נראה מפורש ופשוט לרמב״ם:
- תרומה מצריך עלייה, כי תבאו - ביאת כולכם, ומעשר אינו מצריך!
- יובל מצריך כל יושביה
- שמיטה מצריך ארץ ישראל
כי תבאו מהגמרא בכתובות לתרומה
ולכן תרומה אין בה דין כל יושביה אלא ביאה כולם, יובל יש לה מפורש בפסוק כל יושביה
תרומה יש לה דין עלייה - כיבוש - יובל אין לה
ואולי ביאת עזרא *כן* הוגדרה ככל יושביה עליה, אבל לא כביאת כולכם, ולכן יובל הייתה בימי עזרא דאורייתא, אבל תרומה לא [-- וצריך עיון בגמרא בערכין דף ל״ג שנראה שיובל לא הייתה מדאורייתא -- ראה בסוף]
ולשיטתי, שמיטה דין בלאום...מעשר דין בקנין פרטי...יובל דין בישוב (והייתה ישוב -- בטלו השבטים, אבל בימי עזרא כשבאו מחדש הייתה ישוב לפי חלוקה חדשה)...תרומה דין בכיבוש הארץ...
לסיכום:
בימי יהושע היית עלייה שלימה, חילוק לשבטים, ישוב הארץ הוגדר כסדרם, ולכן נתחייבו ביובל, כל יושביה עליה. בימי עזרא הייתה עלייה חלקית - אין כיבוש אלא חזקה, אבל בזמן שישבו הוגדר כל יושביה עליה, שהרי לא היה חילוק לשבטים, לכן התחייבו ביובל וקדשו בתי ערי חומה. דיני ערי חומה מעידים על כיבוש יהושע ונחלה.
יובל דין בישוב הארץ (די פשוט), נחלה שחוזרת, ערי חומה, שהתגברו עליהם בזמן הכיבוש, וחלוקה
תרומה דין בקדושת הארץ שאינה בכיבוש, מעת ה׳ משולחן גבוהה אוכלין, היא באה מכוח ביאת כולם, קדושת חזקה (נכון שיהושע כבש, אבל בציווי, ה׳ נלחם להם). לא לאומי, ולא קשור לישוב ונחלה
מעשר דין בקנין, חלף עבודותם ללוים, פרטי, ואע״פ שהיא באה אחרי תרומה, היא קיימת לעצמה, אחרי שקיימת קנין בארץ, כלומר נחלה ודיני בתי ערי חומה מעידים על זה, מתחייבים הפרטים במעשר
שביעית דין בלאום, בכלל, רק עם ישראל מתחייב בשביעית, כמו שבת דין כללי,
-=-=-=-
וְכֵן יֵרָאֶה לִי שֶׁהוּא הַדִּין בְּמַעַשְׂרוֹת שֶׁאֵין חַיָּבִין בַּזְּמַן הַזֶּה אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶם כִּתְרוּמָה:
מול
׳אף נתחייבו מעשרות׳
עכשיו נראה לי יותר פשוט, הרמב״ם בהלכות תרומה אומר שמעשר כמו תרומה *בזמנו* מדרבנן (וּנְבִיאִים הִתְקִינוּ...וְהַחֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים הִתְקִינוּ...) , משום שאין קדושת הארץ מעת ה׳, אבל בזמן עזרא אע״פ שאין תרומה, שוב משום שאין קדושת הארץ מעת ה׳, הייתה מעשר מדאורייתא. מדוע בזמן הרמב״ם לא הייתה מעשר מדאורייתא, פשוט שלא הייתה שום קניין על הארץ. והדמיון לתרומה היא בזה ששניהם חייבים מדרבנן, לא שההתחייבות מהתורה דומה, שאין דמיון שהרי בזמן עזרא התחייבו במעשר ולא בתרומה.
כלומר ׳יראה לי שהוא הדין במעשרות׳ שבכלל יש חיוב, והיה אפשר לומר שבמעשרות אין חיוב כלל, משום שאין קנין כלל בארץ...
----
עוד בדיני מעשרות, הלכ מעשרות פרק א׳ הל׳ ד׳
אֵין מוֹצִיאִין הַמַּעֲשֵׂר מִיַּד הַכֹּהֲנִים שֶׁנֶּאֱמַר
(במדבר יח כו) "כִּי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" וְכֵן כָּל מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָן מִכֹּהֵן לְכֹהֵן. וְעֶזְרָא קָנַס אֶת הַלְוִיִּם בִּזְמַנּוֹ שֶׁלֹּא יִתְּנוּ לָהֶן מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן אֶלָּא יִנָּתֵן לַכֹּהֲנִים
לְפִי שֶׁלֹּא עָלוּ עִמּוֹ לִירוּשָׁלַיִם:
נראה לי רמז, שאע״פ שמעשרות אינם תלויים בעליה לארץ, מן הדין הם קנין חולין, השווה עזרא מעשרות לתרומה, ולמה לא ליובל, שאין קשר, כל יושביה...
----
הרמב״ם בסוף פרק ראשון בהל׳ תרומה אומר ׳יראה לי שהוא הדין במעשרות׳, ולא ברור לי מדוע, אפשר שבזמן הרמב״ם אין לו דין פרט ולא דין לאומי, אבל מדוע ללמוד מעשרות מתרומה? ואולי אינו לומד מעשר מתרומה רק משווה דינם. (ואולי הסיפרי מקור דין מעשר?)
עוד נראה לי לחלק בין ׳ביאת כולם׳ ל׳כל יושביה עליה׳. ׳כל יושביה׳, גמרא בערכין, הגמרא בכתובות דף כ״ה מדבר על עליה של עזרא, והפסוק אומר ׳בבואכם׳,
הרמבם לא לומד שמיטה ויובל מהגמרא ביבמות, אלא תרומה מכתובות, וערי חומה רק מהגמרא בערכין, ולכן אינו לומד כמו הקרית ספר, אלא הפסוק והביאך וירשתה בפרשת נצבים מלמד על חידוש קדושת ערי חומה, ויורשת הארץ בכיבוש בביאה שלישית.
--
הלכות תרומות הל א׳
הַתְּרוּמוֹת וְהַמַּעַשְׂרוֹת אֵינָן נוֹהֲגִין מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. בֵּין בִּפְנֵי הַבַּיִת בֵּין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת. וּנְבִיאִים הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ נוֹהֲגוֹת אֲפִלּוּ בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר מִפְּנֵי שֶׁהִיא סְמוּכָה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְרֹב יִשְׂרָאֵל הוֹלְכִין וְשָׁבִין שָׁם. וְהַחֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים הִתְקִינוּ שֶׁיִּהְיוּ נוֹהֲגוֹת אַף בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ עַמּוֹן וּמוֹאָב מִפְּנֵי שֶׁהֵם סְבִיבוֹת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל:
הל׳ תרומות פרק א׳ הלכה כ״ו
הַתְּרוּמָה בַּזְּמַן הַזֶּה וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי בָּבֶל וַאֲפִלּוּ בִּימֵי עֶזְרָא אֵינָהּ מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶן. שֶׁאֵין לְךָ תְּרוּמָה שֶׁל תּוֹרָה אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד וּבִזְמַן שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל שָׁם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה ב) "כִּי תָבֹאוּ" בִּיאַת כֻּלְּכֶם כְּשֶׁהָיוּ בִּירֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה וּכְמוֹ שֶׁהֵן עֲתִידִין לַחֲזֹר בִּירֻשָּׁה שְׁלִישִׁית. לֹא כְּשֶׁהָיוּ בִּירֻשָּׁה שְׁנִיָּה שֶׁהָיְתָה בִּימֵי עֶזְרָא שֶׁהָיְתָה בִּיאַת מִקְצָתָן וּלְפִיכָךְ לֹא חִיְּבָה אוֹתָן מִן הַתּוֹרָה. וְכֵן יֵרָאֶה לִי שֶׁהוּא הַדִּין בְּמַעַשְׂרוֹת שֶׁאֵין חַיָּבִין בַּזְּמַן הַזֶּה אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶם כִּתְרוּמָה:
הלכות שמיטה ויובל פרק י׳ הל׳ ט׳
מִשֶּׁגָּלָה שֵׁבֶט רְאוּבֵן וְשֵׁבֶט גָּד וַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בָּטְלוּ הַיּוֹבְלוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה י) "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל ישְׁבֶיהָ" בִּזְמַן שֶׁכָּל יוֹשְׁבֶיהָ עָלֶיהָ. וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיוּ מְעֻרְבָּבִין שֵׁבֶט בְּשֵׁבֶט אֶלָּא כֻּלָּן יוֹשְׁבִין כְּתִקְנָן. בִּזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל [נוֹהֵג בָּאָרֶץ] נוֹהֵג בְּחוּצָה לָאָרֶץ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה י יב) "יוֹבֵל הִיא" בְּכָל מָקוֹם בֵּין בִּפְנֵי הַבַּיִת בֵּין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת:
וּבִזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג נוֹהֵג דִּין עֶבֶד עִבְרִי. וְדִין בָּתֵּי עָרֵי חוֹמָה. וְדִין שְׂדֵה חֲרָמִים וְדִין שְׂדֵה אֲחֻזָּה. וּמְקַבְּלִין גֵּר תּוֹשָׁב וְנוֹהֶגֶת שְׁבִיעִית בָּאָרֶץ וְהַשְׁמָטַת כְּסָפִים בְּכָל מָקוֹם מִן הַתּוֹרָה. וּבִזְמַן שֶׁאֵין הַיּוֹבֵל [נוֹהֵג] אֵינוֹ נוֹהֵג אֶחָד מִכָּל אֵלּוּ חוּץ מִשְּׁבִיעִית בָּאָרֶץ. וְהַשְׁמָטַת כְּסָפִים בְּכָל מָקוֹם מִדִּבְרֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכות שמיטה ויובל פרק י״ב הל׳ ט״ז
אֵין סוֹמְכִין אֶלָּא עַל חוֹמָה הַמֻּקֶּפֶת בִּשְׁעַת כִּבּוּשׁ הָאָרֶץ. כֵּיצַד. עִיר שֶׁלֹּא הָיְתָה מֻקֶּפֶת חוֹמָה בְּשָׁעָה שֶׁכָּבַשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת הָאָרֶץ אַף עַל פִּי שֶׁמֻּקֶּפֶת עַתָּה הֲרֵי הִיא כְּבָתֵּי הַחֲצֵרִים. וְעִיר שֶׁהָיְתָה מֻקֶּפֶת חוֹמָה בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ מֻקֶּפֶת עַתָּה הֲרֵי הִיא כְּמֻקֶּפֶת. וְכֵיוָן שֶׁגָּלוּ בְּחֻרְבָּן רִאשׁוֹן בָּטְלָה קְדֻשַּׁת עָרֵי חוֹמָה שֶׁהָיוּ בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ. כֵּיוָן שֶׁעָלָה עֶזְרָא בַּבִּיאָה הַשְּׁנִיָּה נִתְקַדְּשׁוּ כָּל הֶעָרִים הַמֻּקָּפוֹת חוֹמָה בְּאוֹתוֹ הָעֵת מִפְּנֵי שֶׁבִּיאָתָן בִּימֵי עֶזְרָא שֶׁהִיא בִּיאָה שְׁנִיָּה כְּבִיאָתָן בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ. מָה בִּיאָתָן בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ מָנוּ שְׁמִטִּין וְיוֹבְלוֹת וְקִדְּשׁוּ בָּתֵּי עָרֵי חוֹמָה וְנִתְחַיְּבוּ בְּמַעֲשֵׂר. אַף בִּיאָתָם בִּימֵי עֶזְרָא מָנוּ שְׁמִטִּין וְיוֹבְלוֹת וְקִדְּשׁוּ בָּתֵּי עָרֵי חוֹמָה וְנִתְחַיְּבוּ בְּמַעֲשֵׂר:
וְכֵן לֶעָתִיד לָבוֹא בְּבִיאָה שְׁלִישִׁית בְּעֵת שֶׁיִּכָּנְסוּ לָאָרֶץ יַתְחִילוּ לִמְנוֹת שְׁמִטִּין וְיוֹבְלוֹת וִיקַדְּשׁוּ בָּתֵּי עָרֵי חוֹמָה וְיִתְחַיֵּב כָּל מָקוֹם שֶׁיִּכְבְּשׁוּהוּ בְּמַעַשְׂרוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ל ה) "וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ". מַקִּישׁ יְרֻשָּׁתְךָ לִירֻשַּׁת אֲבוֹתֶיךָ. מָה יְרֻשַּׁת אֲבוֹתֶיךָ אַתָּה נוֹהֵג [בָּהּ] בְּחִדּוּשׁ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ אַף יְרֻשָּׁתְךָ אַתָּה נוֹהֵג בָּהּ בְּחִדּוּשׁ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ:
כל כך מדויק, בזמן יהושע יש כיבוש (ירושה), בימי עזרא אין כיבוש (יש חזקה) לעתיד תהיה כיבוש (ירושה), בין כיבוש או בין חזקה, כאשר מנו יובל וקדשו ערי חומה נתחייבו במעשר.
------
יש ירושלמי שממנה נראה דברי הרמב״ם ש*נתחייבו במעשרות* בימי עזרא.
----רדב״ז
כרבי יוחנן דאמר תרומה בזמן הזה דאורייתא ומ״ש והוא עצמו נראה שכך כתב בתחלת הספר ר״ל בתחלת הפרק והוא מה שכתב התרומה נוהגת בין בפני הבית בין שלא בפני הבית קושיא זו כבר תירצתי אותה בראש הפרק ורבינו ז״ל לא פסק כר׳ יוחנן אלא כר״ל וכרבי אלעזר דאמרי מאיליהן קבלו עליהם את המעשרות בימי עזרא ואיכא בירושלמ דשביעית כמה סוגיות דמשמע מינייהו דמאיליהן קבלום ועיין במה שכתב רבינו שמשון בפרק ששי דשביעית כי הוא האריך הרבה וכתב כל הסוגיות ודחק הרבה להעמיד השטה האחרת ואפילו ר׳ יוחנן לא אמרה אלא אליבא דתנא דסדר עולם אבל רבנן פליגי עליה.
אבל אי קשיא על רבינו הא קשיא שכתב בהלכות שמטה ויובל אף ביאתן בימי עזרא מנו שמטין ויובלות וקדשו ערי חומה ונחייבו במעשר ומשמע דג׳ הביאות שוות שנתחייבו במעשר מן התורה וליכא למימר דנחייבו מאיליהן קאמר דא״כ תרומה נמי נתחייבו מדרבנן וצריך לתרץ דשלש הביאות השוו אותם לעניין חיוב הא כאיתא והא כאיתא שתי הביאות הכל מן התורה אבל ביאת עזרא יש שחיובם מן התורה ויש שהן מדרבנן שנתחייבו מאיליהן והא דנקט מעשר ה״ה לתרומה דבחדא אזלי וכ״ש תרומה דאית בה חיוב מיתה היכא דהוי חיובא דאורייתא ונראה דט״ס הוא וצ״ל ונתחייבו במעשרות וכן כתוב בביאה שלישית לעתיד ויתחייב כל מקום שיכבשהו במעשרות וכן הוא רגיל לכתוב וכולל תרומות ומעשרות אי נמי דה״ק אף בימי עזרא מנו שמיטין ויובלות וקדשו בתי ערי חומה ונתחייבו במעשרות אם היו באים כולם אבל כיון שלא באו כולם נפתרו אלא שהם קבלום עליהם. וזה נראה יותר נכון אע״פ שלא כתבתי כן בתשובות שאלה ועיין במה שכתב מגיד משנה בהלכות איסורי ביאה.
סיפרי במדמבר קי״ט ה׳
https://www.sefaria.org.il/Sifrei_Bamidbar.119.5?lang=he&with=all&lang2=he
חקת עולם לדורותיכם. שינהוג הדבר לדורות: ובתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה. למה נאמר? לפי שהוא אומר (במדבר כ״ו:נ״ג) לאלה תחלק הארץ, שומע אני אף הלוים במשמע? – תלמוד לומר ובתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה:
מאת מעשר בני ישראל אשר ירימו תרומה לה'. קראו המקום תרומה עד שיוצא ממנו תרומת מעשר. ד"א בא הכתוב ללמדך, שאם רצה לעשותו תרומה על מקום אחר – רשאי. מכאן אתה דן לתרומה: מה אם מעשר הקל, והרי הוא נוהג בכל – תרומה חמורה, דין הוא שתהא נוהגת בכל! ד"א ומה אם מעשר, שאינו נוהג בראשית הגז – הרי הוא נוהג בכל, תרומה, חמורה, דין הוא שתהא נוהגת בכל! איסי בן מנחם אומר: אם מעשר, שאינו בא אלא מכח תלמוד ומכח יראה – הרי הוא נוהג בכל; תרומה, חמורה, דין הוא שתהא נוהגת בכל!
נתתי ללוים לנחלה. למה נאמר? לפי שהוא אומר ולבני לוי הנה נתתי, אין לי אלא בפני הבית. שלא בפני הבית מנין? ת"ל "לנחלה". מה נחלה נוהגת בפני הבית ושלא בפני הבית – אף מעשר ראשון נוהג בפני הבית ושלא בפני הבית:
על כן אמרתי להם. למה נאמר? לפי שהוא אומר ובתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה, מה ת"ל על כן אמרתי? שיכול אין לי אלא בשעת חלוק הארץ, אבל משיחלקו שומע אני יקצה לו כל שבט ושבט בפני עצמו? ת"ל על כן אמרתי. ד"א על כן אמרתי. למה נאמר? לפי שנאמר (דברים ז) ונשל גוים רבים מפניך, אבל קני וקנזי וקדמוני לא שמענו – ת"ל "על כן". על כן – להזהיר ב"ד על כך:
---
ערכין דף ל״ג
אלא לרבי יהודה דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן למה לי בשמיטין סגיא
הא ודאי דלא כרבי יהודה ולא מנו שמיטין ויובלות
והכתיב (ירמיהו לד, יד) מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי אשר ימכר לך והוינן בהו מקץ שבע שנים והכתיב (דברים טו, יב) ועבדך שש שנים ואמר רב נחמן בר יצחק שש לנמכר ושבע לנרצע ההוא בתוכחה כתיב וקאמר נביא השלחתם והכתיב (ירמיהו לד, י) וישמעו וישלחו אלא אמר ר' יוחנן ירמיה החזירן ויאשיה בן אמון מלך עליהן ומנא לן דהדור דכתיב (יחזקאל ז, יג) כי המוכר אל הממכר לא ישוב אפשר יובל בטל ונביא מתנבא עליו שיבטל אלא מלמד שהחזירן ירמיה ומנלן דיאשיה מלך עליהן דכתיב (מלכים ב כג, יז) ויאמר מה הציון הלז אשר אני רואה ויאמרו אליו אנשי העיר הקבר איש האלהים אשר בא מיהודה ויקרא את הדברים על המזבח בית אל וכי מה טיבו של יאשיהו בבית אל אלא כשהחזירן ירמיהו יאשיהו מלך עליהם רב נחמן בר יצחק אמר מהכא (הושע ו, יא) גם יהודה שת קציר לך בשובי שבות עמי:
רב חיים מבין שחזרו ממש, ולי נראה שחזר מלכות ולאו דווקא כל הגלות,
--
עוד לשיטת רב חיים, עיקר החידוש מתחיל בזה שהרמב״ם הביא את הפסוק ׳כי תבאו׳ בהלכות תרומה כמקור לתנאי ביאת כולכם, ולשיטת הרב חיים הפסוק הזה היא בשמיטה ויובל, ולכן הרב חיים לומד שהרמב״ם מחייב תרומות, מעשרות, שמיטה, יובל, בתי ערי חומה עם תנאי שווה של ׳כי תבאו׳ ביאת כולכם
