מצטער פטור מהסוכה

הגמרא בסוכה אומרת:

מתני' 
שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה 
חולין ומשמשיהן פטורין מן הסוכה 
אוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה: 
גמ' 
מה"מ 
דת"ר בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה ובלכתך בדרך פרט לחתן 
מכאן אמרו הכונס את הבתולה פטור ואת האלמנה חייב 
מאי משמע 
אמר רב הונא כדרך מה דרך רשות אף כל רשות לאפוקי האי דבמצוה עסוק 
מי לא עסקינן דקאזיל לדבר מצוה וקא אמר רחמנא ליקרי 
אם כן לימא קרא בשבת ובלכת מאי בשבתך ובלכתך 
בלכת דידך הוא דמיחייבת הא בלכת דמצוה פטירת
...
גופא 
א"ר אבא בר זבדא אמר רב 
אבל חייב בכל מצות האמורות בתורה חוץ מתפילין 
שהרי נאמר בהן פאר מדאמר ליה רחמנא ליחזקאל פארך חבוש עליך וגו' 
את הוא דמיחייבת אבל כ"ע פטירי 
וה"מ ביום ראשון דכתיב ואחריתה כיום מר 

ואמר רבי אבא בר זבדא אמר רב 
אבל חייב בסוכה 
פשיטא 
מהו דתימא הואיל וא"ר אבא בר זבדא אמר רב מצטער פטור מן הסוכה 
האי נמי מצטער הוא 
קמשמע לן ה"מ צערא דממילא 
אבל הכא איהו הוא דקא מצטער נפשיה איבעי ליה ליתובי דעתיה
...
חולים ומשמשיהם: 
תנו רבנן 
     חולה שאמרו לא חולה שיש בו סכנה אלא אפילו חולה שאין בו סכנה 
     אפי' חש בעיניו ואפילו חש בראשו ארשב"ג פעם אחת חשתי בעיני בקיסרי והתיר ר' יוסי בריבי לישן אני ומשמשי חוץ לסוכה 

רב שרא לרב אחא ברדלא למגנא בכילתא בסוכה משום בקי 
[לא לא ברור שרב סובר ש׳בקי׳ פוטר מהסוכה, שהרי הוא לא היתר לרב אחא ברדלא לישון חוץ לסוכה, אלא פטר את הבעיה בתוך הסוכה.  או בשפה בריסקאית, רב סובר שבקי דוחה ולא מתיר]

רבא שרא ליה לרבי אחא בר אדא למגנא בר ממטללתא משום סירחא דגרגישתא 
[סתם מעניין שני ׳רב אחא׳ סבלו בסוכה, אולי סוכה לא בנוי לאחווה]

רבא לטעמיה דאמר רבא מצטער פטור מן הסוכה 

והא אנן תנן חולין ומשמשיהם פטורים מן הסוכה חולה אין מצטער לא 
אמרי חולה הוא ומשמשיו פטורים מצטער הוא פטור משמשיו לא: 
[נראה לי ברור מהלימוד האחרון, שמקור דין חולה היא שווה למקור דין מצטער, רק יש ההבדל כמותי ולא איכותי, מצטער אינו חולה כל כך, האם רבא חולק וסובר שמצטער מקור דינה אחרת?  אני חש שהגמרא רוצה להגיד כך, ׳רבא לטעמיה׳ אבל רב לא סובר כרבא.  ואולי השימוש בשפה כל כך דומה ׳רב שרא לרב אחא׳,  ׳רבא שרה ליה לרבי אחא׳ מבליט כמה שינויים, רבא נתן פסק ׳ליה׳ ואולי הכוונה שאין זה דין כללי, ולעולם רבא סובר כרב, רק לגבי רב אחא בר אדא הייתה פטור מיוחד]

=-=-=
הרמב״ם פוסק בפרק ו׳ הל׳ ב׳:

חולים ומשמשיהן פטורים מן הסוכה.
    ולא חולה שיש בו סכנה אלא אפילו חש בראשו ואפילו חש בעיניו. 
מצטער פטור מן הסוכה הוא ולא משמשיו. 
    ואיזהו מצטער 
    זה שאינו יכול לישן בסוכה 
          מפני הרוח 
 או
          מפני הזבובים והפרעושים וכיוצא בהן
 או 
          מפני הריח:

מפני הזבובים נראה מפורש בגמרא, וגם דין הריח.  אבל מה מקור דין ׳מפני הרוח׳ של הרמב״ם? עוד נראה לי ברור שהרמב״ם לא הביא ׳מפני החמה׳ ואינו סומך על הגמרא בע״ז

הרמב״ם פותח 

  בהל׳ א׳ ׳נשים פטורות...׳, כלומר האדם עצמו לא התחייב כלל.  

  הלכה ב׳ חולה פטור, האדם התחייב אבל כעת אין זה אותו אדם, האדם הנוכח איתנו פטור.  ואז דין מצטער.  

  הל׳ ג׳ ׳אבל חייב׳, האדם התחייב ואע״פ שהאדם הנוכח איתנו שונה, בכל זאת חייב (אולי משום שאין זה דומה לחולי שאינו יכול לשלוט בצער, הגמרא אומרת ׳איהו הוא דקא מצטער נפשיה איבעי ליה ליתובי דעתיה׳, כלומר האבל יכול לשלוט בעצמו, חולה אינו יכול לשלוט בעצמו.

  הלכה ד׳ שלוחי מצוה פטורים, האדם חייב, והסוכה עצמה אינה דוחה אותו ולא גופו, אלא משהו חיצוני.

יש תהליך של החצנה ברמב״ם, מתחילים בדינים השייכים לאדם, גופו, ואחר כך השפעת הסוכה על האדם, ואחר כך גורמים חיצוניים לסוכה המשפעים על האדם.

מדוע חולה פטור מהסוכה?

נראה לי בבירור שהגמרא מחלקת בין דין ׳תשבו כעין תדורו׳ ומתייחסת אליה בסוף הפרק, ושם אין איזכור של מצטער, המדד של ׳משתשרח המקפה׳ אינו כלל בענייני מצטער, אלא דין בתשבו כעין תדורו.  ולכן שוב השאלה היא מדוע חולה פטור?

ונראה לי שהמשנה והגמרא מניחים שקודם חייבין לענות על השאלה מדוע שלוחי מצווה פטורים מהסוכה.  והתשובה יפה כל כך, ׳בשבתך בבתך׳, כלומר כאשר עתה דר בבית שלך אתה חייב לצאת ממנה.  אבל כאשר את לא דר בבית שלך אין מצווה לצאת ממנה. וזה שונה בצורה מהותית מהחיוב לחוות את הסוכה בצורה של דיורים.

בשפה בריסקאית:

הדין של שלוחי מצווה מלמד מתי חל החיוב מלכתחילה

הדין של תשבו כעין תדורו מלמד מתי קיום החיוב

השאלה לגבי חולה היא האם חל חיוב עליו?  הרמב״ם נראה מחלק בין נשים ועבדים שלא חל חיוב כלל, לבין חולה ומצטער שחל חיוב עליהם, אבל כעת החיוב מופקע.  לא מפני שלא יכולים לקיים את חובתם (שאינם יכולים לשבת כעין דיורם) אלא מפני שעצם החיוב מופקע.  כמו שלוחי מצווה שאינם נמצאים במקום שחל החיוב עליהם, שהם במקום פטור (במקום המצווה שכעת עוסקים בה ואינם בביתם ובדרכם האישית, וכדי להתחייב בציווי מוטל האדם להיות פנוי (שיהיה לו חופש בחירה) לקבל את הציווי.  הקב״ה לא מצווה לבהמות ולא לאנשים שאין להם בחירה כעת).  לכן נראה שגם חולה וגם מצטער דינם שהם בגדר אנשים שאין להם בחירה חופשית.

וזה דברי הגמרא, כאשר היא אומרת שאבל יש לו בחירה, אבל יכול לבחור שלא להיות בצער, ׳איבעי ליה ליתובי דעתיה׳.  ולכן אבל חייב.  אבל מצטער נקלע למצב שאינו בעל שליטה על עצמו ולכן אין לו בחירה חופשית ואינו יכול להתחייב בציווי חדש.

ואולי קשה מלשון הרמב״ם הגדרת הפטור מכוח מצטער: ׳זה שאינו יכול לישן בסוכה...׳ שנראה מדבריו שהרמב״ם לומד את הפטור מאי-יכולת קיום המצווה ולא מאי-יכולת קבלת חובת המצווה.  ונראה לי שאין זה קשה, שהרמב״ם ממשיך את הדיון על חולה בקצת, שרק חש ברע, ואיפלו כך פטור מחובת המצווה (שהרי אין הבדל במחלתו בתוך הסוכה ומחוצה לה, ולכן הפטור לא יכול לבוא מתוך אי קיום ישיבת בסוכה).  ומתוך דין חולה קצת שחש ברע, אני לומד שדרגת הבחירה חופשית צריכה להיות שלימה, ואפילו יש הטהיה קטנה האדם לגבי ציווי של סוכה אינו נקרא חופשי.

הגמרא בע״ז דנה בשאלה אחרת, כיצד אומות העולם התנהגו כלפי ציווי.  לכל הדעות הם קיבלו ציווי, האם הם היו מגדר מצטערים ולא יכלו לקבל את הציווי או בגדר אבלים ולא יכלו לקיים.  העובדה שבעטו בסוכה מעיד שהם שלטו על עצמם ולכן לא קיימו.

מנין לרמב״ם ש׳רוח׳ פוטר את האדם מהציווי, ומחובת המצווה?  קשה לי, אולי הרמב״ם כתב רוח מלשון רוח רעה באדם, כמו במשנה בשבת פרק ב׳ משנה ה׳, מלנקאלי בלע״ז. וזה דברי הרמב״ם בפירוש המשניות שם:

״רוח רעה קוראין לכל מיני החולין הנקרא בערבי מלקוני"א כי יש מין מן החולי הנזכר שיברח החולי ויבדל מן הטבע האנושי הממוצע כאשר יראה האור או כשיתחבר עם בני אדם וישתעשע ותנוח נפשו בחשך ובהתבודדות בעת השתוממות והדבר הזה נמצא הרבה בבעלי המרות:״

לא נראה ... צריך לבדוק את הרי״ף בגמרא בע״ז...