שפת המקרא (א), שפת הקורבנות לרמב"ם, היסטורי בזמן

יצירת שפה של קורבנות היא בהיסטוריה אבל היא ממשיכה לתפקד כשפה.

יש קושיא לשיטתי מהרמב"ם במורה נבוכים, נראה שהרמב"ם מגדיר נקודת היסטורית ועל בסיס המאורע ההיסטורי הוא בונה מצוות.  המפורסם שבה, מצוות עבודת הקורבנות במקדש הם דרך לעם להיגמל מקורבנות לעבודה זרה.  ואם כך, קשה, שהרי ביממנו אין אנו חיים בסביבה של פולחן על בסיס הרג בעלי-חיים.  ומדוע יהיה ציווי בימנו להקריב קורבן, אין צורך לגמול אותנו ממעשה רע זה?

חשבתי ללמוד ביחד את המורה נבוכים, ואני מביא שתי קטעים מחלק ג', ראשון קטע מסוף החלק ואח"כ קטע מהאמצע.  וסיכום בסוף לשיטתי. והנה עיקר הסיכום: עבודת הקורבנות היא ניב, ביטוי שפתיים, חלק מהשפה המאפשרת תקשורת, ואילו ההבנה ביחוד ה' היא המשמעות של ביטוי.  ואע"פ שעבר זמנו של קורבנות, ואין לנו קשר עם מקור הניב, עדיין הניב (המטפורה) נשארת בשיח בתוך השפה המדוברת. -- וזה על בסיס האמירה בבלוג הקודם 'שפה'

-- הההערות שלי מתחילות עם '--', ובפונט שונה מהציטוט.

מרוה נכבוכים, חלק ג' פ' נ"א:

נחזור-נא אל מטרת הפרק והיא הדגשת הפעלת המחשבה על האל לבדו, לאחר השׂגת הידיעה אותו, כמו שהבהרנו. זאת העבודה¹ המיוחדת למשׂיגי האמיתות²⁷. וככל שהם מרבים לחשוב עליו ולשהות אצלו, הם מרבים לעבוד אותו. אבל החושב על האל ומרבה להזכירו בלי ידיעה, אלא בעקבות דמיון גרידא, או בעקבות אמונה שקיבל⁹ מזולתו - הרי, לדעתי, לא רק שהוא מחוץ לבית ורחוק ממנו אלא גם אינו מזכיר את האל באמת ולא חושב עליו, כי דבר זה שבדמיונו ושהוא מזכירו בפיו אינו תואם שום נמצא כלל. אלא הוא בדוי. דמיונו בדה אותו, כמו שהבהרנו כאשר דיברנו על התארים²⁸. אין ראוי להתחיל במין זה של עבודה¹ אלא לאחר התפישׂה²⁹ השׂכלית. כאשר תשׂיג את האל ואת מעשׂיו לפי מה שהשׂכל מצריך, אחרי זאת תתחיל להתייחד עמו³⁰ ותשתדל להתקרב אליו וּתְעַבֶּה את הקשר³¹ אשר בינך ובינו שהוא השׂכל. הוא אמר: אתה הָרְאֵיתָ לדעת כי ה' [הוא האלהים. אין עוד מלבדו] (דברים ד', 35)³². ואמר: וידעת היום והשבֹת אל לבבך [כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. אין עוד] (שם, שם, 39)³³. ואמר: דעו כי ה' הוא אלהים (תהלים ק', 3). 

התורה הבהירה שהעבודה¹ האחרונה הזאת שהסבנו את תשׂומת-הלב אליה בפרק זה לא תהיה אלא אחרי ההשׂגה. הוא אמר: לאהבה את ה' אלהיכם ולעָבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם (דברים י"א, 13)³⁴. וכבר הבהרנו כמה פעמים שהאהבה לפי מידת ההשׂגה³⁵. אחרי האהבה (תבוא) אותה עבודה¹ שגם (החכמים) ז"ל העירו עליה ואמרו: זו עבודה שבלב³⁶, והיא, לדעתי, הפעלת המחשבה³⁷ על המושׂכל הראשון וההתבודדות לשם זאת במידת היכולת³⁸. לכן מוצא אתה שדוד ציווה לשלמה והדגיש בפניו את שני אלה, להשתדל להשׂיג את (האל) ולהשתדל לעבוד אותו לאחר ההשׂגה. הוא אמר: ואתה, שלמה בני, דע את אלהי אביך ועָבדהו [בלב שלם ובנפש חפצה, כי כל לבבות דורש ה', וכל יֵצֶר מחשבות מבין]. אם תדרשנו יִמָּצֵא לך [ואם תעזבנו יזניחך לעד] (דברי הימים א', כ"ח, 9).

-- כלומר אי אפשר לעבוד במקדש על בסיס ידיעה של ע"ז, אלא חייבים קודם כל ידיעת קב"ה ואח"כ יש מקום לעבודת המקדש.  אם כך כיצד אפשר לפרש שמצוות הקורבנות היא להיגמל את העם מע"ז?

כבר הבהרנו לך שהשׂכל הזה ששָפַע עלינו ממנו יתעלה הוא הקשר³¹ שבינינו ובינו⁴¹. לך ניתנת הבחירה: אם תרצה לחזק קשר זה וּלְעַבּוֹת אותו, תעשׂה זאת, ואם תרצה להחלישו וּלְדַקֵּק אותו בהדרגה עד שתקטע אותו - תעשׂה זאת⁴². אתה תחזק קשר זה רק על-ידי שתפעיל אותו באהבתו [יתעלה] ותלך לקראת זאת, כמו שהבהרנו. תחליש אותו וּתְדַקֵּק בהעסיקך את מחשבתך בזולתו. דע שאפילו היית האדם הבקי ביותר באמיתת המטפיסיקה, כאשר תרוקן את מחשבתך מן האל ותעסוק כל-כולך באֹכֶל הכרחי או בעיסוק הכרחי, כבר קטעת את הקשר אשר בינך ובין האל. אז אין אתה עִמו וכן אין הוא עִמך, מפני שאותו יחס שבינך ובינו נקטע בפֹעַל באותה שעה. לכן היו המעולים מקמצים בפרקי הזמן שבהם עסקו לא בו. הם הזהירו מפני זאת ואמרו: אל תְּפַנּוּ אֵל מדעתכם⁴³. ודָוִד אמר: שִוִּיתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אֶמּוֹט (תהלים ט"ז, 8). הוא אומר: אני לא רוקנתי את מחשבתי ממנו⁴⁴, וכמוהו כיד ימיני שאיני מתעלם ממנה הרף עין בגלל תנועתה המהירה. לכן איני נוטה, כלומר, איני נופל. 
דע שכּל המעשׂים האלה של עבודת ה', כגון קריאת התורה, התפילה ועשׂיית שאר המצוות אין מטרתם אלא שתרגיל עצמך לעסוק בְּצִווּיָיו יתעלה, ולא תעסוק בענייני העולם הזה, כאילו אתה עוסק בו יתעלה ולא בזולתו⁴⁵. כשאתה מתפלל בהנעת שׂפתיך בפנותך אל הקיר וחושב על מה שאתה קונה ומוכר, וקורא את התורה בלשונך כשלבך נתון לבניין ביתך מבלי שתתבונן במה שאתה קורא, וכן כל-אימת שאתה עושׂה מצוָה אתה עושׂה אותה באיבריך כמי שחופר חפירה בארץ או חוטב עצי הסקה מן היער מבלי להתבונן במשמעות המעשׂה הזה ולא במי שממנו יצאה (המִּצְוָה) ולא מה תכליתו (של המעשׂה) - אזי אל תחשוב שהגעת לתכלית, אלא תהיה אז קרוב למי שנאמר עליהם קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם (ירמיה י"ב, 2)⁴⁶. 

-- נראה מפרק זו, שהרמב"ם רואה במצוות שפה המאפשרת תקשורת בין האדם לקב"ה, ובכך תאפשר קשר שכל מעשך לשם שמים (בכל דרך דעהו).  אבל בפרק ל"א היה נראה שהוא רואה במצוות תכלית מעשית.

חלק ג' פרק ל"א

אלא העניין בלי ספק כמו שצייַנּו⁸, שכּל מצוָה משש מאות ושלוש-עשֹרה מצוות אלה באה או לתת דעה נכונה או להסיר דעה פסולה⁹, או לתת משפט צדק, או להסיר עֹשֶק או לחנך למידה טובה, או להזהיר מפני מידה גרועה. הכול תלוי בשלושה דברים, בדעות, במידות ובמעשׂי הנהגת המדינה.

פרק ל"ב

כי אי-אפשר לצאת מניגוד לניגוד בבת-אחת. לכן אין אפשרות בטבע האדם שיעזוב את כל אשר הסכין אליו בבת-אחת.

-- היה נראה שהרב מדבר על להיגמל מע"ז, שאי אפשר לעבוד את ה' עד שלעת לעת נגמלים, על ידי עבודה הדומה למה שהיה וכן הלה...אבל לי נראה שאין זה פירוש נכון. אלא הרמב"ם מפרש לנו שכל מצוות המעשיות באה המעשה כדרך למשוך אחריו השכל.  כמו שפירש בפרק הקודם, שהיעד להביא לדעה, למידה ולהנהגה מדינית, וצריך מעשה מושך לעת לעת, ולא בבת אחד אפשר להגיע לתובנות או מידות או הנהגה מדינית.

לכן, כאשר שלח האל את משה רבנו לעשׂות אותנו ממלכת כהנים וגוי קדוש (שמות י"ט, 6)⁶ על-ידי שנדע אותו יתעלה, כמו שהבהיר ואמר: אתה הָרְאֵיתָ לדעת [כי ה' הוא האלהים. אין עוד מלבדו] (דברים ד', 35)⁷; וידעת היום והשבֹת אל לבבך [כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. אין עוד] (שם, שם, 39)⁸, ונתמסר כליל⁹ לעבודתו, כמו שאמר: ולעָבדו בכל לבבכם (שם, י"א, 13)¹⁰; ואמר: ועבדתם את ה' אלהיכם (שמות כ"ג, 25)¹¹; ואמר: ואֹתו תעבֹדו (דברים י"ג, 5)

-- עד כאן הגדרה של היעד , יעוד דעת, ועבודה, להגיע להנהגת מדינה (לפירוש הרב אלי סדן), אלא שבפרק נ"א הרב אומר "אחרי האהבה (תבוא) אותה עבודה", ושם נראה שכוונתו אחרי האהבה הבאה מתוך הדעת, והרב מצטט את אותם פסוקים 'אתה הראת לדעת', 'וידעת היום...'.  אז מצד אחת בפרק ל"א הרב מגדיר יעד של תכלית מצוות מעשית להנהגת מדינה, להקמת ממלכת כהנים על ידי ידיעת ה' ועבודתו (כלומר עשיית כל המצוות נקרא עבודתו), ומצד שני הרב בפרק נ"א מפרש שידיעה באה כדי ליצור סביבה שתאפשר מערכת יחסים, ותקשורת עם קב"ה על ידי העבודה.  להבנתי, השלב הראשון הוא בניית שפה, ידיעת ה', ואח"כ אפשר לעבוד את ה', כלומר לעשות כל המצוות המעשייות.  ללא השפה המשותפת, אין דרך להיות בתוך ארמונו, ובתוך היכל ה', וכאשר אדם עושה מעשים מחוץ לארמון אין הוא בונה מערכת יחסים עם קב"ה אלא בודה מליבו קשר זה. 

 והדרך המפורסמת בעולם כולו, שהסכינו אליה באותם ימים, והפולחן הכללי שגדלנו עִמו, לא היה אלא להקריב מיני בעלי-חיים באותם מקדשים שהציבו בהן הצורות, ולהשתחוות להן, ולהקטיר קטורת לפניהן - היראים והסגפנים היו באותם ימים דווקא האנשים המתמסרים כליל לשֵרוּת אותם מקדשים העשׂויים לכוכבים, כפי שהסברנו - לא הצריכו חוכמתו יתעלה ועורמת-חסדו², הנראית בבירור בכל מה שברא, שיצווה עלינו לדחות את מיני דרכי פולחן אלה, לעזוב אותם ולבטלם
-- נקודה היסטורית, לשיטתי על זה נאמר דברה תורה כלשון בני אדם, השפה המשותפת היא שפת הפולחן על ידי הקרבת בעלי-חיים. ואי אפשר בבת-אחת, אלא לעת לעת

כי זה היה באותם ימים דבר שאין להעלות על הדעת¹² לקבלו בהתאם לטבע האדם אשר לעולם נוח לו במה שהסכּין אליו. הדבר היה דומה באותם ימים כאילו בימינו היה בא נביא הקורא לעבוד את האל והיה אומר: "האל ציווה עליכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תשוועו אליו בעת צרה. עבודתכם תהיה רק מחשבה בלי מעשׂה כלל"¹³. 

-- משל מעניין, כנראה תפילה בעת צרה היה מנת חלקם, או אפשר שהמוסלמים מתפללים הרבה ולכן גם היהודים ראו בזה ערך

לכן השאיר יתעלה את מיני העבודות האלה והעבירן מהיותן לנבראים ולדברים דמיוניים שאין להם מהות אמיתית, להיות לשמו יתעלה, וציוונו לעשׂותם לו יתעלה¹⁴. לכן ציווה לנו לבנות לו מקדש: ועשֹו לי מקדש (שמות כ"ה, 8), ושיהיה המזבח לשמו: מזבח אדמה תעשֹה לי (שם, כ', 21¹⁵), ושהקורבן יהיה לו: אדם כי יקריב מכם קרבן לה' (ויקרא א', 2)¹⁶, וההשתחוויה תהיה לו, וההקטרה תהיה לפניו. הוא אסר שייעשׂה דבר ממעשׂים אלה לזולתו: זֹבח לָאֱלֹהים יָחֳרָם [בלתי לה' לבדו] (שמות כ"ב, 19); כי לא תִשתחוֶה לאל אחר (שם, ל"ד, 14). הוא ייחד כהנים לשֵרוּת המקדש ואמר: וכִהנו לי (שם, כ"ח, 41). התחייב בהכרח שתיקבענה להם זכויות שתגמולנה להם על התעסקותם בבית ובקורבנותיו. אלה זכויות הלויים והכהנים. 

בעורמת-חסד² אלוהית זאת הושׂג שנמחה זכר עבודה זרה והתבסס היסוד הגדול האמיתי באמונתנו, והוא מציאות האלוה וייחודו. הנפשות לא נרתעו ולא חרדו מפני ביטול הפולחנים שהיו מורגלים אליהם ושלא הכירו פולחן זולתם¹⁷.

-- עכשיו באה הקושיא:
יודע אני שבהכרח תירתע נפשך בהרהור ראשון מעניין זה. זה יקשה עליך, ובלבבך תשאל אותי ותֹאמר לי:

"כיצד יבואו ציוויים ואיסורים ומעשׂים גדולים ומפורטים מאוד, בזמנים קבועים, והם כולם בלתי מְכֻוָּנִים לעצמם, אלא למען דבר אחר, כאילו זאת תחבולה שחיבל האל לנו, כדי שישׂיג את כוונתו הראשונה.  מה מונע אותו יתעלה לצוות עלינו את כוונתו הראשונה, ולתת לנו יכולת לקבל זאת, בלי צורך במה שטענת שהוא מבחינת הכוונה השנייה?"¹⁸ 

-- אני מבין שהרב מגדיר 'כוונה ראשונה' ו'כוונה שניה', לשיטתי כוונה השניה היא השפה וכוונה ראשונה היא המשמעות של השפה.  כלומר, הקב"ה רצה שנבין את יחודו, כוונה ראשונה זאת הבנת יחודו, מצריך שפה כדי להגדירה.  לכך ציווה (כלומר יצר מערכת תקשורתי בינו לביננו -- ראה פרק נ"א), סידרה של פעולות בהמשגה של כוונה שניה.  השפה, הניב החדש של פולחן, באה באותו זמן בהקשר מסוים והגדירה מילון לשפה. והכוונה הראשונה היא משמעות הביטויים, הניב.  כאשר איבדנו את ההקשר ההיסטורי, שכחנו את מקור הניב, אבל המשמעות, הכוונה הראשונה, עדיין אפשר למסור דרך השפה, דרך הניב.

שמע אפוא את תשובתך אשר תסיר מלבך את החוֹלי הזה ויתגלה לך שמה שהעירותי לך אמת: לשון התורה מביאה פרשה הדומה לזאת ממש. והוא שנאמר: ולא נחם דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא [כי אמר אלהים פן יִנָּחֵם העם בראֹתם מלחמה ושבו מצרימה]. וַיַּסֵּב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף (שמות י"ג, 17-18)¹⁹. כשם שהתעה אותם מדרך המלך, שהיתה מְכֻוֶּנֶת מראש, אל דרך אחרת - מתוך ציפייה למה שלפי הטבע לא היה ביכולת גופיהם - כדי שתתבצע הכוונה הראשונה, כן הטיל את המצוות שהזכרנו, בגלל ציפייה למה שעל-פי הטבע אין ביכולת נפשותיהם לקבלו, כדי שתתממש הכוונה הראשונה²⁰, שהיא השׂגתו יתעלה וזניחת עבודה זרה. כי כשם שאין מִטֶּבַע האדם שיתחנך על שֵרוּת של עבדות בחומר ובלבֵנים ובמה שדומה להם ואחרי-כן מייד ירחץ את ידיו מלכלוכם ויילחם בבת-אחת בילידי הענק (במדבר י"ג, 22, 28)²¹,

כן אין זה מטבעו שיתחנך על מינים רבים מאוד של פולחן ומעשׂים שהתרגלו אליהם והנפשות הסכינו אליהם עד שנעשו כמושׂכל ראשון²², ויפסיק אותם בבת-אחת. 

וכשם שהאל הערים² להתעות אותם במדבר עד שיאזרו אומץ - שֶכֵּן ידוע שהחיים במדבר, כשהגוף פרוע ומלוכלך, מחייבים אומץ-לב, והיפוכם מחייב פחדנות, וגם נולדו אנשים שלא הורגלו לשעבוד והשפלה - וכל זאת היה על-פי ציוויים אלוהיים באמצעות משה רבנו: על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו, את משמרת ה' שמרו על פי ה' ביד משה (במדבר ט', 23)²³ - 

כן בא מכלול זה של מצוות בחסד אלוהי²⁴ כדי שיישארו עם מין העשׂייה שהיו מורגלים אליו, כדי שתיכון²⁵ האמונה אשר היא הכוונה הראשונה²⁶.

-- ונראה שהרב הרגיש לא נוח בכיוו הזה, ואולי משום חשש שיפרשו את דבריו שהכוונה השניה היא לעצמה מגדירה לא רק שפה אלא גם משמעות השפה. ואין הבחנה בין הכוונה הראשונה (המוגשים שהשפה מעבירה) לבין הכוונה השניה (השפה עצמה -- וכך הר אומר בפירוש "ולא הבחינה בינה לבין הכוונה השנייה") ולכך הרמב"ם סוגר את הפרק אם תפנית:

ויש לי דרך אחרת לפרש פסוק זה⁴⁴. והיא מביאה לאותה מטרה עצמה שהזכרנו. כי התברר בכתוב ובמסורת גם יחד שהציווי הראשון שֶצֻּוֵּינוּ לא היו בו דברי עולה וזבח כלל. ולא ראוי שתעסיק את דעתך⁴⁵ בפסח מצרים⁴⁶, מפני שהיה לו טעם ברור וּמְחֻוָּר, כמו שנסביר⁴⁷. ודבר זה היה בארץ מצרים, ואילו הציווי המדובר בפסוק זה⁴⁴ הוא מה שֶצֻּוֵּינוּ לאחר יציאת מצרים. ולכן התנה בפסוק זה ואמר: ביום הוציאי אותם מארץ מצרים. הציווי הראשון שניתן אחרי יציאת מצרים הוא מה שֶצֻּוֵּינוּ במרה, והוא מה שאמר לנו שם: אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך [והישר בעיניו תעשֹה והאזנת למצְוֹתיו ושמרת את כל חֻקָּיו, כל המחלה אשר שֹמתי במצרים לא אשֹים עליך, כי אני ה' רֹפאך] (שמות ט"ו, 26); שם שֹם לו חֹק ומשפט [ושם נִסָּהוּ] (שם, שם, 25). ובאה המסורת הנכונה: שבת ודינין במרה אִפְקוּד⁴⁸. והנה החוק המדובר כאן הוא השבת, והמשפט הם הדינין, שהם ביטול העֹשֶק בין הבריות. וזאת היא הכוונה הראשונה, כפי שהבהרנו, כלומר, להאמין בדעות הנכונות, כלומר, חידוש העולם. אתה יודע ששורש מצוות השבת שֶצֻּוֵּינוּ הוא כדי לבסס עיקר זה, כמו שהבהרנו בספר זה⁴⁹. כן הכוונה, יחד עם דעות נכונות, לסלק את העֹשֶק בין הבריות.

הנה התברר לך שהציווי הראשון לא כלל דברי עולה וזבח, שכּן אלה הם מבחינת הכוונה השנייה, כמו שֶצִּיַּנּוּ. אותו עניין עצמו שאֲמַרוֹ ירמיה הוא שנאמר בתהלים על דרך תוכחה לאומה כולה כשלא ידעה אז את הכוונה הראשונה ולא הבחינה בינה לבין הכוונה השנייה. נאמר: שִמעה עמי ואדברה, ישֹראל ואעידה בך. אלהים אלהיך אנכי. לא על זבחיך אוכיחך, ועולֹתיך לנגדי תמיד. לא אקח מביתך פר, ממכלאֹתיך עתודים (תהלים נ', 7-9). במקום בו חוזר עניין זה, זאת היא הכוונה בו. הבן את זה אפוא מאוד והתבונן בו! 

-- ולכן נראה לי על בסיס הפיסקא הראשונה שהבאתי מפרק נ"א, שעבודת הקורבנות באה כדי להעלות אותנו מעושים מצוות מלומדה, לשכל טוב, ולהכניס אותנו מחוץ לארמון לתוכו, על ידי שכל.  ולכן הפירוט של המצוות ואופן פעולתם מביאה ידיעות, ושיכליות, ומכניס אותנו לתוך ארמונו.  כלומר, עבודת הקורבנות היא ניב, ביטוי שפתיים, חלק מהשפה המאפשרת תקשורת והיא הכוונה השניה. ואילו ההבנה ביחוד ה' היא המשמעות של ביטוי, והיא הכוונה הראשונה.  ואע"פ שעבר זמנו של קורבנות, ואין לנו קשר עם מקור הניב, עדיין הניב (המטפורה) נשארת בשיח בתוך השפה המדוברת.