סיכום - ביאת כולם

יש בעיה להגדיר ׳ביאת כולם׳, הרמב״ם מביא את זה בצורה קצת מעורפלת בהלכות תרומה.  אבל מה זה ׳כולם׳?  השאלה הזו נשאלה בעבר והתשובה בעייתית משני כיוונים.  הראשון יערבב שרב חיים עושה בין הלכות שמיטה ויובל להלכות תרומה, ואז גם בין ׳על יושביה עליה׳ לבין ׳ביאת כולם׳, מזה צומח עוד שני בעיות, הרי אנחנו רואים בעיניים את הביאה השלישית, והרמב״ם פוסק שבביאה השלישית תהיה ׳ביאת כולם׳, אבל לא ראינו שבאו כולם.  הביאה השניה היא שהאחרונים משתדלים לפתור את הבעיה הראשונה על ידי הגדרת ׳כולם׳ -- ולא מתייחסים ל׳ביאה׳ כמרכיב חיוני, כלומר אם נגדיר ׳כולם׳ כרוב, אז אפשר לראות כיצד באיזשהו שלב היהודים בארץ ישראל יהיו רוב, ורק צריכים להמתין, אולי לעודד עליה.  לטעמי הכיוון הזה הוא הפך ההלכה.

מעשר שני -- אכילתו בירושלים

מעשר שני -- אכילתו בירושלים
מנסה שוב....

הלכות בית הבחירה פ"ו, הלכה י״ד
... וּבְמַה נִּתְקַדְּשָׁה בִּקְדֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה שֶׁקִּדְּשָׁהּ שְׁלֹמֹה שֶׁהוּא קִדֵּשׁ הָעֲזָרָה וִירוּשָׁלַיִם לִשְׁעָתָן וְקִדְּשָׁן לֶעָתִיד לָבוֹא: 
 
לְפִיכָךְ מַקְרִיבִין הַקָּרְבָּנוֹת כֻּלָּן אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם בַּיִת בָּנוּי. וְאוֹכְלִין קָדְשֵׁי קָדָשִׁים בְּכָל הָעֲזָרָה אַף עַל פִּי שֶׁהִיא חֲרֵבָה וְאֵינָהּ מֻקֶּפֶת בִּמְחִצָּה וְאוֹכְלִין קָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּכָל יְרוּשָׁלַיִם אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם חוֹמוֹת שֶׁהַקְּדֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה קָדְשָׁה לִשְׁעָתָהּ וְקָדְשָׁה לֶעָתִיד לָבוֹא: 

הלכות מעשר שני, פרק ב׳ הל׳ א׳ 
מַעֲשֵׂר שֵׁנִי נֶאֱכָל לִבְעָלָיו לְפָנִים מֵחוֹמַת יְרוּשָׁלַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד כג) "וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם" וְגוֹ'. וְנוֹהֵג בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת אֲבָל אֵינוֹ נֶאֱכָל בִּירוּשָׁלַיִם אֶלָּא בִּפְנֵי הַבַּיִת שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד כג) "מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנְךָ". מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ מָה בְּכוֹר אֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא בִּפְנֵי הַבַּיִת אַף מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לֹא יֵאָכֵל אֶלָּא בִּפְנֵי הַבַּיִת:

רמב״ם הלכות מעשה הקרבנות י״ט הל׳ ט״ו:

מִי שֶׁשָּׁחַט קָדָשִׁים בַּזְּמַן הַזֶּה וְהֶעֱלָם חוּץ לַעֲזָרָה חַיָּב. מִפְּנֵי שֶׁהוּא רָאוּי לִקָּרֵב בִּפְנִים. שֶׁהֲרֵי מֻתָּר לְהַקְרִיב אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בַּיִת מִפְּנֵי שֶׁקְּדֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה קָדְשָׁה לִשְׁעָתָהּ וְקָדְשָׁה לֶעָתִיד לָבוֹא:

-=-=-

אני רוצה לחלק בין קדושת עבודה לקדושת מקום -- 

קדושת מקום אפשר לפרש כ-לפני ה׳, אבל ברור מדברי הרמב״ם שקדושת עבודה קיימת גם מבלי שתהיה בית בנוי -- גם מהלכות מעשה הקורבנות, (עכשיו אני רוצה לדייק -- ׳מפני שהוא ראוי לקרב בפנים׳ מדוע הרמב״ם לא כתב ׳מפני שהוא ראוי להישחט׳).  וגם שקדושת מקום לא קיימת בזמן שהבית לא בנוי שהרי נוכרי מביא מחוץ למקדש.

וברור שמעשר שני אפשר לאכול בירושלים כאשר קיימת קדושת עבודה אע״פ שלא קיימת קדושת מקום.  לכן קשה לקבל את הסבר של הרב ליכטנשטיין בדף 393 בקדושת אביב.

מתי אי אפשר לאכול מעשר שני בירושלים כפי פסיקת הלכות מעשר שני?

אפשרות אחד לפני קדושת שלמה המלך.

אפשרות שניה, בתחילת ימי עזרא, לפני ש׳מנו שמיטין ויובלות וקדשו בתי ערי חומה׳ (הל׳ שמיטה ויובל), היה תקופה שהעלו רק עולות, והייתה בגדר במה קטנה, כמו לפני שלמה המלך.  ובזמן היתר במות אין איסור שחוטי חוץ, כלומר אין קדושת עבודה חל.  קצת קשה, שהיה נראה שהקדושה של שלמה רציף, אבל אולי לא, אולי אפשר בכוח לבטל את קדושת שלמה עם במה קטנה, ואז יוצא שאם מקפיד על איסור שחוטי חוץ, יווצר שוב קדושת עבודה, ושוב קדושת שלומה המלך תחזור.

אפשרות שלישית, שלמה המלך קידש את ירושלים בכמה קדושות, פרטי, קהילתי, מדיני, לאומי, עולמי.  נראה לי ברור שאחרי החורבן הקדושה העולמית נגנזה, מוכח מתוך ההלכה שנוכרי מביא בזמן הזה קורבן חוץ לעזרה.  לכן נראה לי, שכאשר עזרא בפועלה יזומה בנה במה קטנה והביא רק קורבנות עולה, במרחב המקדש, הוא במעשי ידיו גנז את קדושת העבודה, היתר את הבמות (לפחות במקום אחת), ובזה אסר אכילת מעשר שני בירושלים.

אפשר שעזרא ונחמיה קודם יצרו מקום לאומי, וקדושה לאומית, ורק אחר כך בנו את חומות העיר, ומנו שמיטין ויובלות ובנו מרחב לאומי עם נחלות, ורק לבסוף חזר למקדש ובנו מזבח, במה גדולה, עם קדושת עבודה.

יוצא שקיימת מציאות של בית בנוי בקדושה לאומית אבל אינה בנויה בקדושת עבודה, וכן כנראה אפשר שתהיה בית חרב בקדושה לאומית אבל תהיה בנויה בקדושת עבודה.

חוק השבות - ביאת כולם

תרומה פרק א׳ הלכה כ״ו

הַתְּרוּמָה בַּזְּמַן הַזֶּה וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי בָּבֶל וַאֲפִלּוּ בִּימֵי עֶזְרָא אֵינָהּ מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶן. שֶׁאֵין לְךָ תְּרוּמָה שֶׁל תּוֹרָה אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד וּבִזְמַן שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל שָׁם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה ב) "כִּי תָבֹאוּ" בִּיאַת כֻּלְּכֶם כְּשֶׁהָיוּ בִּירֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה וּכְמוֹ שֶׁהֵן עֲתִידִין לַחֲזֹר בִּירֻשָּׁה שְׁלִישִׁית. לֹא כְּשֶׁהָיוּ בִּירֻשָּׁה שְׁנִיָּה שֶׁהָיְתָה בִּימֵי עֶזְרָא שֶׁהָיְתָה בִּיאַת מִקְצָתָן וּלְפִיכָךְ לֹא חִיְּבָה אוֹתָן מִן הַתּוֹרָה. וְכֵן יֵרָאֶה לִי שֶׁהוּא הַדִּין בְּמַעַשְׂרוֹת שֶׁאֵין חַיָּבִין בַּזְּמַן הַזֶּה אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶם כִּתְרוּמָה:

שמיטה ויובל פרק י׳ הל׳ ח׳

מִשֶּׁגָּלָה שֵׁבֶט רְאוּבֵן וְשֵׁבֶט גָּד וַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בָּטְלוּ הַיּוֹבְלוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה י) "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל ישְׁבֶיהָ" בִּזְמַן שֶׁכָּל יוֹשְׁבֶיהָ עָלֶיהָ. וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיוּ מְעֻרְבָּבִין שֵׁבֶט בְּשֵׁבֶט אֶלָּא כֻּלָּן יוֹשְׁבִין כְּתִקְנָן. בִּזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל [נוֹהֵג בָּאָרֶץ] נוֹהֵג בְּחוּצָה לָאָרֶץ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה י יב) "יוֹבֵל הִיא" בְּכָל מָקוֹם בֵּין בִּפְנֵי הַבַּיִת בֵּין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת:

הדין בשמיטה ויובל מצריך כל יושביה עליה נראה פשוט, בנקודת זמן מי שנמצא נחשב כל יושביה עליה, ואז מחלקים את הארץ לנחלות.  דבר זה קרה בהקמת המדינה, וקיבוצים, מושבים ועיירות, חלקו את האדמה.

אבל מה הגדר של ביאת כולכם בהלכות תרומה?

נראה לי שקיימת נקודת זמן שאחריה כל מי שבא לארץ אינו נחשב כאזרח, אלא כתושב.  על זמן שקיימת חוק השבות אין זה נכון, אבל יבוא יום ויתבטל חוק השבות, וכל מי שנמצא בארץ יהיה אזרח וכל מי שמחוצה לה, יכול לבוא כגר או תושב.  בשלב הזה ביאת כולם הוגדר.

הצורך של ביאת כולם מובן כדי להגדיר את האומה, כל זמן שאומה נמצאת עם דלת פתוח לכל העולם אי אפשר להגדיר מי ומה האנשים שמגדירים את האומה.  אבל כאשר סוגרים את הדלת, אפשר להגדיר שאלו האומה ומדינת ישראל אינה מוגדרת על ידי היותה מקום פליטה. 

הזהות החדשה אחרי ביאת כולם תהיה כבוד לאומי על בסיס ממלכת כוהנים,  התלוי באנשים.  הגדרת ממלכת כוהנים אפשר שהיא תנאי כדי לחדש את הכהונה והלכות תרומה.

לכן ביטול חוק השבות יעגן את הביאה של חוץ, ויגדיר נקודה בזמן של ביאת כולם.