אדמת ישראל, המקום שבו קיימו חכמים ישיבתם בזמן חיבור המשנה, אינה זהה עם ארץ ישראל.
מעשה כתיבת המשנה ושאר לימוד שנעשה בזמן ישיבת חכמים באדמת ישראל נעלה ככל שהיה מהווה נקודת זמן ופעולה בזמן שהניב פירות מעשיות.
יש כיום לפחות שני הגדרת שונות מקצה לקצה למושג ״תורת ארץ ישראל״. הגדרה אחת היא היסטורית ומעשית. הגדרה השניה היא רעיונית ומוסרית.
הסיבה שתורת התלמוד הירושלמי נולד באדמת ישראל היה מכוח פעולה של ישיבה שנמשך מאז דורות הקודמים. או סיבת קדושת האדמה.
המוסר שבנה את בבל היה קבלת הסמכות של כלל ישראל
הגדרה שלישית מחפשת את היחס בין הלאום לתורה. תורת האומה הישראלית. אבל יש בה משום סיבתיות. הלאום פועל על הלומד. חופש הביטוי שניתן לאומה מהווה סיבה לפיתוח רעיוני שאינה אפשרית תחת שילטון זר.
תורת ארץ ישראל הבנויה על בסיס התכללות היא תהליך מוסרי ולא סיבתי.
הרב יואל בן נון ("המקור הכפול" דף 282) מגדיר את האיחוד בין ההלכה לאגדה כתורת ארץ ישראל. גם פה אפשר להסתכל בשני הגדרות. האם אגדה היא כנבואה וקיימת כמקור השראה להלכה? או האם האגדה היא חלק מתהליך פיתוח ההלכה שווה שוקיים. נראה שהר בן נון נוטה לכיוון שוויון וההלכה והאגדה כל אחד מקור לעצמו ופועלים יחד ליצור סיבה למעשה. ואילו לשיטתי האגדה היא מקור מוסרי ומתקשרת עם ההלכה ועל ידי קישור זה נברא מוסר חדש עליון שונה בגודלה מהאגדה לבדה.
אין לימוד התורה נוצר על ידי פעולה של האדם או האומה שנהיה אפשרי משום שלטון או אדמת קודש, אלא הפרטים מתכללים ונברא דבר חדש.
No comments:
Post a Comment