תנועה: יחידים לציבור חזרה ליחידים

אחרי הסברו של הרב רפפורט, כמה מחשבות:

1. אני אוהב מאוד את ההגדרה החדשה של 'אחרי רבים להטות', רק שקשה לי לכתוב אותה בצורה ישרה, זה קצת מעגלי.

א.  אין ההכרעה של אחרי רבים מבוססת על סיכוי או הסתברות

ב. יש הכרעה אחרי רבים רק כאשר יש רבים, ריבוי, כלל שהגיח.

ג. ההכרעה של הרבים רק באה בדיון על אמת ושקר, ולא בנושאים של טוב ורע.

2. יש לחלק בין דיון לבין הכרעה, תחילת דין וגמר דין

א. דיון, תחילת דין, פעול בעולם של אמת ושקר

ב. הכרעה, גמר דין, פעולת בעולם של טוב ורע.

3. יש כלים שונים בכל עולם

א. בעולם של אמת ושקר יש נטיה אחרי רוב

ב. בעולם של טוב ורע יש שררה, סמכות, אוטריטה, -- יש כפיה, ריב וכוחניות, "לא תענה על ריב", אין מקום לדיון ונטיה, "לא תהיה אחרי רבים לרעות", אין מקום להחלטה על פי רוב.

4. המהר"מ מרוטנברג הציעה שתי שלבים

א. שלב א, דיון, אמת ושקר, קביעת ערכים, יצירת כלל (כנראה על ידי חיבור -- זה קצת חסר לי), והפעלת הכלל לדיון בנושא של ערכי אמת ושקר.

ב. שלב ב. פירוק הכלל, חזרה לפרטים, חזרה לכוחניות, יש מיעוט שכופה, גמר דין, קביעה מה טוב מה רע.

כמה שאלות:

1. מה יצר את הכלל בשלב א'?  האם השבועה (הברכה) והחרם?

2. כאשר יש כלל יש דין של אחרי רבים, מובן.  אבל כיצד זה פועלה במציאות?  כיצד הכלל מכריע על פי רוב? COMMON LAW, כיצד פועלת?  כיצד 'נוטים' ולא פוסקים?

התנועה המעגלי היא בתנועה בין פרטי הקהילה שמתחברים לכלל כדי לשפוט, אבל *אין* דרך לשיפוט כאשר הם כלל, אז לכן הם צריכים חזרה להתפרק לפרטים.  הדבר הנראה כסתירה היא כיצד 'פוסקים' אחרי רבים, כאשר אין שיפוט של טוב ורע.  והתשובה היא שלא פוסקים, אלא נוטים אחרי רבים, ורק אחרי הפירוק יש פסיקת הלכה למעשה.

לשיטתי נראה שהנטיה אחרי רבים באה מכוח משגיח מחוץ.  המשמעות שניתנת לתופעה (גיחה) של כלל היא רק יכולה לבוא מכוח מערכת חיצונית.  זה שרוב בני הקהילה מתנהגים בדרך מסוימת אינה נותנת משמעות לדבריהם.