האומר לחבירו מודר אני וכו':
אמר שמואל
בכולן עד שיאמר שאני אוכל לך שאני טועם לך
מיתיבי
מודר אני ממך מופרשני ממך מרוחקני ממך ה''ז אסורשאני אוכל לך שאני טועם לך ה''ז אסור
הכי קתני
בד''א באומר שאני אוכל לך שאני טועם לך
והתניא איפכא
שאני אוכל לך שאני טועם לך אסורמודרני ממך ומופרשני ממך מרוחקני ממך ה''ז אסור
תני הכי וכבר אמר מודרני
אי הכי היינו רישא
ועוד אסור אסור ל''ל למתני
(דף ה - א)
אלא
אמר שמואל
טעמא דאמר שאני אוכל לך שאני טועם לך הוא דאסור וחבירו מותר
אבל אמר מודרני הימך לחודיה שניהן אסורין
כי הא דאמר ר' יוסי בר' חנינא
מודרני הימך שניהן אסורין
תנן
הריני עליך חרם המודר אסור אבל מדיר לאכגון דפריש ואת עלי לאאת עלי חרם הנודר אסור אבל מודר לאכגון דפריש ואנא עלך לא אבל סתמא מאי שניהן אסורים
הא מדקתני סיפא הריני עליך ואת עלי שניהן אסורין
הדין הוא דשניהם אסורין הא סתמא הוא אסור וחברו מותר
אלא
הכי אתמר דר' יוסי בר' חנינא
מודר אני לך שניהם אסוריןמודרני הימך הוא אסור וחברו מותר
והא מתניתין דקתני הימך ואוקימנא למתניתין לשמואל
בכולן עד שיאמר שאני טועם לך ושאני אוכל לך
הוא דאסור וחברו מותר
אבל במודרני הימך שניהם אסורין
אלא
מעיקרא דשמואל הכי איתמר
טעמא דאמר שאני אוכל לך ושאני טועם לך הוא דאין הוא אסור אלא באכילההא מודרני ממך אסור אפילו בהנאה
אי הכי לימא שמואל הכי
ואם לא אמר אלא שאני אוכל לך ושאני טועם לך אין אסור אלא באכילה
אלא
הכי איתמר
טעמא דאמר שאני אוכל לך ושאני טועם לך הוא דאסוראבל אמר מודרני הימך לא משמע דאמר אסור
מאי טעמא
מודר אני ממך לא משתעינא בהדך משמעמופרשני ממך דלא עבידנא עמך משא ומתן משמעמרוחקני ממך דלא קאימנא בד' אמות דילך משמע
דף ה - ב
לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הוויין ידים
אין שמואל מוקים לה למתני' כר' יהודה
דאמר ידים שאין מוכיחות לא הוויין ידים
דתנן
גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם
רבי יהודה אומר ודין דיהוי ליכי מינאי ספר תירוכין ואיגרת שבוקין
אמאי דחיק שמואל לאוקומה למתני' כרבי יהודה לוקמה כרבנן אע''ג דאין ידים מוכיחות
אמר רבא
מתני' קשיתיה אמאי תאני שאני אוכל לך שאני טועם לך ליתני שאני אוכל שאני טועם
ש''מ בעינן ידים מוכיחות
איתמר ידים שאין מוכיחות
אביי אמר הוויין ידיםורבא אמר לא הוויין ידים
אמר רבא
רבי אידי אסברה לי אמר קרא {במדבר ו-ב} נזיר להזיר לי''י מקיש ידות נזירות לנזירות מה נזירות בהפלאה אף ידות נזירות בהפלאה
לימא בפלוגתא דר' יהודה ורבנן קמיפלגי
דתנן גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם
ר' יהודה אומר ודין דיהוי ליכי מינאי ספר תירוכין וגט פטורין ואיגרת שבוקין
אביי דאמר כרבנן
ורבא דאמר כרבי יהודה
אמר לך אביי
אנא דאמרי אפי' לר' יהודה עד כאן לא קאמר רבי יהודה בעינן ידים מוכיחותאלא גבי גט דבעינן כריתות וליכאאבל בעלמא מי שמעת ליה
ורבא אמר
אנא דאמרי אפי' לרבנן ע''כ לא קאמרי רבנן דלא בעינן ידים מוכיחות אלא גבי גטדאין אדם מגרש את אשת חבירו אבל בעלמא מי שמעת להו
דף ו - א
מיתיבי
הרי הוא עליהרי זה [עלי]אסור מפני שהוא יד לקרבן
טעמא דאמר עלי הוא דאסור אבל לא אמר עלי לא
תיובתא דאביי
אמר לך אביי טעמא דאמר עלי הוא דאסור
אבל אמר הרי הוא ולא אמר עלי הרי הוא דהפקר הרי הוא דצדקה קאמר
והא מפני שהוא יד לקרבן קתני
אלא
אימא טעמא דאמר עלי הוא אסור וחבירו מותר
אבל אמר הרי הוא שניהן אסורין דדלמא הרי הוא הקדש קאמר
מיתיבי
הרי זו חטאת הרי זו אשם
אע''פ שהוא חייב חטאת ואשם לא אמר כלום
הרי זו חטאתי הרי זו אשמי אם היה מחויב דבריו קיימין
תיובתא דאביי
אמר לך אביי הא מני ר' יהודה היא
והא אביי הוא דאמר אנא דאמרי אפילו לרבי יהודה
הדר ביה
אלא לימא רבא דאמר כרבי יהודה
אמר לך רבא אנא דאמרי אפילו לרבנן
עד כאן לא קאמרי רבנן דלא בעינן ידים מוכיחות אלא גבי גט דאין אדם מגרש את אשת חבירו
אבל בעלמא בעינן ידים מוכיחות
דף ו - ב
בעי רב פפא יש יד לקידושין או לא
דף ו - ב
בעי רב פפא יש יד לקידושין או לא
היכי דמי אילימא דאמר לה לאשה הרי את מקודשת לי ואמר לחבירתה ואת נמי
פשיטא היינו קידושין עצמן
אלא כגון דאמר לה לאשה הרי את מקודשת לי ואמר לה לחבירתה ואת
מי אמרינן ואת נמי אמר לה לחבירתה ותפסי בה קידושין לחבירתה
או דלמא ואת חזאי אמר לה לחבירתה ולא תפסי בה קידושין בחבירתה
ומי מיבעי ליה לרב פפא
והא מדאמר ליה רב פפא לאביי
מי סבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים
מכלל דסבירא ליה לרב פפא דיש יד לקידושין
חדא מגו מאי דסבירא ליה לשמואל אמר ליה לאביי
בעי רב פפא
יש יד לפאה או אין יד לפאה
היכי דמי אילימא דאמר הדין אוגיא ליהוי פאה והדין נמי
ההיא פיאה מעלייתא היא
כי קא מיבעיא ליה כגון דאמר והדין ולא אמר נמי
מאי
מכלל דכי אמר שדה כולה תיהוי פאה הויא פאה אין
והתניא
מנין שאם רוצה לעשות כל שדהו פאה עושה
ת''ל {ויקרא יט-ט} פאת שדך מי אמרינן כיון דאיתקש לקרבנות
מה קרבנות יש להם יד אף פאה יש לה יד
או דלמא כי איתקש לבל תאחר הוא דאיתקש
והיכא איתקש דתניא
{דברים כג-כב} מעמך זה לקט שכחה ופאה
דף ז - א
יש יד לצדקה או אין יד לצדקה
היכי דמי אילימא דאמר הדין זוזא לצדקה והדין נמי
ההוא צדקה עצמה היא
אלא כגון דאמר הדין ולא אמר נמי
מאי
הדין נמי צדקה קאמר
או דלמא [מאי] והדין (נמי) לנפקותא בעלמא קאמר ודבורא הוא דלא אסקיה
מי אמרינן כיון דאיתקש לקרבנות דכתיב {דברים כג-כד} בפיך זו צדקה
מה קרבנות יש להן יד אף צדקה יש לה יד
או דלמא לבל תאחר הוא דאיתקש
יש יד להפקר או דלמא אין יד להפקר
היינו צדקה אם תמצא לומר קאמר
אם תמצא לומר יש יד לצדקה דאין היקש למחצה הפקר מי אמרינן היינו צדקה
או דלמא שאני צדקה דצדקה לא חזיא אלא לעניים אבל הפקר בין לעניים בין לעשירים
בעי רבינא
יש יד לבית הכסא או לא
היכי דמי אילימא דאמר הדין ביתא ליהוי בית הכסא והדין נמי
ההוא בית הכסא נמי הוה
אלא כגון דאמר והדין ולא אמר נמי
מאי
הדין דאמר והדין נמי בית הכסא
או דלמא מאי והדין לתשמישא בעלמא קאמר
מכלל דפשיטא ליה לרבינא דיש זימון לבית הכסא
והא מיבעיא ליה לרבינא
הזמינו לבית הכסא מהו הזמינו לבית המרחץ מהו
זימון מועיל או אין זימון מועיל
רבינא חדא מגו חדא קמיבעיא ליה
זימון מועיל או אין זימון מועיל
את''ל יש זימון יש יד או אין יד תיבעי ליה:
[חשבתי הבוקר, אולי נדר דווקא מגשם את העולם, כלומר יש כל מיני רחשי לב, וכמו קורבנות הם נמצאים באוויר, ברוחו של אדם, ובמקום לקחת חפץ ולהקדיש על ידי נדר, במקום לנסות לקדש את החול, יש בנדר מאמץ לגשם את הרוח, לתת שם ומקום חיצוני לאדם לרחשי ליבו.
אם לא קיימת ׳יד׳, כלומר אם חייבים להגדיר את הקדשה במדיוק ולא קיימת יד, אז יחסית קשה לגשם את הרוח, קורבנות יש להם יד, וחסית קל לגשם אותם, יש תהליך ברור שמחבר בין רצון האדם להביא קורבן לרצונו, ומחבר את רצונו לדבר גשמי חיצוני לאדם, הבהמה. אבל נדר פשוט, אין יד, ״ש''מ בעינן ידים מוכיחות״ לשמואל פשוט שנדר יחסית קשה, רבא כשיטת שמואל, שניהם עולם המעשה, מחפשים דיוק בדברים כדי ליצור זיקה חזקה בין הרוח לבין החומר. ואילו אביי, כבר מחבר בין שניהם, יותר קל אפילו בנדר לחבר בין הרוח לחומר.]
No comments:
Post a Comment