הציץ מרצה

יש כהמשך לגמרא הקודמת, משנה העוסקת בריצוי הציץ, ועכשיו נראה לי שהגמרא הוקדמת הביאה ריצוי במנחה שמורכבת מחלק בטומאה וחלק בטהרה, משום שהכלי המצרף, וכן אצלנו העזרה נהפך לכלי מצרף [דוד צוקרברוד האיר, ׳ביקתא׳ -- בית צר (רש״י) -- כלומר הכלי נבחן כמו בית, וכן העזרה].  ולכן פשוט ש׳יוצא׳ אינו מתרצה על ידי הציץ.

כיצד זה קורה, אולי משום שהציץ מאפיין את שם ׳הוייה׳, ולכן העזרה נהפכת למקום הוייה הקב״ה, ומקום קדוש אין טומאה.

אביי אמר 

אפילו נטמא אחד מהן נמי שניהם מצטרפין מ"ט כולהו בני ביקתא דהדדי נינהו

אביי אמר 

אפילו קמץ מאחד מהן שניהן אינן נאכלין מ"ט כולהו נמי בני ביקתא דהדדי נינהו

מתני׳ 

נטמא הקומץ והקריבו 

הציץ מרצה 

יצא והקריבו 

אין הציץ מרצה 

שהציץ מרצה על הטמא ואינו מרצה על היוצא: 

גמ׳ 

תנו רבנן 

(שמות כח, לח) ונשא אהרן את עון הקדשים 

וכי איזה עון הוא נושא 

אם תאמר עון פיגול הרי כבר נאמר לא יחשב 

א"ת עון נותר הרי כבר נאמר לא ירצה 

הא אינו נושא אלא עון טומאה שהותרה מכללה בציבור 

[הייתי שמח לעצור פה - הכלל של הציבור :-) הוא מקור הכוח של הריצוי מהציץ]

מתקיף לה רבי זירא 

אימא עון יוצא שהותר מכללו בבמה 

אמר ליה אביי 

אמר קרא (שמות כח, לח) לרצון להם לפני ה' עון דלפני ה' אין עון דיוצא לא 

[המימד השני, שם ה׳, לפני ה׳, הציץ מייצר כלל של ציבור לפני ה׳ -- כלומר מקום חדש צירוף קב״ה עם הציבור, עם כנסת ישראל, וברור שיוצא אינו תורמת להיווצרת מקום] 

מתקיף לה רבי אילעא 

אימא עון שמאל שהותר מכללו ביום הכפורים 

אמר ליה אביי 

אמר קרא עון עון שהיה בו ודחיתיו לאפוקי יוה"כ דהכשירו בשמאל הוא 

[לא יודע מה לעשות עם הלימוד הזה, הקרבה בטומאה היא ממש עון, וכוח הציץ מתגבר על עון...אולי לכן רב אשי משלים]

 

רב אשי אמר 

עון הקדשים ולא עון המקדישין 

[הצירוף הוא בין פרטי הקורבן ולא הפועלות]

 

אמר ליה רב סימא בריה דרב אידי לרב אשי 

ואמרי לה רב סימא בריה דרב אשי לרב אשי 

ואימא עון בעל מום שהותר מכללו בעופות דאמר מר תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות 

אמר ליה 

עליך אמר קרא לא ירצה (ויקרא כב, כ) כי לא לרצון יהיה לכם:

[יש משהו שורשי ובעייתי בבעל מום שלא מאפשר לפרט להצטרף לכלל -- כל קורבן צריך להיות ׳לרצון׳, רצון המקריב היא מאפשרת הצירוף שקורה בבית המקדש.  מה קורה שהרצון הזה לא מספיק, יש חיסרון בפרטי הקורבן, התודעה של הכהן גדול (אפילו אם הוא אינו בנמצא), המעמד של לפני ה׳ מייצרת את הרצון להצטרפות למקום.  קצת אני מבין את הרגש של עלייה למקום, המפגש עם המקום מייצרת רצון, אני רוצה להיות חלק מהמקום הזה, טומאה מפרודה בין הפרטים בסקאלה נמוכה, והרצון העליון מחבר]

קדושת הארץ - אינה דבר חיצוני

אני מקשיב ל:

https://youtu.be/gUfweprJXoc?si=B5nvJ_dB72zz42wb

מנסה להבין ההבדל בין הגישה הזאת לגישה של לקדושת הארץ

התשובה ׳קדושת אינה דבר חיצוני׳ ממש מהדהד, אבל אחרת.  יש בהסבר הבריסקאי אמירות כמו, קדושת חפץ, אדמה, ארץ, שכינה.  

אני לא מבין כיצד ניתן להחיל קדושה על חפץ, ציווי על חפץ גם אינו דבר הגיוני.

לכן נראה לי שהאדם המצווה, כפרט מתכלל עם החפץ לבריאה חדשה, הזהות של האדם משתנה והוא הופך להיות ישראלי, חלק מאומה הישראלית, האדמה מתכלל לתוך סיפור הישראלי.  הקדושה אינה דבר חיצוני לאדם, והארץ אינה חיצונית לאדם.

קדושה הבאה מתוך ׳ביאת כולכם׳ היא לא פעולה על חפץ כשיטתם של בריסק, מזכיר לי את השיטה הבריסקאית של ׳מתיר׳ שדברנו עליו, אותה דבר, הבריסקאיים לא בונים מדינה, אלא פועלים על הקרקע.  לשיטתנו ׳ביאת כולכם׳ -- והיה בבואכם -- היא יצירת כלל חדש הכולל את הארץ ותושביה, שהדרך ליצור אותה מצריך כלל אחר ביאת כולכם, לא ביאה של יחידים.

ההבדל בין קדושת ערי חומה שאינו מצריך ביאת כולכם אלא רוב יושביה עליה, היא מהותית.  נראה לי רוב יושביה זו החלטה של יושביה.  פחות יצירת כלל כמו נתינת שם לכלל.  ואילו ביאת כולכם, שמייצר כלל עם השכינה והארץ, מצריך ביאה, יצירת בית לאומי.  תרומה ממון גבוהה, חיבור עם השכינה. ואילו בתי ערי חומה היא ממון הדיוט, חיבור עם השכנים.

מנחות כ״ב -- תנועה של פירוק בזבחים בהנגדה לחיבור במנחות

לרבי יהודה קיים בלילה, רק רבא משנה כיוון ומדבר על הפרטים.  אבל רבי יהודה לא לשיטת רבא מחזק את ההרכבה המלאה במנחות של הפרטים, סולת ושמן מייצרים בלילה  וכאשר נברא בלילה עבה ובלילה רכה, אי אפשר לדבר על ביטול, אלא בליעה.  ביטול רק שייך כאשר הפרטים יתחברו לבריאה חדשה וכאן אין פרטים.

תנא קמא מסתכל מבחינת מזבח, עולין היא המדד, ובזה יש דמיון בין זבח למנחה, שניהם עולין, ולכן אין לתנא קמא את הבחינה של תרכובות הנברא, אבל רבי יהודה מפריד בין זבח שמתפרק לפרטיו לבין מנחה שמחבר את פרטיו לכלל חדש.

מחלוקת ריש לקיש ורבי יוחנן, ריש לקיש רואה את הפרטים נפרדים, יש שמן אבל היא אינה חלק מהמנחה.  לריש לקיש אפילו רבי יהודה מסכים, משום שאין פה בריאה חדשה אין כלל חדש של נוצרה ׳מנחה׳ הכלולה מפרטי שמן ופרטי סולת, יש שני מרכיבים שלא התחברו (כנראה ברצון בעל הקורבן).

סיום הסוגיא חוזרת לתנא קמא ורבי יהודה במובן של נקודת מבט של המזבח או לא, חיבורי עולין כעולין, שיטת תנא קמא.  ורבא לשיטתו שלא מבין שמנחה היא חיבור פרטים לכלל, ורואה דמיון בין זבח למנחה, שניהם עולין, ויש מקום לדמות זו לזו.

מתני׳

נתערב קומצה בקומץ חבירתה

במנחת כהנים במנחת כהן משיח במנחת נסכים כשרה

רבי יהודה אומר

במנחת כהן משיח במנחת נסכים פסולה

שזו בלילתה עבה וזו בלילתה רכה והן בולעות זו מזו:

גמ׳
תנן התם

דם שנתערב במים אם יש בו מראית דם כשר 

נתערב ביין רואין אותו כאילו הוא מים 

נתערב בדם בהמה או בדם חיה רואין אותו כאילו הוא מים 

רבי יהודה אומר 

אין דם מבטל דם 

א"ר יוחנן 

ושניהם מקרא אחד דרשו (ויקרא טז, יח) ולקח מדם הפר ומדם השעיר 

הדבר ידוע שדמו של פר מרובה מדמו של שעיר 

רבנן סברי מכאן לעולין שאין מבטלין זה את זה 

ורבי יהודה סבר מכאן למין במינו שאינו בטל 

רבנן סברי מכאן לעולין שאין מבטלין זה את זה ודלמא משום דמין במינו הוא 

אי אשמעינן מין במינו ולא אשמעינן עולין כדקא אמרת השתא דאשמעינן עולין משום דעולין 

ודלמא עד דאיכא מין במינו ועולין קשיא 

ור' יהודה סבר מכאן למין במינו שאינו בטל ודלמא משום דעולין הוא 

אי אשמעינן עולין מין בשאינו מינו כדקאמרת השתא דאשמעינן מין במינו משום דמין במינו הוא 

ודילמא עד דאיכא מין במינו ועולין קשיא: 

תנן 

רבי יהודה אומר 

(במנחת כהנים) במנחת כהן משיח ובמנחת נסכים פסולה 

שזו בלילתה עבה וזו בלילתה רכה והן בולעות זו מזו 

וכי בולעות זו מזו מה הוי מין במינו הוא 

אמר רבא 

קסבר רבי יהודה כל שהוא מין במינו ודבר אחר סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו:

איתמר קומץ דמנחת חוטא ששמנו

 רבי יוחנן אומר פסול

 וריש לקיש אמר הוא עצמו משכשכו בשירי הלוג ומעלהו

 והכתיב (ויקרא ה, יא) לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה 

ההוא שלא יקבע לה שמן כחברותיה 

איתיביה ר' יוחנן לריש לקיש

 חרב שנתערב בבלול יקריב

 רבי יהודה אומר לא יקריב

 מאי לאו קומץ דמנחת חוטא דאיערב בקומץ דמנחת נדבה 

לא מנחת פרים ואילים במנחת כבשים

 והא בהדיא קתני לה מנחת פרים ואילים במנחת כבשים וחרב שנתערב בבלול יקרב 

רבי יהודה אומר לא יקרב 

פירושי קמפרש לה 

בעי רבא קומץ שמיצה שמנו על גבי עצים מהו 

חיבורי עולין כעולין דמו או לאו כעולין דמו 

אמר ליה רבינא לרב אשי לאו היינו דרבי יוחנן וריש לקיש דאיתמר המעלה אבר שאין בו כזית ועצם משלימו לכזית רבי יוחנן אמר חייב ריש לקיש אמר פטור 

רבי יוחנן אמר חייב חיבורי עולין כעולין דמו

 ור"ל אמר פטור חיבורי עולין לאו כעולין דמו

 תיבעי לר' יוחנן ותיבעי לריש לקיש תיבעי לר' יוחנן

 עד כאן לא קא אמר ר' יוחנן התם אלא בעצם דמינא דבשר הוא אבל האי דלאו דמינא דקומץ הוא לא או דלמא אפי' לריש לקיש לא קא אמר אלא בעצם דבר מפרש הוא ואי פריש לאו מצוה לאהדורי אבל שמן דלאו בר מפרש הוא לא או דלמא לא שנא תיקו:

מקום כבודו

נראה לי שכתבתי, אבל זה כל כך יפה שאני חייב שוב לכתוב לעצמי.

פירוש המשפט ׳ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד׳

לשיטתנו, וצ׳רלי האיר את עיני, ׳כבוד׳ היא ביטוי למקום. 

ו אחרי ברוך שם כבוד, הפסוק, ברוך כבוד ה ממקומו

 לכן כאשר מיחדים את ה׳, בונים מקום חדש, כלל חדש נברא מתוך הפרטים, אני וקב״ה, אני ומקום המקדש, בריאת מקום חדש מביא כבוד.  סיום בריאת מקום חדש היא נתינת שם, ׳ברוך שם כבוד׳, יש שם לכבוד שנוצר, והשם הזה היא תופעה של אחדותו - מלכותו הלא כפייתית, מלכות שאינה אשלגי במובן של שליטה על היצר, רצון לקבל, ומלכות שלא בונה ׳כלי קבלה׳ אלא מלכות מאחדת, מלכות של שאול ודוד ושלמה שאיחדו את העם. מלכות של חסדי דוד לעולם ועד שנראה במהרה בימינו אמן סלה.

זהות מאפשר ציווי -- קדושת מקום

 בהמשך לעיון בדברי רב חיים בהל׳ שמיטה ויובל, והל׳ תרומה

כסיכום כעת נראה
רב חיים מחלק בין קדושת הארץ לבין קדושת מקדש וירושלים
ואני מחלק בין קדושת מקום, מקום לאומי מול מקום שבטי

לשיטתי תרומה היא שולחן גבוהה, ודומה למנחה ונסך ולכן הרמב״ם ציטט את הפסוק מפרשת שלח כי תבואו ולא פרשת שמיטה וגם לא בבאכים בפסיקה תרומה

גם נראה לי שלרב חיים קדושה היא ביטוי לחיוב מצווה
ולשיטתי מקום מייצר קדושה וזהות מאפשר ציווי

 

קדושת ידים מול טהרת רחיצה

מקשיב לרב רא״ם, קידוש ידיים ורגלים מול טהרת מקווה.

ולי נראה פשוט להגדיר קדושה כביטוי למקום, ויצירת מקום חדש על ידי קידוש ידיים ורגלים כפי שהרב רא״ם הסביר, מחבר את הידיים והרגלים לגוף ולנשמה לכלל חדש לקראת עבודה.  טהרה היא פעולה הפוכה של פיצול הפרטים, השלכת החוצצים והמרכיבים החיצוניים.

בהקשר דומה ואחר, דברתי עם יאיר על מצוות ציצית - פרשת שלח, ונראה לי פשוט שציצית עם תכלת הם בגדי עבודה לישראל כמו שבגדי כהן יש בהם תכלת, צמר ופשתן. ולכן בפרשת ציצית יש ׳הויה׳ והיו ציצית, משום שההויה היא הבריאה של מקום חדש שנעשה בהרכבת כל הפרטים

ירושלים יראה ונראה

 לראות בטוב ירושלים

 הרבה שנים אני בתודעה שירושלים היא מקום חיבור, שמים וארץ, יראה ואהבה, יראה ושלמות

 אבל בשבוע האחרון אני חווה את זה אחרת

פשט המילים, גם בפרשת העקידה וגם בפרשיות עליה לרגל,

יראה שלם

שם יראה, ונראה

השלימות

כמו שאישתי אומרת עינים של ירושלים, לראות את השלמות

ואני מוסיף להיראות בשלמות

במזל וברכה זוכים אנו לראות בבנין משפחה חדשה וזוגיות, בנין בית חדש ושלימות חדשה

לראות את השלמות משלים

בירושלים תנוחמו