כמה מחשבות על המורה נבוכים...

בחלק ג׳ פרק ט׳, הרמב״ם אומר:

 ״כי כל דבר המושׂג במראה הנבואה הוא רק משל לעניין כלשהו.״

מה ההבדל בין ׳משל׳ ל-׳שפה׳?

בהמשך בפרק י״ב

הרמב״ם מזכיר פרט לעומת כלל:

סיבתה של טעות זאת כולה היא שבור זה והדומים לו מבין ההמון מתבוננים במציאות רק מנקודת-ראותו של פרט אחד מבני-האדם ולא יותר. כל בור מדמה שהמציאות כולה היא למענו כפרט. כביכול אין מציאות אלא הוא לבדו. וכאשר קורה לו דבר מנוגד לרצונו הוא מחליט בפסקנות שהמציאות כולה רע.

--- זה מתחיל לשמוע כמו הרב קוק.  אלא שלא נראה לי שהרמב״ם מפרש את היחס בין הכלל לפרט.  אלא למשהו אחר.  אע״פ שיש דמיון במובן שהפרט זניח יחסית לכלל. 

--- והמשך. 

לו התבונן האדם במציאות, ותפשׂ⁷ אותה, וידע שחלקו בה זעום, היתה מתבררת ומתחוורת לו האמת⁸, כי זאת ההזיה⁹ הממושכת שהוזים בני-האדם בדבר ריבוי רעות העולם, אין הם אומרים שזה כך לגבי המלאכים, ולא לגבי הגלגלים והכוכבים, ולא לגבי היסודות והמחצבים והצמחים המורכבים מהם, ואף לא לגבי מיני בעלי-החיים. אלא כל מחשבתם נתונה לכמה פרטים ממין האדם. הם מתפלאים על מי שאכל מאכלים גרועים עד שנצטרע, כיצד ירד עליו הפגע הגדול הזה, וכיצד הרעה הזאת באה לידי מציאות. כן מתפלאים הם על מי שהרבה במשגל עד שנתעוור. חמור בעיניהם שאותו אדם הוכה בעיוורון. וכיוצא בזה.

--- ועכשיו הכלל. פחות מוגדרת כצירוף של הפרטים 

ההתבוננות האמיתית היא שכּל פרטי המין האנושי הנמצאים, וכל שכן מיני בעלי-החיים האחרים, הם דבר שאין לו שום ערך כלל ביחס למציאות המתמשכת כולה....

-=-=-

עכשיו אני קורא HOMO MYSTICUS, הקדמתו למורה של יוסף פאור, ב-דף91.  הוא מצטט את המורה חלק ג׳ פרק 21. שני סוגי ידיעה.  דעת הבורא את הכלי ודעת הרואה וחוזה את תפקוד הכלי.  הטענה היא שאי אפשר על ידי ראיית תפקוד להגיע לדעת של הבורא אלא לאחד מתוך הרבה אפשרויות.  

לשיטתנו השאלה היא כמה אינפורמציה קיימת בראייה. כמה נקודת תצפית יש. אם יש מקסימום אינפורמציה יחסית לכמות הפרמטרים אז אפשר ללמוד את דעת הבורא שהרי ישאר רק אפשרות אחת לפירוש.   

דרך אחרת להגיד אותו דבר היא בשפה של הרב קוק (ומערכות מורכבות -- כלל ופרט).  דעת הבורא היא הכלל, התצפיות והרואה את התפקוד, הם פרטים. ואפשר על ידי התכללות הפרטים לייצר את הכלל.  

-=-=-

אם נחבר את הרעיוניות של הפיסקא הזאת וגם את הרעיון בפיסקא על 'רב לשוני', נמצא לשיטתי שהסיפור הנשמע היא הדמיון באדם, והיא רק רחוק מדמיון הבורא יחסית לתחביר של השפה.