עגלה ערופה, קדושת הארץ, גבולות האבות

ללמוד תורה במנותק מהמציאות היא לא רק טעות אידאלוגית, וטעות בלימוד תורה, אלא היא עוול ממש, כאשר הקב״ה נתן לנו מציאות כה אמיתית, חוויות תנ״כיות, ואנחנו נתעלם מהאמת הזו העומד מולנו?

-=-=-

כִּי־יִמָּצֵ֣א חָלָ֗ל בָּאֲדָמָה֙ אֲשֶׁר֩ ה׳ אֱלֹקיךָ נֹתֵ֤ן לְךָ֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ נֹפֵ֖ל בַּשָּׂדֶ֑ה לֹ֥א נוֹדַ֖ע מִ֥י הִכָּֽהוּ׃

וְיָצְא֥וּ זְקֵנֶ֖יךָ וְשֹׁפְטֶ֑יךָ וּמָדְדוּ֙ אֶל־הֶ֣עָרִ֔ים אֲשֶׁ֖ר סְבִיבֹ֥ת הֶחָלָֽל׃

יש שפירשו מיקום מצווה זו, בין כי תצא למלחה לכי תצא למלחמה, כמצווה המלמדת יחס לזולת, במלחמה האבן עזרא אומר יש הרבה חללים, ומסבירים האדם נהיה פחות רגיש לחלל, האדם הסובייקט נהפך לאובייקט, חפץ מונח.

שאלתי את אשר בננו, האם אחרי החוויות שלו בשביעי הוא איבד רגישות לחללים, או היה מושפע מהדברים שראה, גופות בשדרות, גופות במרחב לחימה מול מחבלים, גופות במסיבת הנובה...אשר ענה ׳לא׳, הוא לא הרגיש שהחוויות האלו השפיעו עליו, אולי אלא שטיפלו בגופות הושפעו, ונפשם נפגם וצריכים טיפול מצוותי, אבל הוא לא.

לכן לא נראה לי שהמציאות שלנו מתאים לפירושם, מצוות עגלה ערופה יש בה יחודיות שאינה רק באה ללמד על רגישות לזולת.

המשנה בסוטה אומרת:

נִמְצָא רֹאשׁוֹ בְּמָקוֹם אֶחָד וְגוּפוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר —
מוֹלִיכִין הָרֹאשׁ אֵצֶל הַגּוּף,

דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר:

הַגּוּף אֵצֶל הָרֹאשׁ.

המשנה שמביאה מקרה של ניתוק בין ראש לגוף מיוחדת לעגלה ערופה, ויש הגיון שעריפת העגל באה במקרה של עריפת החלל ומזכיר את עריפת חמור ביציאת מצרים (כפר נא לעמך אשר פדית), 

אבל מה המשמעות של עריפת חלל?  המקרה שאני מכיר של אדיר טהר, חייל שערפו לו ראשו וחטפו את הראש לעזה, כואב עד אין סוף, מה למדתי, שהאבא קנה מקומו בהר הרצל, עד כדי כך שהאבא (דוד טהר) לא הסכים לקבל עזרה להטמנת הראש עם הגוף, הוא חפר בעצמו במקום גופת בנו והטמין את הראש ליד הגוף.

הרמב״ם הל רוצח ושמירת הנפש פרק י׳ הל׳ ט׳

מֵהֵיכָן מוֹדְדִין. מֵחָטְמוֹ. נִמְצָא גּוּפוֹ בְּמָקוֹם אֶחָד וְרֹאשׁוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר מוֹלִיכִין הַגּוּף אֵצֶל הָרֹאשׁ וְקוֹבְרִים אוֹתוֹ בִּמְקוֹמוֹ. וְכֵן כָּל מֵת מִצְוָה מוֹלִיכִין גּוּפוֹ אֵצֶל רֹאשׁוֹ וְנִקְבָּר בִּמְקוֹמוֹ:

 מה מקור הדין של ׳קונה מקומו׳ -- האם עגלה ערופה נלמדת מתקנות יהושע?  נראה קשה להגיד שהדין הדאורייתא נלמד מתקנה של יהושע.  האם יהושע למד מעגלה ערופה? אם כן מאיפה?

הרמב״ם פוסק בהל׳ ב׳:

אַחַר שֶׁמּוֹדְדִין וְנוֹדְעָה הָעִיר הַקְּרוֹבָה קוֹבְרִין אֶת הַנֶּהֱרָג בִּמְקוֹמוֹ 

המדידה היא קובעת מקומו.  לשיטתי, יצירת מקום נעשה על ידי הוספת אנרגיה למערכת, קישורים בין הפרטים, עד כדי  כך שהכלל בוקע ועולה מאליה, והכלל עולה למקום עליון חדש.  מה יותר פשוט ממדידת מרחקים.

התחדש לי שעגלה ערופה כקודשים, מפורש בדברי הרמב״ם, וזה מסביר מדוע כהונים ובית דין הגדול בירושלים הם חלק מהסיפור, יש פה סיפור לאומי, הקרבת קורבן, יצירת מקדש לאומי על יד נחל איתן.

ונראה כהמשך שיטתי, כדי ליצור מקום חדש צריך לחבר את הפרטים בסקאלה הנמוכה וכאשר האנרגיה מספיק גבוהה, החיבורים מספיק חזקים, מתווסף גורם חיצוני שמושך לכלל החדש, ובסיפור שלנו המרחב הלאומי, המקדש, מוסיף אור חיצוני לפרטים ומאגד אותם לכלל החדש, ומייצרת מקום קדוש

עגלה ערופה מלמדת אותנו כיצד לקנות מקום בארץ ישראל, במרחב הלאומי, פוסקים כרבי עקיבא, הראש הוא העיקר, הרוח של העם מביא איתו את הגוף, וכך קונים מקום חדש, ממלאם את החלל בתוכן לאומי.

נראה לי שדוד טהר במציאות של רבי אליעזר, הוא הביא את ראשו של בנו לגופו, משום שגופו כבר קנה מקום לאומי בהר הרצל.

=-=-

לשיטת אמי עליה השלום, הייתי אומר שלוחם שראה גופות, יש טראומה של חוסר אחריות של הממשלה, איך הלאום הפקיר את החיים של אזרחיה (ואולי חייליה). כדי לעומד מול הטראומה הזאת הבאת עגלה ערופה מחזירה את אחריות הלאומית למקום.

=-=-

דף מה:

מַתְנִי׳
נִמְצָא מְכֻוּוֹן בֵּין שְׁתֵּי עֲיָירוֹת — שְׁתֵּיהֶן מְבִיאוֹת שְׁתֵּי עֲגָלוֹת,
דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.


וְאֵין יְרוּשָׁלָיִם מְבִיאָה עֶגְלָה עֲרוּפָה.
[מדהים שהלכה זו נמצאת פה, ממש לפני ראשו וגופו...]

נִמְצָא רֹאשׁוֹ בְּמָקוֹם אֶחָד וְגוּפוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר —
מוֹלִיכִין הָרֹאשׁ אֵצֶל הַגּוּף,
דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר:
הַגּוּף אֵצֶל הָרֹאשׁ.


מֵאַיִן הָיוּ מוֹדְדִין? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִטִּיבּוּרוֹ,
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מֵחוֹטְמוֹ,
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: מִמָּקוֹם שֶׁנַּעֲשֶׂה חָלָל, מִצַּוָּארוֹ.

גְּמָ׳
מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר — קָסָבַר אֶפְשָׁר לְצַמְצֵם, וּ״קְרוֹבָה״, וַאֲפִילּוּ קְרוֹבוֹת. 

וְאֵין יְרוּשָׁלָיִם מְבִיאָה עֶגְלָה עֲרוּפָה — דְּאָמַר קְרָא ״לְרִשְׁתָּהּ״, 

וְקָסָבַר: יְרוּשָׁלַיִם לֹא נִתְחַלְּקָה לִשְׁבָטִים. 

נִמְצָא רֹאשׁוֹ בְּמָקוֹם כּוּ׳. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? 

אִילֵּימָא לְעִנְיַן מְדִידָה קָמִיפַּלְגִי, הָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא ״מֵאַיִן הָיוּ מוֹדְדִין״, 

מִכְּלָל דְּרֵישָׁא לָא בִּמְדִידָה עָסְקִינַן! 

אָמַר רַבִּי יִצְחָק: בְּמֵת מִצְוָה קָנָה מְקוֹמוֹ קָמִיפַּלְגִי, 

[רש״י -- קנה מקומו - לקוברו שם דזה אחד מי' תנאים שהתנה יהושע בפרק מרובה (ב"ק דף פא.):]

וְהָכִי קָאָמַר: לְקוֹבְרוֹ קָנָה מְקוֹמוֹ, 

וְהֵיכָא דְּנִמְצָא רֹאשׁוֹ בְּמָקוֹם אֶחָד וְגוּפוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר — 

מוֹלִיכִין הָרֹאשׁ אֵצֶל הַגּוּף, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: הַגּוּף אֵצֶל הָרֹאשׁ. 

בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי — מָר סָבַר: גּוּפֵיהּ בְּדוּכְתֵּיהּ נָפֵיל, רֵישָׁא דְּנָאדֵי וְנָפֵיל, 

וּמָר סָבַר: רֵישָׁא הֵיכָא דְּנָפֵיל נָפֵיל, גּוּפָא הוּא דְּרָהֵיט אָזֵיל.

-=-=--=

נראה לשיטתי, קודם מבודדים את הפרטים, שתי עיירות, וירושלים לא נתחלקה לפרטים לכן אי אפשר להוריד אותה לסקאלה של הפרט, ואחר שמבודדים את הפרטים מייצרים קשרים ביניהם על ידי מדד מרחק (ממש).  הקשרים מחברים את הפרטים לכלל חדש, ומייצרים מקום גבוהה יותר.

מחלוקת בין ר׳ עקיבא לר׳ אליעזר במדד מרחק, מה המרחק בין אדם לעיירה, האם אדם מתקשר לעיר ולחברה על ידי פעולותיו, גופו, ר׳ אליעזר -- או אדם מקושר לעיר ולחברה על ידי ראשו שיטת ר׳ עקיבא.  

המחלוקת הראשונה אינה במרחק לעיר אלא ביצירת המקום החדש.  ההבדל הוא שהמרחק לעיר היא בסקאלה הנמוכה, ושם הערך היא חיי האדם *הפרטי*, ממקום (בסקאלה הנמוכה) שנוצר החיים (רבי אליעזר טיבורו רבי עקיבא נשמת האדם ורבי אליעזר בן יעקב מקום שנגמר החיים), אבל מקום הארץ, קנין בארץ, היא מקום חדש שנוצר אחרי החיבור של הפרטים, בסקאלה גבוהה יותר, לא פרטי, קנין המקום החדש נעשה בערך של ראש וגוף.

אולי לר׳ אליעזר פעולותיו של אדם הם ערכיים, ויש ערבות לזולת, ולכן אפילו גופו מקושר לחברה.  ואילו לרבי עקיבא רק ראשו של אדם חושב על אחרים, אבל הגוף הוא פרטי.

=-=-=-

גם אני חושב על מקום שנוצר, החלל קונה את מקומו, המרחב הציבורי, קדושת האדמה וקדושת הארץ אשר נתת לך לירשתה

מדוע תלוי בירושה?

נראה הבטחת ירושה והאורים ותומים מייצרים אותה סקאלה הגבוהה

הל תרומה פרק א׳ הל׳ ב׳
אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הָאֲמוּרָה בְּכָל מָקוֹם הִיא בְּאַרְצוֹת שֶׁכִּבְּשָׁן מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אוֹ נָבִיא מִדַּעַת רֹב יִשְׂרָאֵל וְזֶהוּ הַנִּקְרָא כִּבּוּשׁ רַבִּים. אֲבָל יָחִיד מִיִּשְׂרָאֵל אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט שֶׁהָלְכוּ וְכָבְשׁוּ לְעַצְמָן מָקוֹם אֲפִלּוּ מִן הָאָרֶץ שֶׁנִּתְּנָה לְאַבְרָהָם אֵינוֹ נִקְרָא אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כְּדֵי שֶׁיִּנְהֲגוּ בּוֹ כָּל הַמִּצְוֹת. וּמִפְּנֵי זֶה חִלֵּק יְהוֹשֻׁעַ וּבֵית דִּינוֹ כָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לִשְׁבָטִים אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִכְבְּשָׁה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה כִּבּוּשׁ יָחִיד כְּשֶׁיַּעֲלֶה כָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט וְיִכְבּשׁ חֶלְקוֹ:

לא נזכר אורים ותומים
---

להבנתי (צריך בדיקה) הרב אהרון ליכטנשטיין (מחדש) שעגלה ערופה נוהגת רק בגבולות האבות. כך זה נשמע בשיעור של קדושת אביב, הרב צבי קוסטינר, דקה 10, בין שיעור 24 ל25

הרמב״ם בהלכות? רוצח ושמירת הנפש והרמב״ם בהלכות סנהדרין

הנה משיעורי הרב על מסכת הוריות, דף 72, 

רוב המצוות התלויות בארץ נובעות מקדושת הארץ, וקדושה זו קיימת בימינו רק בגבולות הקדושה השנייה.  לעומת זאת, ישנם דינים שאינם נובעים מקדושת הארץ אלא ממעמדה המדיני-ממשלתי, כגון סמיכת זקנים ועגלה ערופה [7]. דינים אלה נוהגים בכל הגבולות הקדושה הראשונה, אף על פי שקדושה זו בטלה, כיוון שעל כל פנים כל הארץ בגבולות האלה עדיין מכונה בשם ״ארץ ישראל״ [8]

[7] עיין ברמב״ם הל׳ רוצח ושמירת הנפש (פרק י׳ הלכה א׳), הקובע ששעגלה ערופה נוהגת גם בעבר הירדן המזרחי, אף על פי שאזור זה איננו בגבולות הקדושה השנייה, עיין גם ברמב״ם בפרק ח׳ מהל׳ רוצח בעניין ערי מקלט בעבר הירדן המזרחי, ובברכי יוסף אורח חיים תפ״ט ס״ק ג׳.

[8]


https://www.sefaria.org.il/Mishneh_Torah%2C_Murderer_and_the_Preservation_of_Life.9.1?lang=he&with=all&lang2=he

א׳
הָרוּג שֶׁנִּמְצָא נוֹפֵל לָאָרֶץ וְלֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ מַנִּיחִין אוֹתוֹ בִּמְקוֹמוֹ. וְיוֹצְאִין חֲמִשָּׁה זְקֵנִים מִבֵּית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא ב) "וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ" וּמוֹדְדִין מִמֶּנּוּ אֶל הֶעָרִים שֶׁסְּבִיבוֹת הֶחָלָל. אֲפִלּוּ נִמְצָא בְּצַד עִיר זוֹ שֶׁהַדָּבָר יָדוּעַ בְּוַדַּאי שֶׁהִיא הַקְּרוֹבָה מִצְוָה לִמְדֹּד:

ב׳

אַחַר שֶׁמּוֹדְדִין וְנוֹדְעָה הָעִיר הַקְּרוֹבָה קוֹבְרִין אֶת הַנֶּהֱרָג בִּמְקוֹמוֹ וְחוֹזְרִין זִקְנֵי יְרוּשָׁלַיִם לִמְקוֹמָן. וּבֵית דִּין שֶׁל אוֹתָהּ הָעִיר מְבִיאִין עֶגְלַת בָּקָר מִשֶּׁל אַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר וּמוֹרִידִין אוֹתָהּ אֶל נַחַל שֶׁשּׁוֹטֵף בְּחָזְקָה וְזֶהוּ (דברים כא ד) "אֵיתָן" הָאָמוּר בַּתּוֹרָה:

ד׳
כְּשֶׁמּוֹדְדִין מִן הֶחָלָל מְדַקְדְּקִין בַּמִּדָּה וְאֵין מְקַדְּרִין בָּהּ. וְאֵין מוֹדְדִין אֶלָּא לְעִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ בֵּית דִּין שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. וְאֵין מוֹדְדִין לִירוּשָׁלַיִם שֶׁיְּרוּשָׁלַיִם אֵין מְבִיאָה עֶגְלָה עֲרוּפָה לְפִי שֶׁלֹּא נִתְחַלְּקָה לִשְׁבָטִים וְנֶאֱמַר (דברים כא א) "בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ":


פרק י׳
א׳
אֵין דִּין עֶגְלָה עֲרוּפָה נוֹהֵג אֶלָּא בָּאָרֶץ יִשְׂרָאֵל וְכֵן בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן:

ה׳
אֵין עוֹרְפִין אֶת הָעֶגְלָה אֶלָּא בַּיּוֹם לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ (דברים כא ח) "כַּפָּרָה" כְּקָדָשִׁים. וְכָל הַיּוֹם כָּשֵׁר לַעֲרִיפָתָהּ. וְאֵין עוֹרְפִין שְׁתֵּי עֶגְלוֹת כְּאַחַת שֶׁאֵין עוֹשִׂין מִצְוֹת חֲבִילוֹת חֲבִילוֹת:

ט׳

מֵהֵיכָן מוֹדְדִין. מֵחָטְמוֹ. נִמְצָא גּוּפוֹ בְּמָקוֹם אֶחָד וְרֹאשׁוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר מוֹלִיכִין הַגּוּף אֵצֶל הָרֹאשׁ וְקוֹבְרִים אוֹתוֹ בִּמְקוֹמוֹ. וְכֵן כָּל מֵת מִצְוָה מוֹלִיכִין גּוּפוֹ אֵצֶל רֹאשׁוֹ וְנִקְבָּר בִּמְקוֹמוֹ:

-----

שלב א׳ מניחין אותו במקומו (אבל עדיין לא קנה מקומו) ושלב ב׳ אחרי המדידה יצירת המקום החדש, קוברים אותו במקומו. 

-=-=
רַב פָּפָּא אָמַר: אָמַר קְרָא: ״כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳״ – רְאוּיָה כַּפָּרָה זוֹ שֶׁתְּכַפֵּר עַל יוֹצְאֵי מִצְרַיִם.
כריתות כ״ו א:י״ח