זבחים דף ב ע״ב

אמר ליה רבינא לרב פפא 

לא הוית גבן באורתא בתחומא בי חרמך דרמי רבא מילי מעלייתא אהדדי ושני להו 

מאי מילי מעלייתא 

תנן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כו' 

טעמא דשלא לשמן הא סתמא עלו נמי לבעלים לשם חובה 

אלמא סתמא נמי כלשמן דמי 

ורמינהי כל הגט שנכתב שלא לשם אשה פסול וסתמא נמי פסול 

ושני 

זבחים בסתם לשמן עומדין 

אשה בסתמא לאו לגירושין עומדת

נראה שבהבה אמינא הגמרא התמקדה על ה׳גט׳, קדושת השטר, ולמסקנה מתמקדת על קדושת האישה.  עוד דיוק ׳כל הגט׳, ולא ׳כל גט׳ או ׳כל הגיטין׳

קדושה קודם נשאוין, האישה בסתם, כלומר אחרי קידושיין
וכן קורבן אחרי הקדשה
שיתוף שפה בגמרא קדושה וקידושיין

נראה לי, הקידוש מוסיף דבר חיצוני לחפץ,
העבודה מוסיף את החפץ לאדם
ואז ההוויה היא חיבור שלושתן, חפץ מוקדש בכוח האדם, שאור חוזר אל האדם ומביא לידי הוויה

גם היה נראה לי שמסכת זבחים (עבודה) שונה מנדרים (הפליאה), והגמרא מייחסת ההקדשה לנדרים, ואילו קדושת רצף, קדושת אחדות, קריאת שם, לזבחים.  עבודה אינה ההקדשה (הברכה לפני אכילה) אלא האכילה עצמה, הפעולות הפולחן....

מעילה - קודש - רובוט

 שוחחתי עם אישתי על לקס פרידמן, שראה נפלאות מרובוט, ובראש שלי דבר הרב שרקי שעו״ז נמצאת תחת כל עץ רעננן, כלומר יש מעין ועליו בנו את מקדש העו״ז, ראו את החיות בעולם וזה הפליא אותם.  ולי היה נראה שחיפוש אינטליגנט בדומם גם סוג של אותה תופעה, וכתבתי על מבחן טורינג, שגם שם היה נראה נפלאות ממחשב חכם, אבל לשיטתי הבן אדם השואל את המחשב מוסיף את חכמתו לתוך המערכת הכוללות.  

וכן עץ רעננן לעצמו אינו קדוש, אבל כאשר אני מביט עליו אני מוסיף את חכמתי למערכת.  עו״ז היא כאשר אני רואה חכמת הטבע ללא אדם,  או חכמה זרה לאדם.  אבל כל זמן שאני מבין שאני, האדם, חלק מהמערכת זה עבודת ה׳.  ולכן קורבן היא הקדשה, האדם מכניס את עצמו לתוך מערכת הקורבן, שבראש שלי תחילת מסכת זבחים, לימודי עם הרב צוריאל לאחרונה, ההקדדשה מתחילה את התהליך, ׳בקדושתייהו׳ שכולל זריקה, ההקדשה יצרה את השם לתנא קמא, ולא הפעולה, כלומר אני ששמתי את חכמתי לתוך המערכת יצרתי את השם החדש, אני, תכולת הקורבן (בהמה למשל), ותהליך ההקרבה בבית המקדש (עולה למשל, שחיטה בצפון...).  

וזה נראה לי עכשיו בדברי הרב רפפורט בהלכות מעילה (סוף הפרק) 

שמיטה -- רמב״ם פרק ג׳

ֿפרק ג׳

עֲבוֹדַת הָאָרֶץ בְּשָׁנָה שִׁשִּׁית שְׁלֹשִׁים יוֹם סָמוּךְ לַשְּׁבִיעִית אֲסוּרָה הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי. מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְתַקְּנָהּ לַשְּׁבִיעִית. וְדָבָר זֶה בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם הוּא שֶׁנֶּאֱסַר מִפִּי הַשְּׁמוּעָה. וְגָזְרוּ חֲכָמִים שֶׁלֹּא יִהְיוּ חוֹרְשִׁים שְׂדֵה הָאִילָן עֶרֶב שְׁבִיעִית בִּזְמַן הַמִּקְדָּשׁ אֶלָּא עַד הָעֲצֶרֶת. וּשְׂדֵה הַלָּבָן עַד הַפָּסַח. וּבַזְּמַן שֶׁאֵין מִקְדָּשׁ מֻתָּרִין בַּעֲבוֹדַת הָאָרֶץ עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה כְּדִין תּוֹרָה: 

אפשר לשמוע רשימו של הרב ראם, אבל אנני מבין מה הקשר בין גברא וחפצא לבין עבודה בשנה בששית?

מועד קטן דף ד׳

אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי רַבָּן גַּמְלִיאֵל וּבֵית דִּינוֹ סָבְרִי לַהּ כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל דְּאָמַר הִלְכְתָא גְּמִירִי לַהּ וְכִי גְּמִירִי הִלְכְתָא בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים דּוּמְיָא דְּנִיסּוּךְ הַמַּיִם אֲבָל בִּזְמַן שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים לָא

יותר נראה שהחילוק אינו גברא חפצא אלא לאומי ופרטי, ניסוך המים לאומי...אוניברסלי,  סקאלה יותר רחבה מלאומי אפילו...

הלכה ט׳ י׳ י״א

וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ בִּזְמַן הַמִּקְדָּשׁ כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. אֲבָל בַּזְּמַן הַזֶּה מֻתָּרִין בַּעֲבוֹדַת הָאָרֶץ עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. אַף בִּזְמַן הַמִּקְדָּשׁ מֻתָּר לְסַקֵּל וּלְזַבֵּל הַשָּׂדוֹת וְלַעֲדֹר הַמִּקְשָׁאוֹת וְהַמִּדְלָעוֹת וּבֵית הַשְּׁלָחִין עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וּמְזַבְּלִין וּמְפָרְקִין וּמְאַבְּקִין וּמְעַשְּׁנִין וּמְקַרְסְמִין וּמְזָרְדִין וּמְפַסְּלִין וּמְזַהֲמִין אֶת הַנְּטִיעוֹת וְכוֹרְכִין וְקוֹטְמִין אוֹתָן. וְעוֹשִׂין לָהֶם בָּתִּים וּמַשְׁקִין אוֹתָם. וְסָכִין אֶת הַפַּגִּין. וּמְנַקְּבִין אוֹתָן. כָּל עֲבוֹדוֹת אֵלּוּ מֻתָּרוֹת בְּעֶרֶב שְׁבִיעִית עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל שְׁבִיעִית וַאֲפִלּוּ בִּזְמַן הַמִּקְדָּשׁ:

פַּגֵּי עֶרֶב שְׁבִיעִית שֶׁנִּכְנְסוּ לִשְׁבִיעִית וְשֶׁל שְׁבִיעִית שֶׁיָּצְאוּ לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית לֹא סָכִין וְלֹא מְנַקְּבִין. וּבִזְמַן הַמִּקְדָּשׁ אֵין בּוֹנִין מַדְרֵגוֹת עַל פִּי הַגֵּאָיוֹת עֶרֶב שְׁבִיעִית מִשֶּׁיִּפָּסְקוּ הַגְּשָׁמִים. מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְתַקְּנָן לַשְּׁבִיעִית:

אַף בַּזְּמַן הַזֶּה אֵין נוֹטְעִין אִילָנוֹת וְאֵין מַרְכִּיבִין וְאֵין מַבְרִיכִין עֶרֶב שְׁבִיעִית אֶלָּא כְּדֵי שֶׁתִּקְלֹט הַנְּטִיעָה וְתִשְׁהֶה אַחַר הַקְּלִיטָה שְׁלֹשִׁים יוֹם קֹדֶם רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל שְׁבִיעִית. וּסְתָם קְלִיטָה שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת. וְדָבָר זֶה אָסוּר לְעוֹלָם מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן שֶׁמָּא יֹאמַר הָרוֹאֶה בַּשְּׁבִיעִית נִטְּעוּ. נִמְצֵאתָ אוֹמֵר שֶׁהַנּוֹטֵעַ אוֹ הַמַּבְרִיךְ אוֹ הַמַּרְכִּיב עֶרֶב שְׁבִיעִית קֹדֶם רֹאשׁ הַשָּׁנָה בְּמ''ד יוֹם יְקַיֵּם. פָּחוֹת מִכֵּן יַעֲקֹר. וְאִם לֹא עָקַר הַפֵּרוֹת מֻתָּרִין. וְאִם מֵת קֹדֶם שֶׁיַּעֲקֹר מְחַיְּבִין אֶת הַיּוֹרֵשׁ לַעֲקֹר:

---

קצת אני תוהה האם מראית עין בשביעית היא משהו אחר, ולא רק מראית עין, אלא עצם איסור שביעית.  כמו שהרב צוריאל אוהב לומר, כל דתיקון רבנן כעיון דאורייתא, מראית עין מאפיין עריבות, חיבור לעם.  באותה מידה שבחטא העגל אי-אחריות, לא מיחו, הביא אסון, משום שקבלת התורה הייתה לעם כולה, וחטא העגל פירק את העם, ביום פקדתי הקב״ה אומר, כלומר הפקידה פירקה (ראה הערותי למורה נבוכים על המילה פקידה).

וכן כניסה לארץ הביא ערבות זה בזה, יצירת לאום.

וכן שביעית באה עם הלאום, והערבות, וביטוי לזה היא מראית עין, לא שאני מפחד מה יאומרו השכנים, אלא השכנים כבר לא יתחברו אלי משום שלא יבינו אותי.  הם רואים משהו ומפרשים אותה אחרת ממני משום שאנו חיים בשני ספירות שונות

ומעניין להשוות דיני מראית עין בשבת למראית עין בשביעית....

בשביעית הרמב״ם כותב:

וְדָבָר זֶה אָסוּר לְעוֹלָם מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן שֶׁמָּא יֹאמַר הָרוֹאֶה בַּשְּׁבִיעִית נִטְּעוּ.

משנה תורה, הלכות שבת כ״ב:כ׳

וְכָל מָקוֹם שֶׁאָסְרוּ חֲכָמִים מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן אֲפִלּוּ בְּחַדְרֵי חֲדָרִים אָסוּר:

Torat Emet 363

משנה שקלים ג׳:ב׳

לְפִי שֶׁאָדָם צָרִיךְ לָצֵאת יְדֵי הַבְּרִיּוֹת כְּדֶרֶךְ שֶׁצָּרִיךְ לָצֵאת יְדֵי הַמָּקוֹם, שְׁנֶּאֱמַר וִהְיִיתֶם נְקִיִים מֵיְיָ וּמִיִּשְׂרָאֵל, וְאוֹמֵר וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים

Torat Emet 357

משנה תורה, הלכות ביאת מקדש ו׳:ה׳

וְיֵשׁ מוּמִין שֶׁאֵין פּוֹסְלִין אֲבָל מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן אָמְרוּ שֶׁכָּל כֹּהֵן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אֶחָד מֵהֶן אֵינוֹ עוֹבֵד:

Torat Emet 363

חיפוש ׳מראית עין׳ 

מבוא התלמוד (1)

תלמוד ירושלמי דמאי (1)

תלמוד ירושלמי כלאים (1)

תלמוד ירושלמי שביעית (5)

תלמוד ירושלמי תרומות (1)

זבחים דף ב׳ -- גמרא

גמ׳ 

למה לי למיתנא אלא שלא עלו ליתני ולא עלו לבעלים לשם חובה

הא קמ"ל לבעלים הוא דלא עלו לשם חובה אבל בקדושתייהו קיימי ואסור לשנויי בהו 

וכדרבא דאמר רבא עולה ששחטה שלא לשמה אסור לזרוק דמה שלא לשמה

איבעית אימא סברא איבעית אימא קרא 

איבעית אימא סברא משום דשני בה כל הני לישני בה וליזיל

איבעית אימא קרא (דברים כג, כד) מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלקיך נדבה וגו' 

האי נדבה נדר הוא אלא אם כמה שנדרת עשית יהא נדר ואם לא נדבה יהא 

ונדבה מי שרי לשנויי בה

חידוש שפה בגמרא, מ'שם' ו'חובה לבעלים', ל-'קדושתייהו' 
וגם שפה של 'נדר נדבה' שהיא שפת חובות ממוניות (הרב צוריאל)

יצירת הקדושה בזמן ההקדשה ממשיכה וגוררת את השם של הקורבן (במשנה)

ולי נראה שרבא מחדש עוד שפה, והיא שאר העבודות, קבלה הולכה וזריקה (או אולי רק זריקה) הם חלק מקדושת הקורבן, -- לשיטתי המומנטם נשמר בתשובה ראשונה איבעית אימא ראשונה, ליזיל ולשנויי -- הדיון שוב חוזר בהמשך

הרב צוריאל ואני שוחחנו על השאלה האם המשך הגמרא, מפרקת את דברי רבא, או חוזרת למקור הרעיון. רבא מדבר על זריקה, כפרה, תוצר הקורבן או השלמת חיוב כפרה לחטא, דווקא נדר נדבה אין חטא. וגם לי היה נראה ששפת נדר ונדבה חולקת על שפת 'לישני בה וליזיל'...

שמיטה, תוצר ולא בריאה

וַיְדַבֵּ֤ר ה֙׳ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בְּהַ֥ר סִינַ֖י לֵאמֹֽר׃

דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּ֤י תָבֹ֙אוּ֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י נֹתֵ֣ן לָכֶ֑ם וְשָׁבְתָ֣ה הָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַה׳׃

שֵׁ֤שׁ שָׁנִים֙ תִּזְרַ֣ע שָׂדֶ֔ךָ וְשֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים תִּזְמֹ֣ר כַּרְמֶ֑ךָ וְאָסַפְתָּ֖ אֶת־תְּבוּאָתָֽהּ׃

וּבַשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֗ת שַׁבַּ֤ת שַׁבָּתוֹן֙ יִהְיֶ֣ה לָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַה׳ שָֽׂדְךָ֙ לֹ֣א תִזְרָ֔ע וְכַרְמְךָ֖ לֹ֥א תִזְמֹֽר׃

אֵ֣ת סְפִ֤יחַ קְצִֽירְךָ֙ לֹ֣א תִקְצ֔וֹר וְאֶת־עִנְּבֵ֥י נְזִירֶ֖ךָ לֹ֣א תִבְצֹ֑ר שְׁנַ֥ת שַׁבָּת֖וֹן יִהְיֶ֥ה לָאָֽרֶץ׃

וְ֠הָיְתָ֠ה שַׁבַּ֨ת הָאָ֤רֶץ לָכֶם֙ לְאכְלָ֔ה לְךָ֖ וּלְעַבְדְּךָ֣ וְלַאֲמָתֶ֑ךָ וְלִשְׂכִֽירְךָ֙ וּלְתוֹשָׁ֣בְךָ֔ הַגָּרִ֖ים עִמָּֽךְ׃

וְלִ֨בְהֶמְתְּךָ֔ וְלַֽחַיָּ֖ה אֲשֶׁ֣ר בְּאַרְצֶ֑ךָ תִּהְיֶ֥ה כל־תְּבוּאָתָ֖הּ לֶאֱכֹֽל׃ {ס}  

הרב צוריאל האיר את עיני לפשט המקרא, שבת לה׳, כלומר התבואה קודש לה׳, כמו תבואת תרומה, ואוכלים משולחן גבוהה, ׳שבת הארץ לאכלה׳.

והפירוש להבנתי היא, שש שנים ישראל פועל, ותוצר הפעולה היא שלו, בעלות על התוצר הבאה מתוך פעולה קניינית, ואספת את תבואתה, אפשר שהתבואה גם אז לא בבעלות הישראל, יותר נראה לי שהשדה איננה בבעלות ישראל, אבל על ידי אסיפת תבואת השדה, התוצר נקנת והופכת להיות בבעלות ישראל.  ובשנה השביעית, ללא פעולה, התוצר של הארץ היא לאכלה, אבל איננה בבעלות הישראל.

נראה לי שהדיון המתמיד סביב חובת האדם (גברא) מול חובת הארץ (חפצא) לשבות מוטעת, ולאמיתו הדיון סביב Productivity vs Creativity לא ברור לי איך לומר את זה בעברית מודרנית בין יצירה לבריאה, בין תוצר לחידוש 

בשבת יש איסור מלאכה הדומה לבריאת העולם, חידוש, בריאה, לעומתו בשביעית יש איסור מלאכה המביאה לידי תבואה, תוצר

זה דיון מוכר בימינו, ילדים הם נכס או נטל, מפעל מיצרת תוצרים או בוראה חידוש startups

עוד נפקא מינה היא שתוצר שבת לא אסורה אחרי שבת (אם משהו אחר עשה את המלאכה)

עוד, מלאכת מחשבת אסרה בשבת, 

ואולי קצת קשה מדין מלאכה שאינה צריכה לגופה לרבי שמעון פטור, כלומר תוצר מלאכה היא המחייב, אשפר להסביר ש׳חלות שם׳ מלאכה רק חלה כאשר יש תוצר, אבל התוצר אינה המחייב אלא היצריה החדשה, המחשבת במלאכה. 

Resonance vs. Emergence

Talking to Dina over Shabbat, and reflecting on the conversation I now realize that when she says internal she means a resonance with the external.  So not a closed system (what I previously understood) but rather a system that internally resonants with the external stimuli.  Look for God inside, hold the Torah up and let it resonant with the internal divinity.

When I think about emergent spirituality, I think about the opposite, the internal creates a the negative space for the external to manifest.

ע"ז - מקח וממכר עם גוי, לאומי מול פרטי

 לפני עיוור מול רווחה ליד הזליגה של היהודי לתוך עולמו של הגוי:

I have been thinking about the question we raised on Shabbat, 

Can you buy solar panels from China, when you know all Chinese solar panels are manufacture by Uigurs in concentration camps where their organs are harvested?

So the Gemara in Avoda Zara Daf 6:

איבעיא להו  

משום הרווחה  

או דלמא  

משום {ויקרא יט-יד} ולפני עור לא תתן מכשול  

למאי נפקא מינה  

דאית ליה בהמה לדידיה  

אי אמרת משום הרווחה הא קא מרווח ליה  

אי אמרת משום עור לא תתן מכשול הא אית ליה לדידיה

AND this is expanded beyond Avoda Zara to dangerous object on Daf 15:

מתני’ 

אין מוכרין להם דובין ואריות וכל דבר שיש בו נזק לרבים  

אין בונין עמהם בסילקי גרדום איצטדייא ובימה  

אבל בונין עמהם בימוסיאות ובית מרחצאות  

הגיע לכיפה שמעמידין בה עבודת כוכבים  

אסור לבנות:

[07:33, 10/26/2021] David: so you may say both cases talk about the non-Jew transgressing 7 miztvot bne noach.  BUT

[07:34, 10/26/2021] David: The gemara a little earlier said, a large animal (Behama Gassa) is also prohibited not because we are concerned they will transgress but because the Jew will be involved:

ובכל מקום אין מוכרין בהמה גסה כו': 

מ''ט  

נהי דלרביעה לא חיישינן מעביד ביה מלאכה חיישינן  

וניעביד כיון דזבנה קנייה  

גזירה משום שאלה ומשום שכירות  

שאלה קנייה ואגרא קנייה  

אלא  

אמר רמי בריה דר' ייבא  

גזירה משום נסיוני דזמנין דזבנה לה ניהליה סמוך לשקיע' החמה דמעלי שבתא  

וא''ל תא נסייה ניהליה ושמעה ליה לקליה ואזלא מחמתיה וניחא ליה דתיזל והוה ליה מחמר אחר בהמתו בשבת והמחמר אחר בהמתו בשבת חייב חטאת

[דברים שכתבתי]

לרבי יוחנן שמעשה אדם נמצא בעולם של איסורא יש קשר לעכו"ם, אפילו משהו שנראה מעשי (בלי שפת התורה, אלא רק שפה של עכו"ם של עשייה) בכל זאת יש לה קשר לעולם רוחני, וריש לקיש הנוקבא של רבי יוחנן, מקבל את זה רק ביום אידם, רק לענין הרווחה) אבל לפני עיור אינו אוסר, ויש הגיון בדבר, כאשר אני עושה עבירה הקשור לע"ז אני אוסר על עצמי (הרווחה) אבל כאשר אני עובר על לפני עיור לא קשרתי את עצמי לע"ז, 

מסכת ע"ז דף ה ע"ב

איבעיא להו  

משום הרווחה  

או דלמא  

משום {ויקרא יט-יד} ולפני עור לא תתן מכשול  

למאי נפקא מינה  

דאית ליה בהמה לדידיה  

אי אמרת משום הרווחה הא קא מרווח ליה  

אי אמרת משום עור לא תתן מכשול הא אית ליה לדידיה  

 

 (דף ו – ב) 

וכי אית ליה לא עבר משום עור לא תתן מכשול  

והתניא אמר רבי נתן 

מנין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח  

ת''ל {ויקרא יט-יד} ולפני עור לא תתן מכשול  

והא הכא דכי לא יהבינן ליה שקלי איהו וקעבר משום לפני עור לא תתן מכשול  

הב''ע דקאי בתרי עברי נהרא  

דיקא נמי דקתני לא יושיט ולא קתני לא יתן  

ש''מ  

 

איבעיא להו  

נשא ונתן מאי  

ר' יוחנן אמר  

נשא ונתן אסור  

ר''ל אמר 

נשא ונתן מותר  

איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש  

אידיהן של עובדי כוכבים נשא ונתן אסורין  

מאי לאו לפני אידיהן  

לא אידיהן דוקא  

[פתחתנו בשאלה האם יש הבדל מ-יום אידם לבין לפני ואחרי יום אידם, ועכשיו חזרנו לאותה חילוק, אולי ביום אידם שיש הרווחה אסור (אפילו לריש לקיש, אע"פ שפשט ריש לקיש שמותר אפילו ביום אידם – מדוע? לריש לקיש אין איסור ממש ואין פה לא לפני עיור ולא הרווחה, אין קשר בין הישראל לעכו"ם,  ולרבי יוחנן שמעשה אדם נמצא בעולם של איסורא יש קשר לעכו"ם, אפילו משהו שנראה מעשי (בלי שפת התורה, אלא רק שפה של עכו"ם של עשייה) בכל זאת יש לה קשר לעולם רוחני, וריש לקיש הנוקבא של רבי יוחנן, מקבל את זה רק ביום אידם, רק לענין הרווחה) אבל לפני עיור אינו אוסר, ויש הגיון בדבר, כאשר אני עושה עבירה הקשור לע"ז אני אוסר על עצמי (הרווחה) אבל כאשר אני עובר על לפני עיור לא קשרתי את עצמי לע"ז, או אפשר שהרווחה היא מגדירה איסור הנאה, ואילו לפני עיור אינו כך (בערך דומה לאמירה הראשונה)] 

 

א''ד  

איתיביה ר''ש בן לקיש לרבי יוחנן  

אידיהן של עובדי כוכבים נשא ונתן אסור  

אידיהן אין לפני אידיהן לא  

תנא אידי ואידי אידיהן קרי ליה  

[ממש מדהים, רבי יוחנן אינו מוכן לקבל את החילוק בין לפני לבין יום אידם, אפילו חכמים קיבלו את רבי ישמעאל שיש חילוק...] 

 

תניא כוותיה דר''ל  

כשאמרו אסור לשאת ולתת עמהם  

לא אסרו אלא בדבר המתקיים  

אבל בדבר שאינו מתקיים לא  

ואפילו בדבר המתקיים נשא ונתן מותר  

[דבר שאינו מתקיים נמצא בעולם הבריאה, ודבר המתקיים בעולם המעשה, יש תועלת לדבר המתקיים, ולריש לקיש (ורבי יוחנן) כל מעשה האדם, אפילו עם חפץ המתקיים נמצא בעולם האיסורא (הבריאה), ולכן נראה לרבי יוחנן שיש חילוק בין האדם למעשיו, אבל לריש לקיש (סוג של רבי יוחנן בטהרתו) האדם וחפציו חיים ביחד בעולם נפרד מהעכו"ם] 

תני רב זביד בדבי רבי אושעיא  

דבר שאין מתקיים מוכרין להם אבל אין לוקחין מהם  

[זה נשמע טוב, שהרי קבלה היא מאפיין של עולם המעשה האשלגי, ואילו מכירה היא ניתוק ואפילו לרב אשלג השפעה היא כלים גבוהים] 

 

ההוא מינאה דשדר ליה דינרא קיסרנאה לרבי יהודה נשיאה ביום אידו  

הוה יתיב ריש לקיש קמיה  

אמר היכי אעביד אשקליה אזיל ומודה, לא אשקליה הויא ליה איבה  

א''ל ריש לקיש  

טול וזרוק אותו לבור בפניו  

אמר  

כל שכן דהויא ליה איבה  

כלאחר יד הוא דקאמינא: 

[נראה שהבעיה פה לא הרווחה ולא לפני עיור, אלא הודאה בעו"ז, ולכן ריש לקיש מסכים שיש בעיה, אבל אילו היה הרווחה או לפני עיור ריש לקיש היה מתיר...או אפשר שהבעיה היא חיבור עם המינאה, קבלה של דבר מעולמו של העכו"ם והדבר הנכון הוא להיות באיבה עם עולמו של העכו"ם, וזה מסביר שיטתו של ריש לקיש, ריש לקיש מתיר משום שהוא חי בניתוק מעולמם של העכו"ם (שוב סוג של רבי יוחנן בטהרתו)] 

האם מכירת בהמה אסורה משום הרושם הנשאר בבהמה? האני שלי עדיין מברור מתוך הבהמה?

 ודף טו?