https://video.tau.ac.il/events/index.php?option=com_k2&view=item&id=8551:mobileye-mapping-the-world&Itemid=559&highlight=WyIyMDE4LTAzLTI2Il0=
Mobileye mapping the world: from postmodern subjective views to a global modern map
Lecturer(s): David Guedalia
Location: TAU
Date: Monday, 26 March 2018
Published in
מפגש 03
https://video.tau.ac.il/events/media/k2/videos/8551.mp4
Mobileye mapping the world: from postmodern subjective views to a global modern map
Lecturer(s): David Guedalia
Location: TAU
Date: Monday, 26 March 2018
Published in
מפגש 03
https://video.tau.ac.il/events/media/k2/videos/8551.mp4
עירובין צט ע״ב - ק׳
מתני'
אילן שהיה מיסך על הארץ
אם אין נופו גבוה מן הארץ שלשה טפחים
מטלטלים תחתיו
שרשיו גבוהים מן הארץ ג' טפחים
לא ישב עליהן:
גמ'
א"ר הונא בריה דרב יהושע
אין מטלטלין בו יתר מבית סאתים
מ"ט משום דהוי דירה שתשמישה לאויר
וכל דירה שתשמישה לאויר אין מטלטלין בה יתר מבית סאתים:
[אני מאוד אוהב את הביטוי ׳דירה שתשמישה לאויר׳, יש בזה משום ׳תולה ארץ על בלימה׳, לשבת בין הארץ לשמים, ובכך אני מבין את החיבור במשנה בין הרישא לסיפא, שהרי אם מסבירים שטעם האיסור הישיבה על השורשים בסיפא משום גזרה שמא יטלוש, יש כמה קושיות, א, מה הקשר בין שמא יטלוש לבין הגדרת רשות (שעוסקות כל המשניות באיזור), ב, זה נשמע כמו גזרה לגזרה בהמשך, כאשר אוסרים לרדת אם עלה מבעוד יום. אבל לשיטתי הרישא והסיפא שניהם בדין הגדרת רשות, ורב הונא בריה ד׳ יהושע מפרש לנו את הרשות התלויה באוויר *בשתי מקומות בסוגיא* גם בתחילתה עם הגדרת דירה שתשמישה לאוויר וגם בשילוב טעם 'שב ואל תעשה' והגדרת עשייה. (ועוד לשיטתי יש לנו את התנא ר׳ יהושע שמזכיר את רב הונא בריה דר׳ יהושע)]
שרשיו גבוהין מן הארץ וכו':
איתמר שרשי אילן הבאין מלמעלה משלשה לתוך שלשה
רבה אמר מותר להשתמש בהן
רב ששת אמר אסור להשתמש בהן
רבה אמר מותר להשתמש בהן דכל פחות מג' דארעא ארעא היא
רב ששת אמר אסור להשתמש בהן דכיון דמכח איסור קאתי אסורין
דדמו כמשוניתא דסלקין לעילא אסורין דנחתין לתתאי שרו
לצדדין פלוגתא דרבה ורב ששת וכן אניגרא וכן בקרן זוית
ההוא דיקלא דהוה לאביי והוה סליק באיפומא אתא לקמיה דרב יוסף ושרא ליה אמר רב אחא בר תחליפא דשרא לך כרבה שרא לך פשיטא מהו דתימא אפילו לרב ששת ביתא כמאן דמלי דמי ולישתמש בפחות מג' סמוך לגג קמ"ל
תנן שרשיו גבוהין מן הארץ ג' טפחים לא ישב עליהם
היכי דמי אי דלא הדרי כיפי פשיטא
אלא לאו אע"ג דהדרי כיפי
לא לעולם דלא הדרי כיפי
והא קמ"ל אע"ג דצידו אחד שוה לארץ:
ת"ר
שרשי אילן שגבוהין מן הארץ ג' טפחים
או שיש חלל תחתיהן ג' טפחים
אע"פ שצידו אחד שוה לארץ
ה"ז לא ישב עליהן
לפי שאין עולין באילן ואין נתלין באילן ואין נשענין באילן
ולא יעלה באילן מבעוד יום וישב שם כל היום כולו
אחד אילן ואחד כל הבהמה
אבל בור שיח ומערה וגדר מטפס ועולה מטפס ויורד ואפילו הן מאה אמה
[שוב אני לומד מהצירוף של בהמה, שאין מדובר על גזרה שמא יטלוש! ועוד נראה לי מהביטוי ׳וישב שם כל היום כולו׳, שיש איסור לדור, ואין הבעיה שמא יטלוש! אבל קצת קשה מהביטוי ׳אין עולין באילן ואין...׳ הרי להישען אינה קרוב לדיור, ואולי זה גזרה שמא ידור...]
תני חדא אם עלה מותר לירד
ותני חדא אסור לירד
לא קשיא כאן מבעוד יום כאן משחשיכה
ואיבעית אימא הא והא משחשיכה ול"ק כאן בשוגג כאן במזיד
ואיבעית אימא הא והא בשוגג והכא בקנסו שוגג אטו מזיד קמיפלגי
מר סבר קנסינן ומר סבר לא קנסינן
אמר רב הונא בריה דרב יהושע
כתנאי
הניתנין במתנה אחת שנתערבו בניתנין מתנה אחת ינתנו במתנה אחת
מתן ד' במתן ד' ינתנו במתן ד'
מתן ארבע במתן אחת ר"א אומר ינתנו במתן ד' ור' יהושע אומר ינתנו במתנה אחת
אמר לו ר"א הרי הוא עובר על בל תגרע
אמר לו ר' יהושע הרי הוא עובר בבל תוסיף
א"ר אליעזר לא אמרו אלא כשהוא בעצמו
אמר לו ר' יהושע לא נאמר בל תגרע אלא כשהוא בעצמו
ועוד א"ר יהושע כשנתת עברת על בל תוסיף ועשית מעשה בידך
כשלא נתת עברת על בל תגרע ולא עשית מעשה בידך
לר"א דאמר התם קום עשה עדיף ה"נ ירד
לר' יהושע דאמר התם שב ואל תעשה עדיף ה"נ לא ירד
דילמא לא היא
ע"כ לא קאמר ר"א התם קום עשה עדיף אלא דקא עביד מצוה
אבל הכא דלא עביד מצוה ה"נ לא ירד
ואי נמי ע"כ לא קאמר ר' יהושע התם שב ואל תעשה עדיף אלא דלא קא עביד איסורא
אבל הכא דקא עביד איסורא הכי נמי דירד
[ -- אני מבין כך: לירד ולישב שניהם איסורים -- ונמצא האדם תלוי באוויר!, ולכן רבי יהושע סובר שעשה של ירידה דוחה את הלא תעשה של ישיבה, משום שעשה דוחה לא תעשה, ושני האיסורים הם באותה דרגה (ודווקא רבי יהושע שאומר 'שב ואל תעשה', אינו סובר כך, אלא במקום שלא קיים איסורא בעשייה, כלומר רבי יהושע בעד עשייה של האדם). אבל כאשר יש שתי איסורים בדרגות שונות בל תוסיף אינו נדחה מתוקף מצוות עשה של זריקה, ולכן רבי יהושע אומר לא יזרוק אלא אחת. -- ולכן אני לומד לסוגיא שלנו שאיסור שרשי אילן ואיסור אילן לישב, לעלות לרדת כולם באותה דרגה. והייתי יכול לחלק ולסבור ששרשי אילן בג' טפחים אינם רשות לעצמם, ואין סיבה לאסור, אז מה אם הם לא קרקע, הם גם לא רשות, וגם אין חשש לקצירה...אלא איסר שימוש באילן ושורשיו מטעם אחר לגמרי...העיקר שלמדנו הוא שלרבי יהושע ישיבה באילן לעצמה היא איסור, ואולי משום ניתוק ממקומו של האדם אע"פ שאינו ברשות של האילן (ג' טפחים) בכל זאת הוא גם לא מקיים 'שבו איש תחתיו' ו-'אל יצא איש ממקומו', מצווה לאדם, שהוא עובר עליו בזמן שהוא באילן.]
[עכשיו לשיטתי נראה שחייבים להסביר שיש שינוי בגמרא, ועברנו לגזרה שמא יטלוש, קצת קשה לשיטתי... אלא אם כן יש הסבר אחר...]
מתני'
אילן שהיה מיסך על הארץ
אם אין נופו גבוה מן הארץ שלשה טפחים
מטלטלים תחתיו
שרשיו גבוהים מן הארץ ג' טפחים
לא ישב עליהן:
גמ'
א"ר הונא בריה דרב יהושע
אין מטלטלין בו יתר מבית סאתים
מ"ט משום דהוי דירה שתשמישה לאויר
וכל דירה שתשמישה לאויר אין מטלטלין בה יתר מבית סאתים:
[אני מאוד אוהב את הביטוי ׳דירה שתשמישה לאויר׳, יש בזה משום ׳תולה ארץ על בלימה׳, לשבת בין הארץ לשמים, ובכך אני מבין את החיבור במשנה בין הרישא לסיפא, שהרי אם מסבירים שטעם האיסור הישיבה על השורשים בסיפא משום גזרה שמא יטלוש, יש כמה קושיות, א, מה הקשר בין שמא יטלוש לבין הגדרת רשות (שעוסקות כל המשניות באיזור), ב, זה נשמע כמו גזרה לגזרה בהמשך, כאשר אוסרים לרדת אם עלה מבעוד יום. אבל לשיטתי הרישא והסיפא שניהם בדין הגדרת רשות, ורב הונא בריה ד׳ יהושע מפרש לנו את הרשות התלויה באוויר *בשתי מקומות בסוגיא* גם בתחילתה עם הגדרת דירה שתשמישה לאוויר וגם בשילוב טעם 'שב ואל תעשה' והגדרת עשייה. (ועוד לשיטתי יש לנו את התנא ר׳ יהושע שמזכיר את רב הונא בריה דר׳ יהושע)]
שרשיו גבוהין מן הארץ וכו':
איתמר שרשי אילן הבאין מלמעלה משלשה לתוך שלשה
רבה אמר מותר להשתמש בהן
רב ששת אמר אסור להשתמש בהן
רבה אמר מותר להשתמש בהן דכל פחות מג' דארעא ארעא היא
רב ששת אמר אסור להשתמש בהן דכיון דמכח איסור קאתי אסורין
דדמו כמשוניתא דסלקין לעילא אסורין דנחתין לתתאי שרו
לצדדין פלוגתא דרבה ורב ששת וכן אניגרא וכן בקרן זוית
ההוא דיקלא דהוה לאביי והוה סליק באיפומא אתא לקמיה דרב יוסף ושרא ליה אמר רב אחא בר תחליפא דשרא לך כרבה שרא לך פשיטא מהו דתימא אפילו לרב ששת ביתא כמאן דמלי דמי ולישתמש בפחות מג' סמוך לגג קמ"ל
תנן שרשיו גבוהין מן הארץ ג' טפחים לא ישב עליהם
היכי דמי אי דלא הדרי כיפי פשיטא
אלא לאו אע"ג דהדרי כיפי
לא לעולם דלא הדרי כיפי
והא קמ"ל אע"ג דצידו אחד שוה לארץ:
ת"ר
שרשי אילן שגבוהין מן הארץ ג' טפחים
או שיש חלל תחתיהן ג' טפחים
אע"פ שצידו אחד שוה לארץ
ה"ז לא ישב עליהן
לפי שאין עולין באילן ואין נתלין באילן ואין נשענין באילן
ולא יעלה באילן מבעוד יום וישב שם כל היום כולו
אחד אילן ואחד כל הבהמה
אבל בור שיח ומערה וגדר מטפס ועולה מטפס ויורד ואפילו הן מאה אמה
[שוב אני לומד מהצירוף של בהמה, שאין מדובר על גזרה שמא יטלוש! ועוד נראה לי מהביטוי ׳וישב שם כל היום כולו׳, שיש איסור לדור, ואין הבעיה שמא יטלוש! אבל קצת קשה מהביטוי ׳אין עולין באילן ואין...׳ הרי להישען אינה קרוב לדיור, ואולי זה גזרה שמא ידור...]
תני חדא אם עלה מותר לירד
ותני חדא אסור לירד
לא קשיא כאן מבעוד יום כאן משחשיכה
ואיבעית אימא הא והא משחשיכה ול"ק כאן בשוגג כאן במזיד
ואיבעית אימא הא והא בשוגג והכא בקנסו שוגג אטו מזיד קמיפלגי
מר סבר קנסינן ומר סבר לא קנסינן
אמר רב הונא בריה דרב יהושע
כתנאי
הניתנין במתנה אחת שנתערבו בניתנין מתנה אחת ינתנו במתנה אחת
מתן ד' במתן ד' ינתנו במתן ד'
מתן ארבע במתן אחת ר"א אומר ינתנו במתן ד' ור' יהושע אומר ינתנו במתנה אחת
אמר לו ר"א הרי הוא עובר על בל תגרע
אמר לו ר' יהושע הרי הוא עובר בבל תוסיף
א"ר אליעזר לא אמרו אלא כשהוא בעצמו
אמר לו ר' יהושע לא נאמר בל תגרע אלא כשהוא בעצמו
ועוד א"ר יהושע כשנתת עברת על בל תוסיף ועשית מעשה בידך
כשלא נתת עברת על בל תגרע ולא עשית מעשה בידך
לר"א דאמר התם קום עשה עדיף ה"נ ירד
לר' יהושע דאמר התם שב ואל תעשה עדיף ה"נ לא ירד
דילמא לא היא
ע"כ לא קאמר ר"א התם קום עשה עדיף אלא דקא עביד מצוה
אבל הכא דלא עביד מצוה ה"נ לא ירד
ואי נמי ע"כ לא קאמר ר' יהושע התם שב ואל תעשה עדיף אלא דלא קא עביד איסורא
אבל הכא דקא עביד איסורא הכי נמי דירד
[ -- אני מבין כך: לירד ולישב שניהם איסורים -- ונמצא האדם תלוי באוויר!, ולכן רבי יהושע סובר שעשה של ירידה דוחה את הלא תעשה של ישיבה, משום שעשה דוחה לא תעשה, ושני האיסורים הם באותה דרגה (ודווקא רבי יהושע שאומר 'שב ואל תעשה', אינו סובר כך, אלא במקום שלא קיים איסורא בעשייה, כלומר רבי יהושע בעד עשייה של האדם). אבל כאשר יש שתי איסורים בדרגות שונות בל תוסיף אינו נדחה מתוקף מצוות עשה של זריקה, ולכן רבי יהושע אומר לא יזרוק אלא אחת. -- ולכן אני לומד לסוגיא שלנו שאיסור שרשי אילן ואיסור אילן לישב, לעלות לרדת כולם באותה דרגה. והייתי יכול לחלק ולסבור ששרשי אילן בג' טפחים אינם רשות לעצמם, ואין סיבה לאסור, אז מה אם הם לא קרקע, הם גם לא רשות, וגם אין חשש לקצירה...אלא איסר שימוש באילן ושורשיו מטעם אחר לגמרי...העיקר שלמדנו הוא שלרבי יהושע ישיבה באילן לעצמה היא איסור, ואולי משום ניתוק ממקומו של האדם אע"פ שאינו ברשות של האילן (ג' טפחים) בכל זאת הוא גם לא מקיים 'שבו איש תחתיו' ו-'אל יצא איש ממקומו', מצווה לאדם, שהוא עובר עליו בזמן שהוא באילן.]
[עכשיו לשיטתי נראה שחייבים להסביר שיש שינוי בגמרא, ועברנו לגזרה שמא יטלוש, קצת קשה לשיטתי... אלא אם כן יש הסבר אחר...]
תני חדא אחד אילן לח ואחד אילן יבש
ותניא אידך בד"א בלח אבל ביבש מותר
אמר רב יהודה
ל"ק כאן בשגזעו מחליף כאן בשאין גזעו מחליף
גזעו מחליף יבש קרית ליה
אלא
לא קשיא כאן בימות החמה כאן בימות הגשמים
בימות החמה הא נתרי פירי
בדליכא פירי
והא קא נתרי
קינסי בגדודא
איני
והא רב איקלע לאפסטיא ואסר בגדודא
רב בקעה מצא וגדר בה גדר:
תוספות
מתן
ד' במתן אחת. פי' עולה שהיא מתן שתים שהן ד' בבכור או בפסח אבל אין לפרש מתן ד' היינו חטאת דאם נתערבה מתן חטאת בפסח או בבכור אין להם תקנה לפי שזה למעלה מחוט הסיקרא וזה למטה וא"ת וליתי עשה ולידחי לאו דבל תוסיף וי"ל דלא דמי כלל לכלאים בציצית דהכא ע"י פשיעה הוא בא והיה יכול להתקיים בלא דחיית הלאו:
[אני אוהב כיצד תוספות קודם כל מגדיר חילוק במקום, ובמציאות אין יכולות לעשות שניהם, ורק אחר כך מקשה אין חילוק בין העשה ללא תעשה. כנראה חילוק הלכתי במרחב ההיררכי של מצוות לא קיימת לתוספות, רק חילוק במקום (ובזמן).]
לשיטתי לאו שבכללות, לא תוסיף אינו דוחה לאו פרטי
בישל בו קדשים וחולין או קדשי קדשים וקדשים קלים
אם יש בהן בנותן טעם הרי הקלים נאכלין כחמורין ה] שבהן ואינן טעונין מריקה ושטיפה ואינן פוסלים במגע
רקיק שנגע ברקיק וחתיכה בחתיכה לא כל ו] הרקיקין ולא כל החתיכות אסורין
אינו אסור אלא במקום שבלע:
גמ'
מאי קאמר ז] אם יש בהן בנותן טעם הרי הקלין נאכלין כחמורין וטעונין מריקה ושטיפה ופוסלין במגע אין בהן בנותן טעם אין הקלין נאכלין כחמורים ואין טעונין מריקה ושטיפה ואין פוסלין במגע נהי דקדשי קדשים לא בעו קדשים קלים ח] ניבעי
אמר אביי
מאי אין טעונין דקאמר קדשי קדשים אבל קדשים קלים טעונין
רבא אמר
הא מני ר"ש היא דאמר קדשים קלים אין טעונין מריקה ושטיפה
בשלמא לרבא היינו דקתני ט] או קדשי קדשים וקדשים קלים
אלא לאביי תרתי למה לי
צריכי
דאי תנא קדשים וחולין ה"א חולין הוא י] דמבטלי קדשים דלאו מינייהו
אבל קדשי קדשים וקדשים קלים אימא לא
ואי תנא קדשי קדשים וקדשים קלים ה"א קדשים הוא דאלימי לבטולי קדשים
אבל חולין אימא לא
צריכא:
רקיק יא] שהגיע ברקיק כו':
ת"ר
כל אשר יגע יכול אפי' שלא בלע ת"ל בבשרה עד שיבלע בבשרה יכול נגע במקצת חתיכה יהא כולו פסול ת"ל יגע הנוגע פסול הא כיצד חותך את מקום שבלע בבשרה ולא בגידין ולא בעצמות ולא בקרנים ולא בטלפים יקדש להיות כמוה הא כיצד אם פסולה היא תפסל [ואם] כשרה היא תאכל כחמור שבה
אמאי וניתי עשה ולידחי את לא תעשה
אמר רבא
אין עושה דוחה את לא תעשה שבמקדש
א] שנאמר ועצם לא תשברו בו
ותניא אידך בד"א בלח אבל ביבש מותר
אמר רב יהודה
ל"ק כאן בשגזעו מחליף כאן בשאין גזעו מחליף
גזעו מחליף יבש קרית ליה
אלא
לא קשיא כאן בימות החמה כאן בימות הגשמים
בימות החמה הא נתרי פירי
בדליכא פירי
והא קא נתרי
קינסי בגדודא
איני
והא רב איקלע לאפסטיא ואסר בגדודא
רב בקעה מצא וגדר בה גדר:
תוספות
מתן
ד' במתן אחת. פי' עולה שהיא מתן שתים שהן ד' בבכור או בפסח אבל אין לפרש מתן ד' היינו חטאת דאם נתערבה מתן חטאת בפסח או בבכור אין להם תקנה לפי שזה למעלה מחוט הסיקרא וזה למטה וא"ת וליתי עשה ולידחי לאו דבל תוסיף וי"ל דלא דמי כלל לכלאים בציצית דהכא ע"י פשיעה הוא בא והיה יכול להתקיים בלא דחיית הלאו:
[אני אוהב כיצד תוספות קודם כל מגדיר חילוק במקום, ובמציאות אין יכולות לעשות שניהם, ורק אחר כך מקשה אין חילוק בין העשה ללא תעשה. כנראה חילוק הלכתי במרחב ההיררכי של מצוות לא קיימת לתוספות, רק חילוק במקום (ובזמן).]
לשיטתי לאו שבכללות, לא תוסיף אינו דוחה לאו פרטי
זבחים צ"ז ע"ב
מתני' בישל בו קדשים וחולין או קדשי קדשים וקדשים קלים
אם יש בהן בנותן טעם הרי הקלים נאכלין כחמורין ה] שבהן ואינן טעונין מריקה ושטיפה ואינן פוסלים במגע
רקיק שנגע ברקיק וחתיכה בחתיכה לא כל ו] הרקיקין ולא כל החתיכות אסורין
אינו אסור אלא במקום שבלע:
גמ'
מאי קאמר ז] אם יש בהן בנותן טעם הרי הקלין נאכלין כחמורין וטעונין מריקה ושטיפה ופוסלין במגע אין בהן בנותן טעם אין הקלין נאכלין כחמורים ואין טעונין מריקה ושטיפה ואין פוסלין במגע נהי דקדשי קדשים לא בעו קדשים קלים ח] ניבעי
אמר אביי
מאי אין טעונין דקאמר קדשי קדשים אבל קדשים קלים טעונין
רבא אמר
הא מני ר"ש היא דאמר קדשים קלים אין טעונין מריקה ושטיפה
בשלמא לרבא היינו דקתני ט] או קדשי קדשים וקדשים קלים
אלא לאביי תרתי למה לי
צריכי
דאי תנא קדשים וחולין ה"א חולין הוא י] דמבטלי קדשים דלאו מינייהו
אבל קדשי קדשים וקדשים קלים אימא לא
ואי תנא קדשי קדשים וקדשים קלים ה"א קדשים הוא דאלימי לבטולי קדשים
אבל חולין אימא לא
צריכא:
רקיק יא] שהגיע ברקיק כו':
ת"ר
כל אשר יגע יכול אפי' שלא בלע ת"ל בבשרה עד שיבלע בבשרה יכול נגע במקצת חתיכה יהא כולו פסול ת"ל יגע הנוגע פסול הא כיצד חותך את מקום שבלע בבשרה ולא בגידין ולא בעצמות ולא בקרנים ולא בטלפים יקדש להיות כמוה הא כיצד אם פסולה היא תפסל [ואם] כשרה היא תאכל כחמור שבה
אמאי וניתי עשה ולידחי את לא תעשה
אמר רבא
אין עושה דוחה את לא תעשה שבמקדש
א] שנאמר ועצם לא תשברו בו
ר"ש בן מנסיא אומר אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח
אמאי ניתי עשה ולידחי את לא תעשה
אלא ב] אין עשה דוחה לא תעשה שבמקדש
רב אשי אמר
יקדש עשה הוא ג] ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה
רב אשי אמר
יקדש עשה הוא ג] ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה
אשכחן חטאת ד] דמתקדש בבלוע שאר קדשים מנלן
אמר שמואל משום ר"א
זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים ה] [לעולה] כי עולה מה עולה טעונה כלי אף כל טעונה כלי
מאי כלי
אילימא מזרק בשלמי ציבור נמי כתיב בהו ויקח משה חצי הדם וישם באגנות
אלא דסכין
ועולה גופה מנלן
דכתיב וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת והתם עולה הוא דכתיב ויעלהו לעולה תחת בנו
מנחה מה מנחה אינה נאכלת אלא לזכרי כהונה אף כל אינם נאכלין אלא לזכרי כהונה
מאי היא
אי חטאת ואשם בהדיא כתיב בהו כל זכר בכהנים יאכלנו
ואי ו] שלמי ציבור מריבוייא דקרא אתי בקדש הקדשים תאכלנו כל זכר יאכל אותו לימד על שלמי ציבור שאינן נאכלין אלא לזכרי כהונה
תנאי היא איכא דנפקא ליה מהכא ואיכא דנפקא ליה מהכא
חטאת מה חטאת א] מתקדשת בבלוע אף כל מתקדשת בבלוע
אשם מה אשם אין שפיר ושליא קדוש בו אף כל אין שפיר ושליא קדוש בו
קסבר וולדות קדשים בהווייתן הן קדושים ודנין אפשר משאי אפשר
מלואים מה מלואים מותריהן בשריפה ואין בעלי חיים במותריהן אף כל מותריהן בשריפה ואין בעלי חיים במותריהן
שלמים מה שלמים מפגלין ומתפגלין אף כל מפגלין ומתפגלין
במתניתא תנא משמיה דר"ע
מנחה מה מנחה ב] מתקדשת בבלוע אף כל מתקדשת בבלוע
ואיצטריך למכתב מנחה ואיצטריך למכתב חטאת
דאי אשמעינן מנחה דאיידי דרכיכא מיבלעא אבל חטאת אימא לא
ואי אשמעינן חטאת משום דקריר אבל מנחה אימא לא צריכא
חטאת מה חטאת אינה באה אלא מן החולין וביום ובידו הימנית אף כל אינה באה אלא מן החולין וביום ובידו הימנית
וחטאת מנלן אמר רב חסדא אמר קרא והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו משלו ולא משל ציבור ולא משל מעשר ביום מביום צוותו נפקא כדי נסבה בידו הימנית
מדרבה בר בר חנה נפקא
דאמר רבה בר בר חנה אמר ר"ל
כל מקום שנאמר אצבע וכהונה אינו אלא ימין כדי נסבה
ואיבעית אימא
סבר לה כר"ש דאמר אצבע לא בעיא כהונה כהונה בעיא אצבע אשם מה אשם עצמותיו מותרין אף כל עצמותיו מותרין
אמר רבא
פשיטא לי דם חטאת למטה ודם עולה למעלה טעון כיבוס
בעי רבא
דם עולה למטה ודם חטאת למעלה מהו
משום נוגע הוא והא נוגע
או דלמא
משום בלוע הוא והא לא בלע א] (הוא)
הדר פשטה דאין טעונין כיבוס
אמר רבא
פשיטא לי דם על בגדו חוצץ ואם טבח הוא אינו חוצץ
רבב על בגדו חוצץ ואם מוכר רבב הוא אינו חוצץ
בעי רבא
דם ורבב על בגדו מהו
אם טבח הוא תיפוק לי משום רבב ואי מוכר רבב הוא תיפוק לי משום דם
לא צריכא דעביד הא והא אחדא לא קפיד אתרתי קפיד
או דלמא אתרתי נמי לא קפיד
תיקו:
'אין דוחה במקדש'
והקשו: http://daf-yomi.com/forums/Message.aspx?id=7280 -- הרי אינו במקדש?
[ואני מקבל תשובה שם: אכילת הקרבן היא איפא המשך העבודה.]
ואולי לשיטתי באדם קדוש (כמו מהמקדש לא יצא) יש גם מימד כללי גם אדם וגם במקום קדוש. ולכן אינו דוחה משום שהמצווה פרטי בסקאלה אחרת
http://www.etzion.org.il/he/%D7%A2%D7%A9%D7%94-%D7%93%D7%95%D7%97%D7%94-%D7%9C%D7%90-%D7%AA%D7%A2%D7%A9%D7%94
לדעת רב ניסים גאון, מלכתחילה נאמרו איסורי לאו רק במקרים שבהם אין הם מתנגשים עם מצוות עשה. לדבריו, כאשר פתילי צמר קשורים בטלית פשתן אין כאן בכלל מצב של איסור כלאים. ממילא, יש מקום להבין שהגבלה זו של חלות האיסורים נאמרה דווקא ביחס למקרים שבהם מתקיימת מצוות העשה עצמה, ולא ביחס למכשיריה אשר אין בהם מעמד מיוחד ושונה לכשעצמם שיכול להפקיע את האיסור.
לאור הניתוח הנ"ל ניתן להסביר חידוש גדול שחידש רבנו תם. המגן אברהם (סימן תמו, ס"ק ב) הביא מספר שבלי הלקט בשם רבנו תם ש"עשה דרבים" דוחה לא תעשה אפילו אם בעידנא שמתעקר לאו לא מקיים עשה. לאור דברינו לעיל יש לומר שקיימים שני דינים בדין עשה דוחה לא תעשה:
א. ברוב דיני התורה הלאו חמור מן העשה, והוא נדחה רק מפני שאינו חל כלל במקום שיש בו מצוות עשה. דין זה קיים דווקא כאשר קיום העשה ודחיית הלאו נעשים בו זמנית.
[ונראה לי בעיתי, קודם כל 'הותרה' ולא דחויה האם אכן כך?
עוד נראה לי שאפשר לחזק את רבנו תם מהגמרא 'שיטת רבא מול רב אשי ולא לפי החיד"א שבמקדש אינו דוחה]
ב. ישנם מקומות שבהם העשה דוחה את הלאו משום שהוא חמור וחשוב ממנו (כגון עשה דרבים). במקומות אלו נעדיף את העשה על פני הלאו גם אם דחיית הלאו נעשית בשלבי ההכנה לקיום העשה.
[זה עוד יותר קשה, מה ההגדרה של חשוב?]
הרב אברהם סתיו
https://www.idi.org.il/media/4928/%D7%94%D7%9E%D7%A4%D7%92%D7%A9-%D7%94%D7%A1%D7%9E%D7%95%D7%99-%D7%A9%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%95%D7%A1%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%9B%D7%A9%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%A0%D7%97%D7%99%D7%9D.pdf
אמר שמואל משום ר"א
זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים ה] [לעולה] כי עולה מה עולה טעונה כלי אף כל טעונה כלי
מאי כלי
אילימא מזרק בשלמי ציבור נמי כתיב בהו ויקח משה חצי הדם וישם באגנות
אלא דסכין
ועולה גופה מנלן
דכתיב וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת והתם עולה הוא דכתיב ויעלהו לעולה תחת בנו
מנחה מה מנחה אינה נאכלת אלא לזכרי כהונה אף כל אינם נאכלין אלא לזכרי כהונה
מאי היא
אי חטאת ואשם בהדיא כתיב בהו כל זכר בכהנים יאכלנו
ואי ו] שלמי ציבור מריבוייא דקרא אתי בקדש הקדשים תאכלנו כל זכר יאכל אותו לימד על שלמי ציבור שאינן נאכלין אלא לזכרי כהונה
תנאי היא איכא דנפקא ליה מהכא ואיכא דנפקא ליה מהכא
חטאת מה חטאת א] מתקדשת בבלוע אף כל מתקדשת בבלוע
אשם מה אשם אין שפיר ושליא קדוש בו אף כל אין שפיר ושליא קדוש בו
קסבר וולדות קדשים בהווייתן הן קדושים ודנין אפשר משאי אפשר
מלואים מה מלואים מותריהן בשריפה ואין בעלי חיים במותריהן אף כל מותריהן בשריפה ואין בעלי חיים במותריהן
שלמים מה שלמים מפגלין ומתפגלין אף כל מפגלין ומתפגלין
במתניתא תנא משמיה דר"ע
מנחה מה מנחה ב] מתקדשת בבלוע אף כל מתקדשת בבלוע
ואיצטריך למכתב מנחה ואיצטריך למכתב חטאת
דאי אשמעינן מנחה דאיידי דרכיכא מיבלעא אבל חטאת אימא לא
ואי אשמעינן חטאת משום דקריר אבל מנחה אימא לא צריכא
חטאת מה חטאת אינה באה אלא מן החולין וביום ובידו הימנית אף כל אינה באה אלא מן החולין וביום ובידו הימנית
וחטאת מנלן אמר רב חסדא אמר קרא והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו משלו ולא משל ציבור ולא משל מעשר ביום מביום צוותו נפקא כדי נסבה בידו הימנית
מדרבה בר בר חנה נפקא
דאמר רבה בר בר חנה אמר ר"ל
כל מקום שנאמר אצבע וכהונה אינו אלא ימין כדי נסבה
ואיבעית אימא
סבר לה כר"ש דאמר אצבע לא בעיא כהונה כהונה בעיא אצבע אשם מה אשם עצמותיו מותרין אף כל עצמותיו מותרין
אמר רבא
פשיטא לי דם חטאת למטה ודם עולה למעלה טעון כיבוס
בעי רבא
דם עולה למטה ודם חטאת למעלה מהו
משום נוגע הוא והא נוגע
או דלמא
משום בלוע הוא והא לא בלע א] (הוא)
הדר פשטה דאין טעונין כיבוס
אמר רבא
פשיטא לי דם על בגדו חוצץ ואם טבח הוא אינו חוצץ
רבב על בגדו חוצץ ואם מוכר רבב הוא אינו חוצץ
בעי רבא
דם ורבב על בגדו מהו
אם טבח הוא תיפוק לי משום רבב ואי מוכר רבב הוא תיפוק לי משום דם
לא צריכא דעביד הא והא אחדא לא קפיד אתרתי קפיד
או דלמא אתרתי נמי לא קפיד
תיקו:
'אין דוחה במקדש'
והקשו: http://daf-yomi.com/forums/Message.aspx?id=7280 -- הרי אינו במקדש?
[ואני מקבל תשובה שם: אכילת הקרבן היא איפא המשך העבודה.]
ואולי לשיטתי באדם קדוש (כמו מהמקדש לא יצא) יש גם מימד כללי גם אדם וגם במקום קדוש. ולכן אינו דוחה משום שהמצווה פרטי בסקאלה אחרת
http://www.etzion.org.il/he/%D7%A2%D7%A9%D7%94-%D7%93%D7%95%D7%97%D7%94-%D7%9C%D7%90-%D7%AA%D7%A2%D7%A9%D7%94
לדעת רב ניסים גאון, מלכתחילה נאמרו איסורי לאו רק במקרים שבהם אין הם מתנגשים עם מצוות עשה. לדבריו, כאשר פתילי צמר קשורים בטלית פשתן אין כאן בכלל מצב של איסור כלאים. ממילא, יש מקום להבין שהגבלה זו של חלות האיסורים נאמרה דווקא ביחס למקרים שבהם מתקיימת מצוות העשה עצמה, ולא ביחס למכשיריה אשר אין בהם מעמד מיוחד ושונה לכשעצמם שיכול להפקיע את האיסור.
לאור הניתוח הנ"ל ניתן להסביר חידוש גדול שחידש רבנו תם. המגן אברהם (סימן תמו, ס"ק ב) הביא מספר שבלי הלקט בשם רבנו תם ש"עשה דרבים" דוחה לא תעשה אפילו אם בעידנא שמתעקר לאו לא מקיים עשה. לאור דברינו לעיל יש לומר שקיימים שני דינים בדין עשה דוחה לא תעשה:
א. ברוב דיני התורה הלאו חמור מן העשה, והוא נדחה רק מפני שאינו חל כלל במקום שיש בו מצוות עשה. דין זה קיים דווקא כאשר קיום העשה ודחיית הלאו נעשים בו זמנית.
[ונראה לי בעיתי, קודם כל 'הותרה' ולא דחויה האם אכן כך?
עוד נראה לי שאפשר לחזק את רבנו תם מהגמרא 'שיטת רבא מול רב אשי ולא לפי החיד"א שבמקדש אינו דוחה]
ב. ישנם מקומות שבהם העשה דוחה את הלאו משום שהוא חמור וחשוב ממנו (כגון עשה דרבים). במקומות אלו נעדיף את העשה על פני הלאו גם אם דחיית הלאו נעשית בשלבי ההכנה לקיום העשה.
[זה עוד יותר קשה, מה ההגדרה של חשוב?]
הרב אברהם סתיו
https://www.idi.org.il/media/4928/%D7%94%D7%9E%D7%A4%D7%92%D7%A9-%D7%94%D7%A1%D7%9E%D7%95%D7%99-%D7%A9%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%95%D7%A1%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%9B%D7%A9%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%A0%D7%97%D7%99%D7%9D.pdf
the brisk method of dividing between Kiyom and Chova, provide a framework such as Klalli and Pratti, however the scale and relationships are not clear
No comments:
Post a Comment