קיימת, אבל אם אני מקרב את המודעה (על ידי זכרון) אז המודעה אינה קיימת.  וההסבר לשיטתי היא שאביי סובר רק כאשר כל מרכיב, כל אמירה פרטית יש לה זהות עצמית חזקה, זה בראש השנה וזה בשעת נדר, אז הם קיימים בבריאה חדשה בהתכללות.  אבל אם אין זהות עצמית חזקה לכל פרט, אז הם מבטלים אחד את השני, הם מתכפלים אחד תחת השני.

ואילו לרבא, לשיטתו שמודדים את המעשה והתוצר של הנדר (בדומה לרב אשלג, ופילוג בין זמן למקום), אז כאשר המודעה זכור בשעת נדר, יש חיבור פשוט ביניהם….

עוד ניסוי -- בתוך הגמרא (נדרים המשך הסוגיא (דף כ”ד ע”א בסוף)

ת''ש

יתר על כן אמר ר''א בן יעקב

האומר לחבירו קונם שאני נהנה לך

אם אי אתה מתארח אצלי ותאכל עמי פת חמה ותשתה עמי כוס חמין

והלה הקפיד כנגדו

אף אלו נדרי זירוזין

ולא הודו לו חכמים

[אני שומע חידוש בזה ש'הלה הקפיד', כלומר מתברר לנו הרצון של השני.  במקרים הקודמים ובמשנה שלנו אנחנו מברים את הרצון של הנודר, ואילו עכשיו חשוב לנו לברר את הרצון של השני.  וכאשר שני הרצונות מכוונות זה המשנה הראשונה (חכמים) 'שניהם רוצים בדינר', אבל כאשר יש שני רצונות מנוגדות, יש מחלוקת.  רבי אליעזר בן יעקב סובר שכל זמן שקיים שפה פרטית (או על ידי מודעה או על ידי זה שברור לנו רצונו) אע"פ שאין זה שפה משותפת, יש בריאה חדשה, אז יש נדר, אבל התוכן של הנדר מוגדר על ידי השפה הפרטית.  ואילו חכמים מסכימים בדבר אחד, שאפשר לברוא נדר בשפה פרטית, אבל אי אפשר לפרש אותה לפרט.  הפירוש תלוי גם על אחרים.  ולכן כאשר השני מקפיד, הנדר חל ואוסר.  ואולי הסוגיא בתחילתה מלמד דבר דומה, בתוך שיטתו של רבי אליעזר בן יעקב, השפה הפרטית של המודעה והשפה הפרטית של הנדר הם שני פרטים, ודומים למקרה הזה של שני אנשים, שני פרטים שאחד מקפיד ואחד אינו מקפיד.  ובדומה למודעה שמתנגש עם הנדר, גם שני האנשים מתנגשים, ושאלה זו רק בתוך שיטתו של רבי אליעזר בן יעקב, אבל לשיטת חכמים כל זמן שפרט אחד מקיים את הנדר, הנדר קיים.  שני הפרטים בכלל לא נכללים.  ואילו לרבי אליעזר בן יעקב, לאביי יש התכללות דווקא שכל פרט יש לו זהות עצמי (נר בתוך אבוקה), ולרבא יש התכללות דווקא כאשר הם מתבטלים אחד ליד השני (נר בפני השמש)]