שפה

שפה כיצירת מודל המאפשר תקשרות עמוסה.

יש שתי גישות עקרוניות בהגדרה מה זה שפה.  גישה של נועם שומסקי ותלמדיו המניחה ששפה יושבת על מודל קיים.  כלומר כל בן אדם נברא עם מודל שיש לה פארמטרים המגדירה את היחס בין צורות.  לימוד שפה היא קביעת הפארמטרים למודל שמלבישים את השפה.  למשל (כמעט) בכל שפה יש ׳תואר השם׳ ו׳שם עצם׳, אבל בחיבור משפט סדר הדברים משתנה בין שפה לשפה.  היכולות לזהות את האותות ׳תואר השם׳ ו׳שם עצם׳ היא מובנת בתוך המודל הביולוגי.  היכולת לחבר משפט תקין מוגדר על ידי הפארמטרים של השפה.  כאשר אדם לומד שפה מסויימת (למשל עברית) הוא מגדיר את הפארמטרים בכך שהיחס בין ׳תואר השם׳ ל׳שם עצם׳ היא קדימת ה׳שם עצם׳ ל׳תואר השם׳.

הגישה השניה, מיוצג על ידי ספיר ווף, היא שמודל עצמו נלמד (מהסביבה).  האדם נפגש עם צורות שונות, עצם קיום הצורות והיחס בין הצורות נלמד על ידי חשיפה של האדם לצורות.  בגישה הזאת ׳שפה׳ היא המודל עצמו.  בבריאת האדם אין מודל שמגדיר כללים בשפה, אלא יש יכולת ליצירת מודל.

מה היא השפה של המקרא?
נראה לי שיעזור להבחין בסוגי מטפורה להבין את האפשריות של ׳השפה המקראית׳
מתוך:  ״שימושים מטפוריים והוראתם בטקסט הלא-ספרותי״ של ניצה פרילוק, אני לומד שיש ארבעה סוגי ׳מטפורה׳:

דימוי:      "החיים הם כמו נסיעה בלימוזינה: יש מושב קדמי ויש מושב אחורי, ומחיצה בין השניים".
מטפורה:  "הם מתוקים, הם שוברי לב... הם עוגיות המדלן של דור שלם".

מטונימיה: "אילו ב17- במאי 1999 היו... - אהוד ברק היה יכול להכין בקבוקי השמפניה"

ניב:          "עובדי מדינה לא החמורים של המשיח".

אחד המאפיינים של ניב היא שהניב יוצר מילים וביטוים חדשות שנכנסים לתוך המילון של השפה המארחת אותם.  

עם השפה המארחת היא עברית, הרי בעברית תקינה אין משמעות לביטוי ׳חמורים של המשיח׳.  אע״פ שיש משמעות לכל מילה לעצמה, אבל חיבור המילים אינה יוצרת משפט בעל משמעות בעברית תקינה.  כלומר המודל של השפה אינה מאפשרת את היחס הזאת בין הצורות האלו.

עד שבאה הניב.  הניב יצר ביטוי חדש, והביטוי נכלל לתוך השפה המארחת.  המודל משתנה.  הביטוי נהפך ל׳צורה׳ חדשה.  כמו שאילו היינו מוסיפים ׳אות׳ או ׳מילה׳ חדשה למילון, עכשיו הניב הוסיף ׳מילים׳ או ׳ביטוי׳ למילון.  החיבור של המילים בניב היא חיבור מורכב, שהיא בוראת ביטוי חדש שאין מקום לפרק אותה לפרטים שלה.

ושוב מתוך המאמר של ניצה פרילוק:

"בחירת השדה הסמנטי״ בלשנים השייכים לאסכולה הקוגניטיווית ממפים מערכות של ביטויים מטפוריים על-פי תחום החיים המסוים שממנו הם שאולים, ואינם בוחנים מטפורות בודדות, משום שלדעתם יצירת מטפורות מעידה על חשיבה ועל תפיסה מושגית. למשל איסוף מטפורות בנושא האהבה הראה כי בתרבות האנגלית "אהבה היא מסע" (עבאדי, שם). מטפורה אינה אפוא רק מהות לשונית, כפי שתפסו אותה הפילוסופים היוונים, אלא היא קשורה בחשיבה. מבחינה זו אפשר לראות את ערכה של מטפורה לא רק בהבעת רעיון חדש, אלא בהעברה של תובנות הנובעות מתחום אחד, מוכּר יותר, לתחום אחר, מוכר פחות. מטפורות השאולות משדה סמנטי מסוים מסוגלות אפוא לשקף ראיית עולם (של יחיד, של קבוצה) או דרך התבוננות בתופעות.״

לשיטתי, הבחירה בשדה הסמנטי גם יוצר מילים חדשות לשפה. ומאפשרת שיח עמוק יותר ומורכב יותר ממילים בודדות.

ובזה המטפורה יוצר ׳ניב׳, ניב שפתיים כלומר שפת העם החדשה המדוברת.

מה קורה למילים חדשות כאשר ההקשר הראשוני של יצירתם נאבד?  

אנו עדים לכך שנשארת הניב שפתים והמשמעות המושגית עדיין קיימת במילה, אע״פ שאין למבר ניסיון אישי ולא זכרון ולא ידע של מקור הניב.

http://www.hanselman.com/blog/TheFloppyDiskMeansSaveAnd14OtherOldPeopleIconsThatDontMakeSenseAnymore.aspx

http://www.businessballs.com/clichesorigins.htm

http://www.zeevgalili.com/2010/10/11019

http://www.nivon.co.il/letter.asp?id=238

למשל הניב:  מה הועילו חכמים בתקנתם?

מַה הוֹעִילוּ חֲכָמִים בְּתַקָּנָתָם? = מַה תּוֹעֶלֶת בַּתִּקּוּן,אִם מְאוּמָה לא נִשְׁתַּנָּה?  דוגמה: לַמְרוֹת זִפּוּת הַגַּג חָדְרוּ הַמַּיִם לַדִּירָה - אִם כֵּן, מַה הוֹעִילוּ חֲכָמִים בְּתַקָּנָתָם?  מקור: אִם כֵּן, מַה הוֹעִילוּ חֲכָמִים בְּתַקָּנָתָם [כְּתֻבּוֹת, י]? בדוגמא הזאת, המילה חכם עבר תהליך מחכם מוסמך, בית דין הגוזר הנהגה, לביטוי עממי, חכם אדם היודע דבר.  המושג המופנה מהביטוי מבחין בין פעולה ראשונה לתוצר שלה, וכאשר התוצר אינו ממלא את כוונת הפעולה אומרים שהחכם לא הועיל. הביטוי התקבל, ומשמעות המושג העומד אחרי הביטוי עדיין קיימת, אע״פ שהמילים בתוך הביטוי שינוי משמעות.   ואם תקשה לשיטתי ותשאל כיצד נפרש ביטוי בתורה. לא תאכל חזיר היא גם ניב שפתיים ואין היא אלא משל לדבר נהרי התשובה היא פשוטה. אין המקרא יוצא מידי פשוטו. כאשר התורה מצווה על קורבנות היא מצווה על מעשה זהים. ויש דם ויש אברי בהמה וכדומה. רק יש גם מושגים מופשטים  וכאשר נעלם המעשה המושג המופשט נשאר וניב השפתיים קיים.  הרב יהודה גלעד מנסה לפתור את הבעיה בצורה אחרת. הוא מקבל שהיה נקודת היסטורית והתורה מדברת מול הנקודה המעשית. ואין המשפט בתורה מופשט ואימה מגדירה שפה וביטוי וניב אלא היא מעשית.  רק שהיחס בין המעשי של התקופה ההיסטורית והמעשי שחידש התורה מניב ניס   מניב חץ. מושג והמושג הוא זה שעומד מעל הזמן.   אלא שקשה לי לשיטתו של הרב גלעד שהמושג הנולד הוא מנותק מהמילים של התורה. החץ הוא חיצוני לפשט המקרא.