בריאה וצמצום, הבעיה או הפתרון

בריאה וצמצום, הבעיה או הפתרון

לאחרונה אני עובד על הסדרה המבואת פה:

 https://data-information-meaning.blogspot.com/2021/01/00-introduction-to-advanced-concepts-in.html

ואני חושב על השאלה המפורסמת לגבי צמצום.

שיטת הרב אשלג היא שבריאת האדם (מעשה רע, ׳יוצר אור ובורא רע׳ -- ישיעהו) היא בריאת כלי, והאדם חייב לשלוט בקבלת האור לתוך הכלי (מלכות - שליטה), הכלי מוגבל מיכולת קבלה.  סף היכולת, היא בעיה.

שמעתי עכשיו את הרב גוטלייב מסביר את המתח בין שתי התנועות, האור מול הנקודה.  בשיטת הרב אשלג האור היא האנרגיה המניע את המערכת, וקיים מול זה נקודה באדם שמושך אותו לבורא, להשתוות הצורה עם הבורא, וזה מביא למסך המבדיל, יצירת גבול.

פתיחה לחכמת הקבלה אות י״ד

יד) ובכדי להציל את הנבראים מגודל הפירוד הרחוק הזה, נעשה סוד הצמצום הא', שענינו הוא, שהפריד הבחי"ד הנ"ל מן כל פרצופי הקדושה, באופן שמדת גדלות הקבלה ההיא, נשארה בבחינת חלל פנוי וריקן מכל אור. כי כל פרצופי הקדושה יצאו בבחינת מסך מתוקן בכלי מלכות שלהם, שלא יקבלו אור בבחי"ד הזו, ואז בעת שהאור העליון נמשך ונתפשט אל הנאצל, והמסך הזה דוחה אותו לאחוריו, הנה זה נבחן כמו הכאה בין אור העליון ובין המסך, המעלה אור חוזר ממטה למעלה ומלביש הע"ס דאור העליון, כי אותו חלק האור הנדחה לאחוריו נק' אור חוזר, ובהלבשתו לאור העליון נעשה אח"כ כלי קבלה על האור העליון במקום הבחי"ד, כי אח"ז התרחבה כלי המלכות באותו שיעור האו"ח, שהוא אור הנדחה שעלה והלביש לאור העליון ממטה למעלה, והתפשטה גם ממעלה למטה, שבזה נתלבשו האורות בהכלים, דהיינו בתוך אור חוזר ההוא. וה"ס ראש וגוף שבכל מדרגה, כי הזווג דהכאה מאור העליון במסך, מעלה אור חוזר ממטה למעלה, ומלביש הע"ס דאור העליון בבחינת ע"ס דראש, שפירושו שרשי כלים, כי שם עוד לא יכול להיות הלבשה ממש, ואח"ז כשהמלכות מתפשטת עם האו"ח ההוא ממעלה למטה, אז נגמר האור חוזר ונעשה לבחינת כלים על אור העליון, ואז נעשה התלבשות האורות בכלים, ונקרא גוף של מדרגה ההיא, שפירושו כלים גמורים

לשיטתי נראה לי שגבול היכולת היא מרכיב חיוני לצמיחת באדם.  האדם בלי גבול זוכר, ואינו לומד. 

הרמב״ם בספר המצוות לאו מ״ו - לא תתורו ובהלכות עכו״ם

http://www.daat.ac.il/daat/mahshevt/hamitsvot/lo2-2.htm

המצווה המ"ז

האזהרה שהזהרנו מלהיות חפשיים במחשבותינו, עד שנאמין דעות המנגדות לדעות שהביאה התורה, אלא נגביל את מחשבתנו ונעשה לה סייג שתעמוד אצלו - והן מצוות התורה ואזהרותיה.
והוא אמרו יתעלה: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" (במדבר טו, לט).
ולשון ספרי:
"ולא תתורו אחרי לבבכם" - זו מינות
כעניין שנאמר: "ומצא אני מר ממות" וגו' (קהלת ז, כו);
"ואחרי עיניכם" - זו זנות,
שנאמר: "ויאמר שמשון אל אביו" וגו' (שופטים יד, ג).
הכוונה באמרם זו זנות רדיפת התענוגות והתאות הגופניות והעסקת המחשבה בהן תמיד.

-=-
מה כוונת הרמב״ם, מהקשר בין הפתיחה ׳נגביל את מחשבתנו ונעשה לה סייג שתעמוד אצלו׳ לבין הסיום ׳והסקת המחשבה בהן תמיד׳?

נראה לי שכאשר אדם נותן למחשבתו לתור ללא סייג של המצוות, בטבע האדם שיזכור רק דברים אחדים, כלומר עם הוא לא לומד (תורה), אינו רק זוכר, ומה יזכור, רק הדברים ששוגה בהם תמיד, לדוגמא רוב בני אדם מתעסקים תמיד בצרכים גופניים (תאות ותענוגות אבל נצרכים לקיום הגוף והמין האנושי).  אבל אם יתן גדר למחשבותיו יצטרך ללמוד, להבין דבר מתוך דבר, לצמצם את מחשבתו ולא לזכור.  השפה שיווצר על פי התורה יתן מרחב לימדה ותקשורת עם אחרים.  ההגבלה היא מביאה לתקשורת, שהרי אם כל אדם ייצר שפה פרטית אין מקום לחברה, ולא לתוהו בראה לשבת יצרה.

הלכות עבודה זרה פרק ב

ד ולא עבודה זרה בלבד הוא שאסור להיפנות אחריה במחשבה, אלא כל מחשבה שגורמת לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה--מוזהרין אנו שלא להעלותה על ליבנו, ולא נסיח דעתנו לכך ונחשוב ונימשך אחר הרהורי הלב: מפני שדעתו של אדם קצרה, ולא כל הדעות יכולות להשיג האמת על בורייו; ואם יימשך כל אדם אחר מחשבות ליבו, נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו.
ה כיצד: פעמים יתור אחר עבודה זרה; ופעמים יחשוב בייחוד הבורא, שמא הוא שמא אינו, מה למעלה מה למטה, מה לפנים מה לאחור; ופעמים בנבואה, שמא היא אמת שמא אינה; ופעמים בתורה, שמא היא מן השמיים שמא אינה. ואינו יודע המידות שידון בהן עד שיידע האמת על בורייו, ונמצא יוצא לידי מינות.
ו ועל עניין זה הזהירה תורה, ונאמר בה "ולא תתורו אחרי לבבכם, ואחרי עיניכם, אשר אתם זונים, אחריהם" (במדבר טו,לט)--כלומר לא יימשך כל אחד מכם אחר דעתו הקצרה, וידמה שמחשבתו משגת האמת. כך אמרו חכמים, "אחרי לבבכם", זו מינות; "ואחרי עיניכם", זו זנות. ולאו זה, אף על פי שהוא גורם לאדם לטורדו מן העולם הבא, אין בו מלקות.

-=-

מעניין הרמב״ם לא מביא את הגמרא בברכות יותר דומה לסיפרי (הכסף משנה אינו מסכים איתי):

ברכות: דְּתַנְיָא: ״אַחֲרֵי לְבַבְכֶם״ — זוֹ מִינוּת, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ אֵין אֱלֹהִים״. ״אַחֲרֵי עֵינֵיכֶם״ — זֶה הִרְהוּר עֲבֵירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל אָבִיו אוֹתָהּ קַח לִי, כִּי הִיא יָשְׁרָה בְעֵינָי״. ״אַתֶּם זוֹנִים״ — זֶה הִרְהוּר עֲבוֹדָה זָרָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״וַיִּזְנוּ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים״.

ספרי: ולא תתורו אחרי לבבכם זו מינות, כענין שנאמר ומוציא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים וחרמים לבה אסורים ידיה (והמלך ישמח באלהים). ואחרי עיניכם זו זנות, שנאמר אותה קח לי כי היא ישרה בעיני. אשר אתם זונים אחריהם זו עבודת כוכבים, כענין שנאמר ויזנו אחרי הבעלים.

=-=
מה הכוונה שאדם הורס את העולם מתוך קוצר דעתו? נראה לי שאין הכוונה שהיחיד אינו מצליח להבין דבר, משום שדעתו מעוטת, חלישות היכולת לחשוב נכון, קוצר דעת אינני חושב שפירושו הגדרת יכולת אינטליקטואלית.

אלא נראה לי שהכוונה היא שכל אדם יש מגבלות בזכרון, ואם אדם לא ילמד וישתדל לזכור את הדברים, קוצר דעתו, מגבלות הזכרון, יביא לכך שהוא לא יכול לזכור את הכל, אלא יזכור דברים אחדים. ואדם אחר יזכור דברים אחרים. יווצר מצב שלא תהיה יכולת תקשורת בין אנשים, וזה יביא להרס העולם.  וזה כוונת הרמב״ם ׳אינו יודע מידות שידון בהן׳, כלומר מידות לימוד, כיצד להשוות בין דברים, כיצד למדוד מרחק בין פרטים.



-=-=-

אני חושב קצת על השאלה מתי קורה קפיצה בין מערכת למערכת

נראה לי התנאים הבאים
1. מערכת מורכבת מפרטים, שיש בינהם קשר. למשל נקודות במרחב יש קשר שאפשר למדוד במרחב. נקודות בזמן יש קשר שאפשר למדוד בזמן (concurrent events are related)

2. יש עילוץ (constraint ) *בתוך המערכת*, לחץ משאבים על הפרטים. למשל מגבלה בזכרון. או לחץ חברתי. לחץ אוויר.

3. יש מערכת *חיצונית* בסקאלה גדולה (בהרבה) כבר קיימת.

בתנאים האלו המערכת הראשונה יכולה לעבור פזה ליצור מערכת חדשה בסקאלה ביניים. גבוהה ממנה וקטנה מ(3)