לאחרונה, אני לומד את ספרו של הרב יעקב נגן, נשמת המשנה: קריאה ספרותית וחיפוש משמעות. חשבתי לכתוב כמה הערות ומחשבות...
אני מאוד נהנה מהקריאה הדייקנית של הרב נגן, הקריאה הספרותית מתחילה כמו שכתב הרב קמפנטון בלדייק ולדייק. עוד דבר שאני נהנה מאוד ממנה היא הקבלות למקרא. למשל בפרקים הראשונים הדנים בקריאת שמע, התחדש לי היופי של שיטת בית הלל, ה'לכתך בדרך' המקביל ל-'כל אדם קורא כדרכו', כאשר היהודי יוצא בהליכה, יוצא ומתהלך בעולמה של הקב"ה הוא חייב רק כאשר הוא הולך בדרך הפרטי שלו. והלכה כבית הלל, כדרכו.
בפרק על פסחים, ושיטתו של רבן גמליאל, אמירה של שלושה דברים 'פסח, מצה ומרור', וההקבלה לאמירה שהפסוק מחייב כתשובה לשאלת הבן, 'ואמרתם זבח פסח'. אמירה של פסח. אמירה. והתייחסות לבן.
בנוסף יש מערך בתוך הספר של עיון מול ספרות בהנגדה למשנה. יש תוספתא, בבלי, ירושלמי, ספר היצירה, וספרות רחבה כמו סיפורי איסוף.
ומעל כל זה מופיע מערך שליש של חיפוש משמעות. חיפוש המשמעות בא לביטוי בטור נתינת משמעות למשניות, ערכים והסברים בתוך עולם המשנה.
החיבור של שלושת המערכות, מערך ספרותי, עיון בספרות חוץ, ונתינת משמעות בעייתי מאוד לפי הבנתי. וראה היחס בין אינפורמציה למשמעות בבלוג שלי:
http://heavenisforheaven.blogspot.co.il/
http://ashlag-cause-and-kook-affect.blogspot.co.il/
היה אפשר להסביר שפה טמון חידושו של הרב נגן, החיבור בין המערכות, אלא שלפי הבנתי דווקא החיבור מונע הלימוד להופיע.
כאשר הניתוח הספרותי רחבה היא מדללת את כמות האינפורמציה ובכך מונעת השגה של משמעות.
No comments:
Post a Comment