Tuesday, May 3, 2022

רצון - חובה - בריאה

בשיחה עם הרב צוריאל, נסיתי להסביר:

https://ashlag-cause-and-kook-affect.blogspot.com/2022/04/blog-post_30.html


לא היה פשוט

הסברתי את הבנתי ששפה בריסקאי היה אומר משהו כמו:

הרצון של מתעורר להביא קורבן, כאשר חל עלי רצון להביא קורבן חל עלי התחייבות להביא את הקורבן. במשפט הזה השתמשתי במילה ׳חל׳ פעמיים, אפשר היה להגיד: כאשר יש חלות שם של אדם הרוצה להביא קורבן, מגיע איתו חובת הבאת קורבן.  בכל מקרה לשיטתם יש תופעה, מחייב, שגורר חובת פעולה.  מצוות הם סידרות של פעולות. פיגול היא פעולה חדשה, אכילה אחר זמן, לרבי עקיבא לשיטת בריסק הפעולה החדשה היא למפרע פוסלת את הפעולות הקודמות.  לרבי אליעזר הפעולה החדשה היא עבירה בפני עצמה ואינה יכולה לפסול את הכשר. 

רצון היא פעולה, וזה ממשיך את הדברים שכתבתי :

https://ashlag-cause-and-kook-affect.blogspot.com/2022/04/blog-post_30.html


הגישה שלי היא שרבי עקיבא סובר שהרצון להבאת קורבן מיד בוראה דבר חדש, גוף חדש, מין חדש, ה׳מינה מחריב ביה׳ של תחילת המסכת, בעל הקורבן, הבהמה, העבודה, והאכילה ואולי הקטרת אימורים, כל הפרטים האלו מתכללים לבריאה חדשה מיד עם הרצון.  הפעולות הם ביטוי לגוף החדש.  אכילה אחר זמן סותרת (כלשון רבי עקיבא ׳סותר׳) את הכלל החדש, והיא איננה.

לשיטתי הבאת קורבן משנה את בעל הקורבן, בצורה אין סופית, כל זמן ששינוי זה קיים הקורבן כשר, האדם טהור, מתכפר.  לשיטתם הפעולות של הבאת קורבן יוצרים תוצר, שהיא טהרה, כפרה, התוצר קיים אבל לרבי עקיבא ניתן לפסול אותו, או למפרע או על ידי הוספת דברים, כמו להוסיף מים לדלק למכונית.

עוד לשיטתי נראה שהרצון בוראה מיד, ואילו לשיטתם הרצון רק מתחיל תהליך, היא הסיבה לחיוב שמביא לידי פעולות נוספות הגוררות אחת את השניה.

מועד קטן -- עליך דמים -- חובת הכלל

מועד קטן
דף ה - א

[משום מה רבננו חננאל מפרש ׳ועשיתי מעקה לגגך׳, ולא מבין לי כיצד מצווה פרטית יכול להיות גדר למצווה כללית, פשט הגמרא שלנו נראה הרבה יותר מובן, במיוחד כאשר הגמרא מבררת את היחס בין צורכי רבים לצורכי יחיד]


ומתקנין את קילקולי המים שברה''ר וכו': 
חטיטה אין חפירה לא אמר ר' יעקב אמר ר' יוחנן לא שנו אלא שאין רבים צריכין להם אבל רבים צריכין להם אפילו חפירה מותר וכי רבים צריכין להם מי שרי והתניא חוטטין בורות שיחין ומערות של יחיד ואין צריך לומר של רבים ואין חופרין בורות שיחין ומערות של רבים ואין צריך לומר של יחיד מאי לאו בשרבים צריכין להם לא בשאין רבים צריכין להם דכוותה גבי יחיד שאין יחיד צריך להם חטיטה מי שרי והתניא בורות שיחין ומערות של יחיד כונסין מים לתוכן אבל לא חוטטין ולא שפין את סדקיהן ושל רבים חוטטין אותן ושפין את סדקיהן ואלא מאי בשיחיד צריך להם דכוותה גבי רבים בשרבים צריכין להם חפירה מי אסיר והתניא בורות שיחין ומערות של יחיד כונסין מים לתוכן וחוטטין אותן אבל לא שפין את סדקיהן ולא חוטטין לתוכן ולא סדין אותן בסיד ושל רבים חופרין אותן וסדין אותן בסיד אלא קשיא הך קמייתא תריץ הכי חוטטין בורות של יחיד בשיחיד צריך להם ואין צריך לומר בשל רבים כשרבים צריכין להם דאפילו חפירה מותר ואין חופרין בורות שיחין ומערות של רבים בשאין רבים צריכין להם ואין צריך לומר של יחיד דכי אין יחיד צריך להם אפילו חטיטה נמי אסור אמר רב אשי מתניתין נמי דיקא דקתני עושין כל צורכי רבים כל לאתויי מאי לאו לאתויי חפירה לא לאתויי הא דתניא יוצאין לקווץ את הדרכים ולתקן את הרחובות ואת האסטרטאות ולמוד את המקואות וכל מקוה שאין בו ארבעים סאה מרגילין לתוכו ארבעים סאה ומנין שאם לא יצאו ועשו כל אלו שכל דמים שנשפכו שם מעלה עליהם הכתוב כאילו הם שפכום ת''ל {דברים יט-י} והיה עליך דמים הא בהדיא קתני לה ומתקנין את הדרכים ואת הרחובות ואת המקואות ועושין כל צורכי רבים לאתויי מאי לאו לאתויי חפירה שמע מינה:


{ז} עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר שָׁלֹשׁ עָרִים תַּבְדִּיל לָךְ: {ח} וְאִם יַרְחִיב ה׳ אֱלֹקיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ וְנָתַן לְךָ אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר דִּבֶּר לָתֵת לַאֲבֹתֶיךָ: {ט} כִּי תִשְׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לַעֲשׂתָהּ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה׳ אֱלֹקיךָ וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו כָּל הַיָּמִים וְיָסַפְתָּ לְךָ עוֹד שָׁלֹשׁ עָרִים עַל הַשָּׁלשׁ הָאֵלֶּה: {י} וְלֹא יִשָּׁפֵךְ דָּם נָקִי בְּקֶרֶב אַרְצְךָ אֲשֶׁר ה׳ אֱלֹקיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וְהָיָה עָלֶיךָ דָּמִים:

Saturday, April 30, 2022

פרשת קדושים -- לרצונכם תזבחוהו -- פיגול לא ירצה

הרצון בתחילת התהליך, בהבאת הקורבן, האם היא אותה רצון בסופו?  האם ׳לא ירצה׳ היא כלפי רצון ה׳ - הקב״ה לא רוצה את הקורבן הזו אחרי שהיא נאכלת באיחור, או ׳לא ירצה׳ כלומר הרצון הראשוני אינו מתגשם?

נראה הבדל פשוט היא שהקורבן נפסל למפרע, וראינו דיון כזה בגמרא בזבחים דף כ״ט ע״א:


 

ועכשיו נראה לי שלפי שיטת רב אשלג, עולם המעשה, עולם של סיבה ומסובב, הרצון היא תחילת תהליך והיא סיבה להמשך, וזמן מתקדם בכיוון אחד קדימה, ולכן לא נפסל למפרע, ו׳לא ירצה׳ כליפי רצון הקב״ה.

ואילו לפי הרב קוק, עולם הבריאה, הרצון היא היוצרת את השלם, הכלל, אין פה תהליך כמו שקיימת בריאה חדשה הכולל את כל הפרטים.  הרצון היא חיצוני לפעולות ומביאה לידי קדושה חדשה, לפי שיטתי, קדושה אינה גבולות, הבדלה (כמו שרש״י אומר על הפסוק בין תקדש המליאה את הכרם) אלא קדושה היא יצירת כלל חדש, שלם הגדול מהפרטים.

בשבת שדברנו על הנושא, אבא שלי הזכיר את שיטת רב אברהם בן הרמב״ם לגבי כוונה, (קבלנו של כוונה דומה לרצון), ומצוות צריכות כוונה, ולכן מצוות ללא מעשה מחוייבת שיהיה כוונה לצאת לידי חובה.

ועכשיו נראה לי עד עכשיו הבנתי שכוונה במצווה יכול לבוא מתוך מאמץ מחשבתי, האדם חושב, או אפשר שפעולה תגדיר כוונה סמוייה, וראיתי מגן אברהם בדומה לזה, נדמה לי בדיון כוונה ההית כנסת, המקום מגדיר את הכוונה אע״פ שקיום המצווה רק בדיבור.  כלומר כוונה היא פעולה בעולם המעשה, ואפשר להשיג אותה על ידי מחשבה, מקום, או סביבה, וגם פעולה עצמה.  מצוות צריכות כוונה, כלומר יש ציווי, יש קיום לציווי, פעולה לממלא את הציווי, ויש כוונה שהיא דבר חיצוני לקיום, היא פעולה נוספת, ואולי נצרכת כמניעה, סיבה, לתהליך של קיום הציווי.  וזה גם נראה לי מהחילוק של רב חיים בין כוונה של תוכן המילים לכוונה של עומד לפני מלך, רב חיים מבין שכוונה שמעכב היא עמידה לפני מלך, כוונה זו חיצונית לקיום המצווה עצמה, שהיא תוכן המילים.

אבל עכשיו הבנתי שבעולם הבריאה כוונה יוצרת שלם חדש, התכללות, והכוונה אינה פעולה אלא היא החלות שם של קיום המצווה.  מישהו חייב לתת שם להתכללות החדשה שנברא, הקורבן הקיום של המצווה, כוונה זו, ניתנת השם, היא מעלה את הפעולות הפרטיות לכלל המקיים את רצון ה׳.

המביא קורבן בורא דבר חדש בבית המקדש, מקום הבריאה, ודבר זה שנברא על ידי הרצון של מביא הקורבן היה לו הרבה פרטים, פעולות: בהמה, כהן, דם, זריקה, אכילה, זמן, מקום, כולם התכללו לדבר חדש, קיום מצווה של זבח.  ואם חלילה הוא אוכל חוץ מזמנו של הקורבן, הוא פעול מחוץ למסגרת ההתכללות ופוסל את הכוונה שנתנה שם למצווה.





Sunday, April 3, 2022

ד׳ אמות של הלכה

 ד׳ אמות של הלכה

משחרב בית המקדש, הסקאלה הלאומית נאבדה, לכן נשאר ד׳ אמות האישיות להלכה.

עוד בנושא, בבנין המקדש לא נעשה חולין המרחב הפרטי, אלא נוצרה עוד סקאלות של הלכה, ד׳ אמות וגם סקאלה לאומית

Sunday, March 20, 2022

חלבי השלמים -- פרשת צו - וְהָאֵ֨שׁ עַל־הַמִּזְבֵּ֤חַ תּֽוּקַד־בּוֹ֙

פרשת צו

וְהָאֵ֨שׁ עַל־הַמִּזְבֵּ֤חַ תּֽוּקַד־בּוֹ֙ לֹ֣א תִכְבֶּ֔ה וּבִעֵ֨ר עָלֶ֧יהָ הַכֹּהֵ֛ן עֵצִ֖ים בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֑קֶר וְעָרַ֤ךְ עָלֶ֙יהָ֙ הָֽעֹלָ֔ה וְהִקְטִ֥יר עָלֶ֖יהָ חֶלְבֵ֥י הַשְּׁלָמִֽים׃


נראה לי שמצוות הקטרת חלבי השלמים הפרטית מלמדת אותנו על הכלל כולו שהיא מצוות אש על המזבח, ואינה חלק מכלל המצוות של קורבן המובא על ידי בעלים, אלא שונה מהותית.

שאר מרכיבי הקורבן מתחילים עם רצון הבעלים, לרצונו ונרצה לו, ואילו מצוות האש היא עומדת לבדה, אין רצון בעלים, אין בעלים, אש באה מקב״ה.

העצים הם מפרנסים את האש, ואפשר שגם חלבי השלמים מפרנסים את האש, ואינם מוקרבים כחלק מקורבן הבעלים אלא אפילו שלמים שדומים לבשר תאווה, יש בהם חלב, שהיא קודש קודשים, והחלב היא מפרנסת את האש, כלומר היא חלקו של הקב״ה המשתתף בתהליך.

יוצא שכל קורבן יש לה בעלים, ויש לה רצון הבעלים, אבל לולאי האש של הקב״ה אין הם שלמים.  ובדומה לשלושה שותפים באדם, כך גם יש שותפים לקורבן, הבעלים, רצון הבעלים, הבהמה, המזבח והאש.

ובזה פרשת שמיני שמובא אש זרה יותר דרמאטי, ההנגדה לפרשת צו אש תמיד תוקד, כלומר חייבים להביא אש מחוץ למערכת האדם, אבל נדב ואביהו הביאו את האש עצמם, מתוך מערכת הפנימית שלהם, או אפשר שהם הביאו אש ממקום שלישי אבל זה קצת קשה...


אז אני חושב על אנרגיה, וכלל שאין איבוד אנרגיה, וההבדל בין fusion - fission

וכנראה יש בחיבור ופירוד דרך לשחרר אנרגיה קיימת

ואש נראה בעולם העשיה שהופך חומר לאנרגיה (רוח) אבל לא כך מסתבר שאש היא ביטוי לאנרגיה, והחומר מתפרק, החום מאפשר התפרקות החומר אבל אין דרך להפוך חומר לאנרגיה

בבית המקדש אש תוקד תמיד מאפיין השכינה, המקור לאנרגיה



Saturday, March 19, 2022

זבחים כ״ח, כ״ט -- פיגול, אכילת אדם ואכילת מזבח

זבחים כ״ח, כ״ט

Thursday, March 17, 2022

זבחים כ״ו  האי רצפה והאי כלי שרת

מתני׳ 
נתן את הניתנין למטה למעלה ואת הניתנין למעלה למטה 
ואת הניתנין בפנים בחוץ ואת הניתנין בחוץ בפנים 
פסול ואין בו כרת:
נתנו על גבי הכבש שלא כנגד היסוד 

פלא שמקום חוץ ופנים דומים למקומות על וליד המזבח, ולזה הסוגיט מסתיימת: