a short dvar torah

Oma Judi loved biting into the bones, marrow yum!

So here is a Halachic question -- can we eat the marrow of the bones of our Korban Pesach?

שנאמר ועצם לא תשברו בו

ר"ש בן מנסיא אומר 

אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח

אמאי ניתי עשה ולידחי את לא תעשה
אלא אין עשה דוחה לא תעשה שבמקדש

What to do, happens all the time, eating is a Mitzva, but not eating is a Mitzva as well...In this case the solution is strange, the Mikdash has a special rule, and hence don't eat is the better choice.

But wait, where will we be eating the Karban Pesach, at home, not in the Mikdash.  So how does that work.

The simple answer is that our home *is* the Mikdash. neat.

Is this true for other mitzvot as well, there are other Mikdash aspects, such as no Rabbinic prohibitions in the Mikdash (אין שבות במקדש), so can we turn off lights Seder night too?

Or perhaps only with reference to conflict do we say our Pesach table is the Mikdash, two Mitzvot can not conflict in the Mikdash and two Mitzvot can not conflict at our Pesach table.

I kinda like that idea, there can be no head-to-head arguments at the Seder table -- everyone is present.

A house of water -- Rabbi Akiva - Halcha LeMoshe BeSinai

 Listening to:

https://www.youtube.com/watch?v=w4DZlSWbFYA

There are a number of key points I disagree - in particular

A house made of snow is not a house made of water -- this is an attempt at a broken statement -- like a triangle with four sides.  Snow is a different scale/phase transitioned than water and hence can not be viewed as water -- just as a human is 99% DNA of chimpanzee is a meaningless statement.

hence I also don't think Rabbi Akiva meant to explain his Torah by sourcing Halacha LeMoshe -- rather it is the opposite Rabbi Akiva is trying to placate the crowd (Moshe included) -- there is no source or he would have quoted a Pasuk -- Halacha LeMoshe is a method of indicating 'no source'

My preference is that an item is true not because it sourced to a lower level historic truth, turtles all the way down, rather its truth is a consensus reached through maximizing Information.  Rabbi Akiva is using a technique to convince people -- not a very high Information technique either, since he is not trying to communicate content but rather methodology, that his methodology is rather unique.  

מצוות -- חיוב -- שמירה

יש כמה כללים

כי קרוב אליך הדבר לעשותו

מצות עשה דוחה לא תעשה

חיוב כללי

חיוב פרטי

חיוב גוף

העוסק במצווה פטור מהמצווה

מצווה הבאה בעבירה

ולשיטתי, הזהות של האדם מגדירה את המחויבות שלו.

למשל, עבד עברי יכול להתחתן עם שפחה, כאשר בן חורין אסור, יש מצווה לא תעשה.  אנחנו לא אומרים שהעבד אינו שומר מצוות, חילוני, ולא חי כיהודי דתי.  הוא לגמרי שומר את המצות המחויבות עליו.

עבד כנעני אינו מניח תפילין, כאשר הוא משתחרר, משנה זהות, הוא חייב בתפילין.

כהן העובד בבית המקדש שוחט בהמה, לא אומרים שאינו שומר מצוות. וכן הלאה...

אין פה דיון של דחוייה, פיקוח נפש דוחה, וגם אין פה דיון של העוסק במצווה פטור ממצווה, יש זהות של אדם שאינו מחויב במצווה.

באים כאחד לפתרון מערכות מדברות

 באים כאחד לפתרון מערכות מדברות

 https://youtu.be/KYh8YK6nyas?si=SXIrT6UHZLVDSZWI

  הבית כבר יש לו זהות של ביתו של אדם, וכאשר הקונה רוצה לשנות את הבעלות הוא לא משנה את

 הסקאלה של הבית, זהות גבוהה יותר

 ועבד, הגט פועל בסקאלה אחת והשחרור פועל בסקאלה שניה.  העבד כעת קנוי לבעלים, והבית של הבעלים כולל את העבד, אבל לעבד יש גם זהות פרטית. וכן האישה

 דק ,32 אמונה מחוייבת, שיטת הרב חיים לא עובד, 

לשיטתי האמונה היא בקישורייות, הדעת היא מחוייב כדי ליצור קשר, אני צריך לפועל, לחשוב לחבר, התופעה המגיחה, הבאים כאחד, מגיע בקפיצה למערכת הגדול יותר

 בדק 36, המיקרו לא ברור ואי אפשר להתחיל מה מקרו.  לשיטתי זה דומה לבאים כאחד

 גם חשבתי, כהערה, אי אפשר לגרש אישה, הרי אני מסולק ממק, אני חושב לא,  אר הרי את לעצמך, נראה הוכחה ברורה שסילוק הבעל אינו תירוץ

רמבם הל גירושין פרק א

  [ד] כיצד:  כתב לה, הרי את משולחת, הרי את מגורשת, הרי את לעצמיך, הרי את מותרת לכל אדם, וכל כיוצא בזה העניין--הרי זו מגורשת; וגופו של גט, הרי את מותרת לכל אדם.  אבל אם כתב לה, איני בעליך, איני ארוסיך, איני אישיך--אין זה גט:  שנאמר "ושילחה" (דברים כד,א; דברים כד,ג), לא שישלח עצמו.  וכן הכותב לאשתו, הרי את בת חורין--אינו גט.

בניצוצות דנו בשאלה העקרונית של טוב ורע, בחירה חופשית, והרב שבתאי מסביר

ניצוצות טז טבת תשפה על ההשגחה האלוקית על המערכת והמצוות

בהמשך מצאתי 

פרשת וארא // "באים כאחד" – גט שחרור של עבד - חינוך כלי שרת - קנין קרקעות

הרב שואל את שאלת הקצות החושן

השאלה בסימן ר׳ מביאה את עצם הבעיה של ׳שניהם באים כאחד׳ -- כיצד זה פועל, מאגי

(ה) עד שישכור לו מקומו. ונסתפקתי בראובן שנתן שטר מתנ' לשמעון על ביתו ונתן השטר תוך ביתו ואמר לו הנני נותן לך הבית עם השטר מתנה שבתוכו מי נימא כה"ג חצירו ומתנתו באין כאחד דכה"ג אמרו ר"פ הזורק חציר' מה שקנת' אשה קנה בעלה ומסיק יד דעבד כיד רבו אלא גיטו וידו באין כאחד וה"נ חציר' וגיטה באין כא' והרי בשעה שזרק לה הגט תוך חצירה עדיין אינו חצירה אלא ע"י הגט נעשה חצירה וכמו גבי עבד דנעשה ידו ע"י הגט שחרור וה"נ נעשה חצר דשמעון ע"י השטר מתנה שבחצר. ולאחר העיון נראה פשיטא דכה"ג אינו זוכה דכיון דהחצר והשטר עדיין לא יצא מרשותו איך יזכה בו המקבל ומאין יהי' לו להמקבל זכי' בביתו ובשטרו. והא דאמרי' גבי גט חציר' וגיטה באין כאחד נראה דגט שאני דגט אשה ודעבד לא בעי זכי' שיזכה דרך זכי' כיון דאשה ועבד בע"כ ואין זכי' בע"כ אלא ודאי דגבי אשה לא בעי רק ונתן בידה וכן בעבד וליכא תורת זכי' והקנאה בע"כ ומה"ט נמי נראה בהא דקי"ל כתבו על איסורי הנאה כשר ואע"ג דליכא תורת זכי' כלל באיסורי הנאה וכמ"ש הרשב"א בתשוב' סי' תר"ב ע"ש וזה דלא כדברי ריב"ש דס"ל דיש זכי' באיסורי הנאה אלא ודאי משום דגירושין בע"כ לא בעי זכי' כלל אלא ונתן בידה. ולפי זה נראה בשטר מתנה שכתבו על איסורי הנאה דל"מ ומשום דגבי שטר מתנה כתוב ואקח את ספר המקנה ובעינן שיזכה בו המקבל ובאיסורי הנאה ל"ש תורת זכי' לפמ"ש הרשב"א בתשובה הנזכר ואפ"ה גבי קידושין מהני כתבו באיסורי הנאה וכמ"ש בחלקת מחוקק באה"ע סי' ל' משום דאתקש ויצאה והיתה וכיון דלא בעינן בגט אשה ועבד תורת זכי' בשטר אלא ונתן ביד' או בחצר' ומש"ה כל שידה וגיט' באין כאחד סגי לה והוי ונתן בידה כיון דהחצר והיד באין עם נתינת הגט כא' אבל במתנ' דבעי' שיזכה המקבל בשטר מתנה דרך זכי' וכל זמן שלא בא החצר לידו לא זכה בשטר מתנה ועיין ל' רש"י ר"פ הזורק גיט' וידה באין כא' ע"י הגט באה ידה לה ע"י נתינתו עכ"ל והיינו משום דלא בעי' התם זכי' רק נתינ' ודו"ק. ובהכי ניחא מאי דקשיא לי בהא דקי"ל בשטר שחרור שלא לשמה דפסול והיא הלכה רווחת בישראל כדאי' בפ"ק דגיטין דף ט' והא גופו של שחרור הרי את בן חורין הרי את לעצמך הרי את קנוי וכדאי' בפ' השולח וא"כ אמאי לא קני עצמו בתורת שטר דמ"ש מנותן את עבדו לאחר וכותב לו עבדי קנוי לך דנקנ' בשטר ולא בעי לשמה והשתא דהקנ' אותו לעצמו אמאי אינו קונה את עצמו בשטר. ואין לו' הא דבעי לשמה היינו להתירו בבת חורין אבל למקני נפשי' קני אפי' שלא לשמה דא"כ תיקשי לשמואל דס"ל פ' השולח דף מ' המפקיר עבדו יצא לחירות ומותר בבת חורין ומשום דבעי עבד איש ע"ש ולשמואל כיון דקנה נפשי' ממילא מותר בבת חורין ולפמ"ש ניחא דשלא לשמה כיון דאינו בתורת שחרור אלא בתורת קנין ובעי זכי' בשטר' וכיון דיד עבד כיד רבו ה"ל כנותן שטר מתנה לחבירו על חצירו ונתן השטר מתנ' בחצר דלא קנה לא החצר ולא השטר ודוק ולפ"ז בשטר ע"י אחרים קנה נפשי' אלא שאסור בבת חורין וע' פ"ק דקידושין דף כ"ג ואכתי צ"ע:

נראה לי:

הבית כבר יש לו זהות של ביתו של אדם, וכאשר הקונה רוצה לשנות את הבעלות הוא לא משנה את הסקאלה של הבית, לזהות גבוהה יותר

לעומת זו, אישה ועבד, הגט פועל בסקאלה אחת והשחרור פועל בסקאלה שניה.  העבד כעת קנוי לבעלים, והבית של הבעלים כולל את העבד, אבל לעבד יש גם זהות פרטית. וכן האישה

וכן בירושלמי ובקודשים, חנוכת הכלי של המנחה היא הגדרה של מקום גבוהה יותר, הצטרפות פרטי המנחה לכלל חדש, בכלי קיים הזהות הפרטית והזהות הכללית בו זמנית.

הנה התשובה wikipedia - באין כאחד

ייתכן כי ההיגיון שמאחורי דבריו של ה"קצות החושן", טמון בכך שפתרון זה של "באין כאחד" פועל דווקא בגט שפעולתו היא רק סילוק^[4] ישות משפטית ששולטת בעבד, כדי להותיר את בעלותו של העבד על ידו - שהייתה קיימת גם עד אז - על כנה, ולמנוע את בעלותו של האדון על העבד, וחלות זו נוצרת על ידי זה שהגט מגיע לידו של העבד^[5]. במקרה כזה יסלק הגט את רשות האדון ויצור מצב שבו העבד עומד ברשות עצמו, אך לעומת זאת לא ניתן ליצור זהות או ישות חדשה על ידי מנגנון של "באין כאחת"^[6], עוד אפשר לבאר שכיוון שקנין השטר הוא תוצאה של הדין שזהו חצרו, וכן להפיך, (ולא רק שזה תלוי בזה,) ולכל קנין לוקח שהות זמן לחול (כמבואר בשערי יושר), אין מציאות שיחולו ביחד משא"כ בגירושין ושחרור עצם הנתינה אינה חלות.

האם זה גם מסביר את הירושלמי והדין בקורבן מנחה. זה דומה לדברים שלי במובן שסילוק ישות משאיר את הישות השניה, אלא שאין פה רעיון של מקום גבוהה יותר, ויצירת כלל חדש.

שמרו שתי שבתות מיד נגאלים

 לפי הרב אזובי, 3 ימים לפני ו 3 ימים אחרי

והכוונה היא שהגדרת הגאולה היא מצב לאומי

וחובת הציבור היא בזכור ולא בזמור

ולכן שלושה ימים לפני ואחרי הם קיום של זכור 

וכאשר האומה תהיה בתודעה של זכירת שבת

כלומר תודעה של חיוב הלאומי

היא תהיה בתודעת הגאולה

יגעת ומצאת תאמין

חשבתי שוב על האמון הנבנה בחכמים כאשר אני לומד גמרא בשיטת הרב צוריאל (או בשיטתי) המחייב אמונה, וסדר הדברים בערך כך:
אני מאמין שקיימת מסר בשבילי בתוך הטקסט, אני קורא את הטקסט, והפרטים לא מתאחדים, אני מאמין שקיימת איחוד בפרטים כדאי למקסם את האינפורמציה במסר (אחרת המסר יהיה פשטני מידי ולא משמעותי). 
מתוך אמונה שקיימת מסר, ואמונה שהפרטים צריכים להתאחד לסיפור, אני מחפש את הסיפור (שמדבר אלי), וכאשר אני מוצא את הסיפור נבנה בי אמון חזק. 
ללא האמונה באיחוד הפרטים בטקסט ובקיום המסר לא הייתי מוצא כלום (פירוש נפלא ל- יגעת ומצאת תאמין -- כלומר תאמין ואז כאשר תייגע תמצא)

שמחה -- במקדש או ביין

בזמן המקדש שמחה בבשר קורבנות, בזמן שאין מקדש אין שמחה אלא ביין

--

ונראה לי בפשטות, בזמן המקדש, המרחב הלאומי מאפשר שמחה, בירושלים תנוחמו, כיצד להתחבר לכלל, קורבנות בשר, הבאת בהמה, פירוק לבשר ודם, תהליך של פירוד בתוך המקדש, מאפשר חיבור ללאום, הפרט אינו מתבטל בדרכו של הרב אשלג/בעל התניא אלא הפרט מזדהה, מאפיין את הזהות האישי שלו, אבל בתוך המרחב הלאומי.

בזמן שאין מרחב לאומי, בגלות, היין מנתק את הצרבלום, המרחב הסיבתי, סיבה ומסובב הם מערכות דטרמניסטים שלא מאפשרים שמחה, מפרקים את המשמעות שבמעשים, הכל צפויי מראש.  היין מנתק את הסבתיות, מאפשר שמחה קאוטי, העולם אינו סיבתי תחת השפעת יין...